אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
גֵּירוּשׁ

דווקא אלו שבדרך כלל מתרעמים - ובצדק - נגד השימוש המניפולטיבי המקומם של נתניהו והימין בחרדות השואה, עשו בדיוק את אותו הדבר השבוע במסגרת המאבק בגירושם של העובדת הזרה ובנה ● כאילו אי אפשר יותר להתווכח בישראל על משהו, בלי להגיע תוך דקות לבירקנאו

הגירוש של רוזמרי ורוהן פרס הוא ביטוי של רוע טהור

ח"כ עופר כסיף, "כאן", 13 באוגוסט 2019

מדי פעם ננעלת תשומת הלב הציבורית על סיפור אנושי אחד, שמצליח לצוף ולהפוך לרגע קצר לסמל, ואז נסחף במורד הזרם ובדרך כלל נשכח במהירות. הקיץ זה קרה לרוזמרי פרס ולבנה בן ה-13, רוהן.

רוזמרי היא עובדת מהפיליפינים שנכנסה לישראל ב-2000 כדי לעבוד בענף הסיעוד, טיפלה באישה ישראלית עד שזו נפטרה ב-2007, ומאז נשארה בארץ ללא היתר. רוהן נולד בישראל ב-2006 לאב טורקי שאותו לא פגש מעולם. הוא למד בבית ספר ביאליק בתל אביב, במסגרת חינוך מיוחד, אחרי שאובחן כסובל מקשיים פסיכולוגיים וחברתיים.

שלוש ערכאות משפטיות, כולל בית המשפט העליון, דחו את עתירותיה של פרס וביום שני בלילה, אחרי מאבק משפטי וציבורי עיקש, היא הועלתה עם בנה למטוס, כשהם מלווים בשתי עובדות של רשות האוכלוסין, בדרך הארוכה למנילה דרך בנגקוק. עוד קודם יצאו לתמוך בה כ-1,500 מפגינים, שהתכנסו ברחבת מוזיאון תל אביב תחת שלטי "לא מגרשים ילדים".

רוב המפגינים ברחבת המוזיאון היו, מותר לנחש, שמאלנים. כאלה שעל פי רוב חשים חובה להגן על בית המשפט העליון והחלטותיו מפני התקפות מימין. רבים מהם – שלוקחים ללב את גירוש מהגרי העבודה ובעיקר את גירוש ילדי מהגרי העבודה – מרגישים שכדי לבטל את רוע הגזירה, הם מוכרחים לירות בכל התותחים הרטוריים של הזיכרון. מהשואה ועד גירוש ספרד.

רבים מהמפגינים – שלוקחים ללב את גירוש מהגרי העבודה וילדיהם – מרגישים שהם מוכרחים לירות בכל התותחים הרטוריים של הזיכרון. מהשואה ועד גירוש ספרד

יהושע סובול השווה ב"כאן ב" את הגירוש ל"אינקוויזיציה". יעל אבקסיס העלתה טור דעה מצולם במסגרת אולפן שישי, עם פס הקול סוחט הדמעות המתבקש "ילדים של החיים" של אריק איינשטיין – את יודעת, אמא, הרופא כבר מבשר על סוף הדרך – וסיפרה על ילדי העובדים הפיליפינים ש"עבורם זה לא חופש גדול – זה הגירוש הגדול" ועל המשפחות שצריכות "להתגרש מהזהות שלהם. להתגרש מכל מה שהגדיר אותם".

אבקסיס ציטטה עוד את אחת האמהות שסיפרה על בנה שהוא ישראלי לכל דבר – "לא מוכן לאכול חזיר ורוצה להתגייס לצבא" – וסיכמה: "איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו נוכח הגירוש האכזרי הזה?".

הקטין לעשות יואל מרשק, עד לא מזמן ראש אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית, שפרסם מאמר ובו העלה על נס את תרומתם של הקיבוצניקים "שהסכימו להיענות בחיוב ולארח בחודשי הקיץ אמהות פיליפיניות שילדיהן עומדים בפני גירוש… הברק בעיניים, המסירות והסיכון הלא פשוטים שבמעשה זה", התפייט מרשק, "מעמידים בעיניי את החברים האלה בשורה אחת עם חסידי אומות העולם בתקופת האינקוויזיציה בספרד, הפרעות והשואה".

קשה לקרוא את התיאור הבומבסטי המשתפך הזה בלי לגחך.

דווקא אלו שבדרך כלל מתרעמים – ובצדק – נגד השימוש המניפולטיבי המקומם של אנשי ימין בכלל ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט בחרדות השואה וזיכרון האנטישמיות ועיבודם לקיטש לאומני, עם נגיעות קלות של צה"ל צבא העם וטאץ' של הצביון היהודי, עשו בדיוק את זה. כאילו אי אפשר יותר להתווכח בישראל על משהו, בלי להגיע תוך דקות לבירקנאו.

זה לא רק עניין של אנינות אסתטית מפונקת. ברור שאי אפשר לנהל דיונים ציבוריים פומביים על נושאים כואבים כל כך באווירה אקדמית צוננת. כפרה, פה זה לא אירופה, פה זה בלגאן, מזרח תיכון ישן. וגם באירופה הוויכוחים על עתיד המהגרים לא מתנהלים באדיבות ועם זרת זקורה בנימוס. הבעיה היא שיכול מאוד להיות שדווקא המילים האלו – "גירוש", "אינקוויזיציה", "שואה", "רוע טהור", "חסידי אומות העולם" – הוא זה שמרחיק את הפתרון הפשוט.

ב"גארדיאן" הוצג השבוע מחקר שערכו פרופ' לפסיכולוגיה נורברט שוורץ מקליפורניה ועמיתו הקנדי דיוויד האוזר, מאוניברסיטת קווין שבאונטריו. השניים בדקו את השפעתם של מילים וביטויים על האופן שבו אנשים בריאים מתייחסים למחלת הסרטן.

הם מצאו שהנטייה של רופאים ושל חולים רבים למסגר את מחלת הסרטן באמצעות מונחים מעולמות המלחמה והצבא, גרם לכך שהטיפול היה קשה יותר והותיר חולים בתחושת ייאוש גדולה יותר ביחס למחלה, ועם מחשבות שליליות במהלך הטיפולים.

כלומר – מרגע שהם לא התייחסו אל עצמם כאל חולים אלא כאל מי ש"מותקפים על ידי תאי אויב שפלשו לגופם", שהאונקולוג "נלחם בהם באמצעות התחמושת החדישה ביותר במחסן הנשק שלו" – הם הקטינו את סיכוייהם להחלים מהמחלה.

"תוצאות המחקר מראות שהשימוש במונחים כאלה יכול להשפיע לרעה על האופן שבו אנשים חושבים על סרטן, והמחשבות האלה עלולות לפגוע ברצון שלהם לאמץ התנהגויות בריאות יותר", הסביר האוזר.

ואצלנו, כשמסביב יהום הסער של הגירוש-פליטים-שואה-אינקוויזיציה, אנחנו שוב, כמו תמיד, ביקום המקביל של הפופוליטיקה הישראלית. זה שבו אנחנו נמצאים ברעש מחריש אוזניים מאז ימי הזוהר של הפאנל דנקנר-לפיד-אייכלר-מרגלית בערוץ הראשון. תמיד עם ורידים בולטים בצוואר. תמיד עם לעג והתרסה, שבסופם אתה שומע בראשך את נתן זך מתחנן: רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה להבין מה בעצם אני חושב על האירוע הזה.

נניח שאתה שמאלן, הומניסט, לא משנה מאיזה עדה, שחש אי נוחות וצער, אפילו מועקה של ממש, אל מול מצוקתו של ילד בן 13, בנה של עובדת מהפיליפינים, שנולד בישראל וסובל מקשיים פסיכולוגיים וחברתיים. ילד שהיה יכול להיות בכיתה של בנך בתל אביב, ולא מכיר מציאות חיים אחרת.

ונניח שמצד שני אתה גם חושב שבמקרה הזה אמו של אותו ילד לא נהגה כיאות, ונושאת באחריות לא מבוטלת למצב הבלתי אנושי שנוצר. ונניח שאתה גם חושב, שלא צריך להגזים – המצב בפיליפינים לא דומה למצב באריתראה או בסודן, רוזמרי ורוהן פרס הם לא פליטים – ולכן הטענות על "גירוש" מי שאשרת השהייה שלה פקעה מזמן, פשוט מופרזות.

וכן – היית רוצה שהמערכת תפעיל שיקול דעת הומני, תבחן כל מקרה לגופו ואם יש צורך – תפעל לפנים משורת הדין. איך אתה יכול בכלל להתחיל להיכנס לדיון הזה, שכבר מזמן ניתק מקרקע המציאות ומרחף בספירות דלילות החמצן של השמדת העם וחסידי אומות העולם?

איך אתה יכול בכלל להתחיל להיכנס לדיון הזה, שכבר מזמן ניתק מקרקע המציאות ומרחף בספירות דלילות החמצן של השמדת העם וחסידי אומות העולם?

זה תקף, אגב, לשני הצדדים של ויכוחי ה"גירוש".

"זהו פרצופו של הימין הישראלי. זאת פרצופה של הממשלה. זהו פרצופה של המדינה. בשם יהדות מדומה איבדנו את החמלה, בשם ה'משילות' גירשנו נער בן 13 שגדל כאן כל חייו ולא מכיר שום מציאות אחרת. מדינה עם לב של אבן, שלא יודעת להבחין בין טוב לרע", צייץ ביום שלישי יריב אופנהיימר,  מנכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר.

השר בצלאל סמוטריץ' הזדרז לענות לאופנהיימר בציוץ נגדי: "חברים, תעזרו לי בבקשה לאתר ציוצי חמלה מקבילים של יריב על גירוש מביתם לפני 14 שנים בדיוק של אלפי ילדים שנולדו בגוש קטיף ולא הכירו שום מציאות אחרת. אני ממש לא רוצה להאמין שהצביעות הזו היא פרצופו של השמאל הישראלי".

"לגרש ולהחריב, זה התחיל מסנחריב", התפייט פעם אריאל זילבר בשירו "גירוש" על גוש קטיף, "חבר'ה-חבר'ה לא לריב, יש גירוש בשביל כולם, גם אם מפוזר אדם, ביהודה ובגוש דן / כל אחד עם צ'ימידן  / ייצא אל העולם".

14 שנה אחרי פינוי גוש קטיף, אפשר עדיין לטעון שתוכנית ההתנתקות לא הייתה בשום צורה "גירוש"? שהיא אולי לא התקבלה מהסיבות הנכונות וכנראה לא נוהלה בצורה מושלמת, אבל הייתה חיונית והכרחית למדינת ישראל? שאין שום קשר בינה לבין האינקוויזיציה או סנחריב?

אל תנסו את זה ברשתות החברתיות. תוך שלושה ציוצים תגיעו ליודנראט.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי

עוד 1,072 מילים
סגירה