ממשלות ישראל לא מאמינות במשא ומתן מדיני עם אויבים. הסכמים מדיניים עבורן הן כמעט תמיד סוג של איום. אתגר שיש "להתמודד" עימו. איך להתמודד? בכלים שבהם אנחנו כל כך אוהבים להשתמש, כלי "הסיכול". כשם שהמושג "טרור" הפך מושג-על שממנו מסתעפים "טרור משפטי", "טרור מדיני", "טרור כלכלי" ועוד, כך הומצאו "סיכול אלים", "סיכול חשאי", וגם "סיכול מדיני".
איך להתמודד עם איום המו"מ? בכלי "הסיכול". כשם שהמושג "טרור" הפך מושג-על שממנו מסתעפים "טרור משפטי", "טרור מדיני", "טרור כלכלי" ועוד, כך הומצאו "סיכול אלים", "סיכול חשאי", וגם "סיכול מדיני"
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
למול זירה בינלאומית ואזורית העוסקת באינטנסיביות במשאים ומתנים מדיניים בין אויבים ויריבים, ובניסיונות הגעה להסכמים מסוגים שונים, ישראל בוחרת כמעט תמיד בעמדה לעומתית, ספקנית, ואף מתנגדת אקטיבית.
המקרה הבולט הוא כמובן הסכם הגרעין, ההסכם הבינלאומי החשוב ביותר בעשרות השנים האחרונות, מסמך מורכב ומפורט מאין כמותו, שהיווה את שיאו של משא ומתן שהתנהל במשך עשרות שנים במתווים שונים, בהרכבים מגוונים ובדרכים יצירתיות.
ההסכם ייצג קונצנזוס בינלאומי נדיר ביותר, יקר המציאות ורב-חשיבות, בין כל המעצמות החשובות בתבל, שחלקן – כמו ארה"ב ורוסיה או ארה"ב וסין – מקיימות ביניהן יריבות פעילה בגזרות רבות.
המעצמות הללו הגיעו, כל אחת בתורה וכולן ביחד למסקנה, כי איום הגרעין הצבאי האיראני חמור ודחוף מספיק בכדי לבצע פשרות כואבות ולחתום על הסכם מחייב וארוך טווח.
ההסכם הבטיח כי איראן תסיג לאחור (Rollback) או תקפיא חלק גדול מן ההישגים והנכסים שצברה במאמצים רבים, כולל אורניום מועשר וצנטריפוגות מתקדמות.
הוא הכניס את איראן למשטר פיקוח חודרני ומקיף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) שלא היה כמוהו בהיסטוריה, משטר שמבטא חוסר אמון עמוק ומבוסס של החתומות על ההסכם ב"תום הלב" האיראני.
ההסכם ייצג קונצנזוס בינלאומי נדיר ביותר, יקר המציאות ורב-חשיבות, בין כל המעצמות החשובות בתבל, שחלקן – כמו ארה"ב ורוסיה או ארה"ב וסין – מקיימות ביניהן יריבות פעילה בגזרות רבות
והיכן היתה ישראל לכל אורך המשא ומתן הזה? בעמדת הספוילר. המדינה הסרבנית, הלעומתית, החותרת נגד הקונצנזוס הבינלאומי הנדיר שהלך והתגבש. גם לאחר החתימה לא חדלה ישראל לנסות ולהוכיח באותות ובמופתים כי איראן מפרה את התחייבויותיה, למרות שלא נמצאו לכך כל תימוכין שהם, כי ההסכם "גרוע", וכי "הוא מאפשר לאיראן לפתח נשק גרעיני בעתיד".
טענות מופרכות, מעליבות בראיית המדינות החתומות שהשקיעו את מיטב מאמציהן, טענות שכמובן הפכו את ישראל לכמעט מודרת מן השיח האינטימי בנושא הקריטי של הגרעין האיראני.
כמה יומרה, ניתוק וחוצפה נדרשות כדי להטיף לקבוצת המדינות החשובות, החזקות והמתוחכמות בעולם על רזי ניהול משא ומתן, מצד מדינה שמצידה מתחמקת מכל משא ומתן. ואם היא כבר מנהלת מו"מ כזה, למשל עם האו"ם על החזרת פליטים, או עם הפלסטינים על החזרת שטחים, מפרה במהירות את ההסכמים שחתמה?
איראן ידועה כמדינה, שאחת החוזקות הגדולות שלה היא ניהול משא ומתן. יש לכך סיבות היסטוריות ותרבותיות. מנהלי המשא ומתן האיראנים התמודדו מול נציגי מעצמות אימתניות וחסרות רחמים כמו רוסיה וסין, ועם התחכום והניסיון המצטבר של ארה"ב ומדינות אירופה החשובות ביותר, שצברו אלפי שעות מו"מ עם האיראנים לאורך עשרות שנים. ואת כל אלה מתיימרת ישראל, שאיש מנציגיה לא ישב מעולם ולו שעה אחת למו"מ עם המשטר האיראני המהפכני, לאלף בינה ודעת על ניהול מו"מ עם איראן?
והיכן היתה ישראל? בעמדת הספוילר, עם טענות מופרכות ומעליבות בראיית המדינות החתומות, שהשקיעו את מיטב מאמציהן. טענות שהדירו את ישראל מהשיח האינטימי בנושא הקריטי של הגרעין האיראני
בנתונים הללו ניתן היה לצפות לשיח ציבורי ער, מגוון ומעמיק בסוגיית הגרעין האיראני והמשא ומתן להסכם עמה. שיח שבו יישמעו דעות מנוגדות. סביר שבנושא כל כך מורכב וחיוני יתפתחו מספר אסכולות, יווצרו מחנות מקצועיים ופוליטיים, ויישמעו טיעונים בעד ונגד ההתייצבות הישראלית למול כולי עלמא כ"סמן ימני" סרבני, מתריס, ו"חמוץ".
אבל כידוע, שורת המקהלה הפוליטית התייצבה בשעתה – לאורך כל המשא ומתן, ובפרט בשנת 2015 עת נחתם ההסכם בסופו של דבר – כאיש אחד מאחורי מדיניותו הלעומתית של נתניהו, כמעט ללא יוצאים מן הכלל.
כאשר, באמצע שנת 2018, הצליח נתניהו לדחוף את הנשיא טראמפ להפר את ההסכם בבוטות וללא כל הצדקה עניינית ולפרוש ממנו, נשמעו בישראל כמעט אך ורק מחיאות כפיים וקריאות עידוד.
נכון שבמערכת המדינית-בטחונית היו קולות אחרים, אך הם נשמעו כמעט רק בחדרים סגורים, כאילו אין מדובר בנושא שהציבור הישראלי אמור להכיר לעומק. לכאורה בשם החשאיות, אך למעשה בעיקר בגלל התקרנפות ופחדנות, לא זכה הציבור לשמוע בזמן אמת את דעת המומחים והאחראים המקצועיים לנושא במערכות המדיניות-בטחוניות, שרבים מהם היו בדעה שההסכם סביר וכי בוודאי מרגע שנחתם אסור להילחם בו ויש להפיק ממנו תועלות.
נכון שבמערכת המדינית-בטחונית היו קולות אחרים, אך הם נשמעו בחדרים סגורים. לכאורה בשם החשאיות, אך למעשה בעיקר בגלל התקרנפות ופחדנות, לא זכה הציבור לשמוע בזמן אמת את דעת המומחים
6 שנים מאז שנחתם ההסכם, ו-3 שנים מאז שארה"ב הפרה אותו, ישראל ניצבת שוב למול "איום" של משא ומתן מדיני. ממשל ביידן נחוש לתקן את הטעות הפטאלית שביצע טראמפ בעידוד נתניהו, ולחזור למסגרת ההסכם ולריסון פרוייקט הגרעין האיראני.
שאר המעצמות המשיכו כל העת לקיים את ההסכם וניסו למנוע מאיראן להפר אותו, מהלך שאיראן החלה לבצע בהדרגה ובזהירות, בתגובה למדיניות ה"מקסימום לחץ" של ממשל טראמפ, ובפרט להתנקשויות בבכירים ולמעשי חבלה שבוצעו בשטחה ע"י ישראל (לפי פרסומים זרים והתרברבויות ישראליות), בגיבוי חלקי של ארה"ב.
ניתן היה לצפות שממשלת השינוי תבצע הערכה מחדש של מדיניות נתניהו, תתאים אותה למציאות החדשה, ותפיק לקחים מן הכישלון הקולוסאלי של מדיניות הסנקציות, הלחצים והסיכולים למיניהם.
אבל לא כך מתפתחים הדברים. להיפך. הממשלה מתנהלת כסוס מכוסה-עיניים הצועד בנתיב שהותווה לו מראש. ההתנגדות האוטומטית למשא ומתן מדיני נמשכת. הלעומתיות והסרבנות לא משתנות. החוצפה וההתרסה מחקות את אלו של נתניהו, ולא ברור מי יכול לצפות שהתוצאות לא תהיינה זהות לסיבוב הקודם, קרי פגיעה קשה באינטרס הישראלי, בידוד והוצאה של ישראל ממעגלי ההתייעצויות בנושא, והתייחסות אליה כאל ספוילר ואפילו כאיום על תהליך המשא ומתן.
בשבועות האחרונים התפתח נראטיב המזהה נכונה את הכישלון שבמדיניות נתניהו, הן בהובלה לעימות עם ארה"ב ב-2015 והן בעידוד טראמפ להפרת ההסכם ב-2018. ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו קרא לכך "אסון".
תמיר פרדו: "מה שקרה ב-2018 הוא אסון. זו ראייה אסטרטגית שאין לה כפרה".
— המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) (@IPS_Herzliya) November 23, 2021
בעל הטור טום פרידמן קרא להחלטת הפרישה "אחת ההחלטות המטומטמות והגרועות ביותר מאז תום המלחמה הקרה".
"Donald Trump's decision to tear up the Iran nuclear deal in 2018… was one of the dumbest, most poorly thought out and counterproductive U.S. national security decisions of the post-Cold War era."https://t.co/VFu5JHHaBz pic.twitter.com/p5FWMiPEIq
— Psychonaut (@WakingLifeDream) December 1, 2021
אבל כל זה, מעשה שטן, לא משנה את נתיב המדיניות הישראלית. כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog day, 1993) ישראל מתעקשת לשחזר את טעויותיה במקום ללמוד מהן.
הממשלה מתנהלת כסוס מכוסה-עיניים הצועד בנתיב שהותווה מראש. ההתנגדות האוטומטית למו"מ מדיני, הלעומתיות והסרבנות נמשכות. החוצפה וההתרסה מחקות את אלו של נתניהו
כך ההתנגדות האוטומטית לכל משא ומתן, הנפנוף ב"אופציה הצבאית" כדאוס אקס מוסדה, היומרה הריקה "לפעול לבדנו". קשה להאמין למראה מצעד האיוולת הזה, העובר בסך ולא עובר מסך בשום מקום בעולם.
איך יכולה וצריכה להיראות מדיניות ישראלית אלטרנטיבית, מפוכחת וצופה פני הווה ועתיד? על כך בטור הבא.
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו