מנהיג רע"ם מנסור עבאס עורר השבוע סערה כאשר הכריז שהוא מכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ושכזאת היא תישאר.

יהודים רבים, כולל לאומנים מושבעים, חגגו, ואילו ערבים רבים ראו בו משת"פ בזוי. אני מציע נקודת מבט אחרת: דברי עבאס טובים לערבים. או לפחות לאותם ערבים שחפצים במדינה פלסטינית עצמאית שחיה לצד ישראל. זו בעיני גם הדרך היחידה של ישראל עצמה לשרוד.

יהודים רבים חגגו, ואילו ערבים רבים ראו במנסור עבאס משת"פ בזוי. אני מציע נקודת מבט אחרת: דבריו טובים לערבים. לפחות לחפצים במדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. זו גם דרכה של ישראל לשרוד

אני גורס כך כיוון שבסיכומו של חישוב הגורם המכריע שמנע את חלוקת הארץ במשך עשרות שנים הוא הדחייה הערבית של ישראל כמדינה יהודית.

מנצור עבאס אומר, "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית וכך תישאר, וזו ההחלטה של ​​העם היהודי להקים מדינה יהודית, אבל השאלה היא לא על זהות המדינה, אלא מהי. מעמד החברה הערבית והאזרח הערבי במדינת ישראל, וזו השאלה".
>>>> pic.twitter.com/dU5JuAHKmW

— Asslan Khalil ???? (@KhalilAsslan) December 21, 2021

יצחק רבין ושמעון פרס החלו הרי במאמץ לחלוקת הארץ לפני כ-30 שנה, ונראה היה שהפרויקט שלהם הגיע לנקודת מפנה עם החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. אך המאמץ הזה נכשל בינתיים. כעת ישראל דוהרת לקראת מצב של מדינה דו-לאומית לא דמוקרטית עם 7 מיליון יהודים, 5 מיליון ערבים שלמעל מחציתם אין זכות בחירה, ועוד שני מיליון ערבים תקועים בעזה, שרק החמאס חפץ בהם.

יש שיאשימו באסון הזה את המשך פרויקט ההתיישבות. ואכן, יש כיום פי שלושה מתנחלים מעבר לקו הירוק מכפי שהיו ב-1993, וזו בעיה עצומה (עם זאת, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, לא בלתי פתירה).

יש שיאשימו את האינתיפאדה השנייה. ואכן, השנים הרעות של פיגועי ההתאבדות בכל רחבי ישראל החריבו את רוח הפיוס, חיבלו באמון הדדי וחיסלו את יאסר ערפאת כשותף לשלום בגלל התנהגותו המוזרה והדו-פרצופית.

כעת ישראל דוהרת לקראת מצב של מדינה דו-לאומית לא דמוקרטית עם 7 מיליון יהודים, 5 מיליון ערבים, שלמעל מחציתם אין זכות בחירה, ועוד שני מיליון ערבים תקועים בעזה, שרק החמאס חפץ בהם

יש שיאשימו את יגאל עמיר. ואכן, רצח רבין על ידי עמיר חיסל אדם שמעמדו כאחד מאחרוני המייסדים היה אולי מאפשר לו לחתור לפתרון ממשי (אבל כנראה שלא).

יש שיאשימו את החמאס. ואכן, מדובר בכנופיית טרוריסטים וניהיליסטים שמקריבים יום-יום את בני עמם על מזבח המלחמה האינסופית במדינה היהודית. האופן בו הצליחו להשתלט על עזה ב-2006, פחות משנה לאחר נסיגת ישראל, יצר תקדים שגורם לישראלים לחשוש לוותר על הגדה המערבית.

ויש כמובן שיאשימו את בנימין נתניהו. תמיד מפתה להאשים את נתניהו, מהסיבות הברורות. נתניהו בהחלט ניצל את הגאונות המניפולטיבית שלו ואת לשונו החלקלקה כדי למצוא דרכים לערער את תהליך השלום (ולזמן מה, גם מבלי שיבחינו בכך שהוא עושה זאת).

אבל כל זה משני לאשם הרבה יותר מרכזי, שזהותו כה ברורה עד שאנו נוטים להתעלם ממנו: ציבור הבוחרים הישראלי (וליתר דיוק, היהודי). הסיבה האמתית לכך שהימין מצליח להיבחר על אף הנזק הקולוסאלי שהוא גורם (ובזאת לשבש עוד ועוד את הסיכוי לחלוקה) היא כי הבוחרים מ-פ-ח-ד-י-ם.

ממה הם מפחדים?

• הם מפחדים שישראל תוותר על שטח אסטרטגי ולא תקבל שלום בתמורה, כי יותר מדי פלסטינים לעולם לא יכירו בישראל ומנהיגים פלסטינים שאומרים אחרת משקרים – אומרים דבר אחד באנגלית ודבר אחר אחד בערבית (כפי שערפאת בעצמו עשה לא פעם).
• הם מפחדים שחמאס ישתלט גם על שטחי הגדה, יבטל כל הסכם או הסדרה, ויחל לירות טילים על ישראל מקרוב יותר מעזה. לאמור: טילים על כפר סבא.
• והם מפחדים שבתרחיש כזה אזרחי ישראל הערבים יצטרפו לאויביה ויבעירו את הארץ מהקצה עד הקצה. ערבי ישראל הם גיס חמישי פוטנציאלי שלמעשה היה נאמן להפליא כבר למעלה מ-70 שנה. אבל למרבה הצער, התנהגות רבים מהם בארועי מאי האחרון מחזקת פחדים כאלה.

השמאל מרכז הישראלי – כלומר, מה שנשאר מהציונות הרציונלית והאסטרטגית – צריך להכיר בכך ששלושת הפחדים הללו אינם מטורפים. כולם סבירים לחלוטין על בסיס נתונים וראיות.

השמאל מרכז הישראלי – כלומר, מה שנשאר מהציונות הרציונלית והאסטרטגית – צריך להכיר בכך ששלושת הפחדים הללו אינם מטורפים. כולם סבירים לחלוטין על בסיס נתונים וראיות

אני טוען מזמן ששום תרחיש אינו גרוע יותר ממדינה דו-לאומית, ושלכן חלוקה היא האפשרות הפחות גרועה על אף הסיכונים. אבל אנשים לא נוטים להסתכל אל העתיד הרחוק, וטבע האדם לא מסתדר עם בחירת האפשרויות הפחות גרועה. אנחנו כמהים לאפשרויות טובות, ואם כאלה אינן בנמצא אזי רובנו נוטים לחוסר מעש. זה המקום שבו ישראל נמצאת כרגע: שיתוק המוביל לאסון.

משהו חייב להשתנות כדי לאפשר עליה על מסלול חדש. ויכוחים בין יהודים לא יעשו זאת.

וזה מובילנו, אם כך, ל"אשם" העיקרי. הדבר היחיד שיכול להשתנות הוא שמנהיגים ערבים ופלסטינים יפנימו באמת ויחצינו באופן משכנע – בקול רם, ללא היסוס ותוך נטילת סיכונים – שאפשר לקבל את ישראל כמדינה יהודית (עם זכויות דמוקרטיות למיעוטים).

שהיהודים זכו בזכות לשלוט בפיסת קרקע קטנה למדי (אם כי מיוחדת עד מאד). שזה בסדר כי כל מדינות הלאום בעולם קיימות בגלל ניצחון דומה מתישהו. שזה לא עניין של כבוד, לא משנה לאלוהים, ולא מחייב אף אחד להילחם עד קץ כל הדורות, למען השם.

שהם לא פנאטים.

וכך אמר עבאס השבוע בשיחה עם העתונאי מוחמד מג'דאלה:

"מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. זאת החלטתו של העם והשאלה היא לא מה הזהות של המדינה. היא נולדה ככה וככה תישאר… אנחנו נמצאים בתחילת השותפות אבל אני מאמין בזה – אי אפשר לחכות לשינוי בלי ליצור מציאות חדשה".

האירוניה של ההיסטוריה היא שעבאס, למרות היותו מנהיג המפלגה הערבי הראשון שהצטרף לקואליציה בישראל, הוא למעשה גם אסלאמיסט די חשוך, וזה לא כל-כך טוב, במיוחד לערבים. אבל אם מספיק מנהיגים ערבים ילכו בעקבותיו בעניין המדינה היהודית, יהיה זה שינוי מרעיש, והיהודים יפחדו פחות.

הדבר היחיד שיכול להשתנות הוא שמנהיגים ערבים ופלסטינים יפנימו באמת ויחצינו באופן משכנע – בקול רם ותוך נטילת סיכונים – שאפשר לקבל את ישראל כמדינה יהודית (עם זכויות למיעוטים)

או אז תגדל התמיכה באלה שמבינים שחלוקת הארץ טובה ליהודים, ותבוא ברכה בדמותה של קואליציה שמחויבת באמת לשלום. וזה יהיה טוב, טוב מאוד אפשר לומר, גם לערבים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com