עם פטירתה של אורה הרצוג, שבה לחיינו האמירה שבאה והולכת מעת לעת, לפיה "זה סוף של דור". בשנים האחרונות שמענו זאת שוב ושוב. מהנשיאים שמעון פרס ויצחק נבון, עבור בחיים גורי ובנשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר, וכלה ביורם טהרלב, איש איש בדרכו האחרונה סימל לנו דור, שאכן הולך ונעלם למרבה הצער. ועם זאת, אורה הרצוג מייצגת משהו מעבר לכך. היא היתה, במידה רבה, יחידה בדורה.

מהנשיאים פרס ונבון, עבור בחיים גורי ובנשיא העליון שמגר, וכלה ביורם טהרלב, איש איש בדרכו האחרונה סימל לנו דור הולך ונעלם. עם זאת, אורה הרצוג מייצגת משהו מעבר לכך. היא היתה, במידה רבה, יחידה בדורה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

רבות ורבים ניתחו וחקרו את מעמדה של האישה בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, ולא אכניס את ראשי בין הרים, אבל בפשטות נראה שניתן לחלק את המגמה לשלושה חלקים:

1. המוקדם, ימי התקומה, בהם נשים היו בקדמת הבמה של המאמץ הלאומי. ניתן לראות זאת למשל בדמויות ציבוריות מוכרות כמו הנרייטה סאלד, רחל ינאית וגולדה מאיר. גם בהר הרצל – מרחב הזיכרון הלאומי – נוכל לראות זאת, אם נחלוף, בין היתר, ליד הקברים של חנה סנש וחביבה רייק, הדסה למפל וזהרה לביטוב.
2. החלק המאוחר של המגמה, ימינו אנו, בוודאי אינו מושלם, אך ניתן לראות בו שיא חיובי של שרות ומנכ"ליות בממשלה, נשיאות בבית המשפט העליון ועוד ועוד.
3. ובין שתי התקופות הללו – בתקופת השפל של מעמד האישה במרחבי ההשפעה בישראל – דווקא שם הוכיחה אורה הרצוג שהיא הענקית שבנפילים.

במרחב ציבורי ישראלי שהיה כמעט ריק מנשים שהשפעתן זוכה להכרה בקדמת הבמה ולהד ציבורי, הניעה אורה הרצוג מהלכים חדשניים ופורצי דרך, שנגעו בישראליות מכל זוויותיה: מדינה, עם וארץ.

החל מניהול אירועי העשור לישראל, שהיו אולי הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל הצעירה עצרה לרגע כדי לחשוב מהי, ומה היא חולמת לעצמה. דרך היוזמה וההובלה של חידון התנ"ך העולמי – החיבור היהודי-תרבותי שחצה גבולות של זמן ומרחב. ולבסוף, כמובן, ההקמה של המועצה לישראל יפה, ארגון, אשר בתקופה שאיש לא העלה על דעתו לעסוק במרחב במובנו האסתטי ובאחריות של החברה לסביבתה – עשה זאת בצורה שרתמה אוכלוסיות רבות, כמו גם גורמים מדינתיים.

במרחב ציבורי ישראלי שהיה כמעט ריק מנשים שהשפעתן זוכה להכרה בקדמת הבמה ולהד ציבורי, הניעה אורה הרצוג מהלכים חדשניים ופורצי דרך, שנגעו בישראליות מכל זוויותיה: מדינה, עם וארץ

את מקומה, קנתה הגברת הראשונה-השישית של מדינת ישראל בעמל רב, ובעיקר תוך תשומת לב לפרטים הקטנים. כן, יותר מכל, היא היתה אדם של רזולוציות מדויקות ושל פרספקטיבות נכונות.

כשסביבה כולם עסקו ברעיונות גדולים, היא לא הזניחה את אלה, אך תמיד התמקדה ביסודות ובתשתיות, תמיד ראתה גם את המיקרו. היא היתה ירושלמית בחלק קטן מאד של חייה, ובכל זאת, בפרפראזה על שירו של יהודה עמיחי על ירושלים של אמצע, היא לא היססה לחבוט את ראשה למעלה, ולא חששה לפצוע את רגליה למטה.

היא היתה אשפית של גיוס הון אנושי, ולעתים גם ממוני, לאופרציות שאותן הקימה, בעיקר משום שידעה לתווך חבילה שלמה, הוליסטית. היא, שלכל מקום הביאה איתה ידע עצום וניחוח בינלאומי, אפילו אריסטוקרטי, היתה קרובה לאוכלוסיות קשות היום, דאגה להן, טיפחה אותן, עמלה להעניק להן גם חכות, ולא רק דגים.

אורה הרצוג היא כנראה המייצגת המובהקת ביותר, המעצבת, של מוסד הגברת הראשונה הישראלית בעידן המודרני. היא בעצמה היתה פסיפס של נשים ראשונות בישראל. נשזרו בה אהבת הארץ והטבע של רחל ינאית בן-צבי ושל נחמה ריבלין, שאר הרוח של רחל כצנלסון שז"ר, תשומת הלב והדאגה הרבה לאוכלוסיות המוחלשות שאיפיינה את כהונתן של אופירה נבון, ראומה ויצמן ונינה קציר, וכמובן היכולות האופרטיביות והתבונה הבינלאומית של ורה ויצמן.

השפעתה העצומה על דמותו – הפרטית והציבורית – של האיש של חייה, הנשיא השישי חיים הרצוג, כבר פורסמה לאורך השנים, אבל בעיניי שווה להתמקד בנקודה נוספת. הרגע המזוהה ביותר עם הנשיא הרצוג האב, הוא נאומו כשגריר בפני עצרת האו"ם ב-1975, שבסופו קרע את ההחלטה לפיה ציונות היא גזענות. חיים הרצוג הלך במעשהו זה בעקבותיו של אביו הרב הרצוג, הרב הראשי לישראל, שקרע את הספר הלבן הבריטי כשפורסם.

היא היתה ירושלמית בחלק קטן מאד של חייה, ובכל זאת, בפרפראזה על שירו של יהודה עמיחי על ירושלים של אמצע, היא לא היססה לחבוט את ראשה למעלה, ולא חששה לפצוע את רגליה למטה

עד כה הכל ידוע. אך החלק הפחות מוכר של הסיפור התרחש באותו בוקר, כשרגע לפני שיצא לבניין האו"ם, פנתה אורה לחיים הרצוג ואמרה לו: "חשבתי על משהו, אתה זוכר מה עשה אביך לספר הלבן?".

יהי זכרה ברוך.

ינון גוטל-קליין הוא ראש מערך התוכן של בית הנשיא ויועצו של נשיא המדינה. דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות.