איכונים סלולריים. אילוסטרציה (צילום: Tero Vesalainen/iStock)
Tero Vesalainen/iStock

בעידן הפזיז והפופוליסטי שבו אנחנו חיים, במסגרתו עיתונאים רציניים מתחרים בטרולים מי יעשה יותר רעש ברשת, הולכים ונמחקים סטנדרטים בסיסיים של אתיקה לטובת מסקנות פסקניות ושטחיות, מלוות תמיד בליגלוג דשן נגד מי שברגע נתון נחשב ל"איש הרע" ● פרשת הריגול המשטרתי ותחקירי "כלכליסט" היא הזדמנות לעיתונות לרענן את שיטות העבודה שלה ● פרשנות

גם אם סדרת תחקירי הריגול המשטרתי ב"כלכליסט" תסתיים בקול דממה דקה, כפיהוק עיתונאי יותר מאשר חשיפה מטלטלת, אפשר אולי כבר לברך על תוצר אחד שלה: היא תחייב גם את העיתונות לרענן את שיטות העבודה שלה וסט הכלים שאיתו היא מגיעה למערכה הציבורית. היא תאלץ אותנו, אולי, לגלות מעט יותר צניעות. אנחנו לא באמת יודעים הכול ולא צריכים להתיימר.

בעידן הפזיז והפופוליסטי שבו אנחנו חיים, במסגרתו עיתונאים רציניים מתחרים בטרולים מי יעשה יותר רעש ברשת, הולכים ונמחקים סטנדרטים בסיסיים של אתיקה לטובת מסקנות פסקניות ושטחיות, מלוות תמיד בליגלוג דשן נגד מי שברגע נתון נחשב ל"איש הרע".

התהליך הזה מנותק מעובדות, ממסקנות, מראיות או אפילו מהגיון בריא. ה"דיון" נמחק לטובת פאנץ'-ליין, כאילו המרחב הציבורי כולו הופך למופע סטנד אפ במועדון עבש. האקלים הציבורי והעיתונאי הנוכחי מדריך אותנו יותר מתמיד לחרוץ דין כאן ועכשיו: מי אשם, את מי צריך לחסל, איזה ארגון הוא באמת פושע: המשטרה? ידיעות אחרונות? רוני אלשייך? אלי לוי?

ה"דיון" נמחק לטובת פאנץ'-ליין, כאילו המרחב הציבורי הפך למופע סטנד אפ במועדון עבש. האקלים הציבורי והעיתונאי הנוכחי מדריך אותנו יותר מתמיד לחרוץ דין כאן ועכשיו

וכמו אבקת קסמים נסיים את הציוץ הפסקני בדרישה הילדותית "להקים ועדת חקירה ממלכתית", כי מישהו הרי צריך לעשות פה עבודה רצינית בסוף היום. בטח לא העיתונות.

העיתונות עברה בפרשה הזו את כל שלבי ההתפכחות בריצה חסרת אוויר. בתחילה היתה כמובן היסטריה מוחלטת. על אף שסיפור "כלכליסט" לא כלל מראשיתו שום תהליך, הוכחה, מסמך או אפילו ציטוט עלום – עיתונאים מיהרו להתחרות זה בזה מי ישית עונש כבד יותר על ה"עבריינים", משטרת ישראל.

המטה הארצי של משטרת ישראל בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
המטה הארצי של משטרת ישראל בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

השוואות לשטאזי, קריאות לשים במעצר את ראש כנופיית הפשע רוני אלשיך, בתוספת הפגנת בוז לכל תגובה מצד המשטרה – כל אלה השתיקו כמעט כל תהייה חרישית לגבי רמת הדיוק בסיפור.

ניסיונה הצולע של המשטרה להסביר תויג מיד כמסכת של שקרים מתחמקים וכ"גירסה מתגלגלת", על אף שחלקים מגירסה זו אומצו בדיעבד על ידי העיתונות עצמה, ובעיקר הטענה כי לא נעשה שימוש ברוגלה ללא אישור שופט.

ניסיונה הצולע של המשטרה להסביר תויג מיד כמסכת של שקרים מתחמקים, על אף שחלקים מגירסה זו אומצו בדיעבד על ידי העיתונות עצמה, ובעיקר הטענה כי לא נעשה שימוש ברוגלה ללא אישור שופט

ההתרגשות מנפילת המשטרה, כביכול, כללה ממד ילדותי. היתכן שחיכינו לרגע הזה? שנים שאנו עוקבים בהשתאות אחר עוולות המשטרה המכוונת את המכת"זית כלפי האיש הלא נכון, במקום הלא נכון וברגע הלא נכון. סוף סוף אפשר יהיה לטעון שאין מדובר בסתם טמטום של שוטר מופקר בשטח, או הוראה לא מדויקת מהמטה. סוף סוף ניתן לקבוע שמאחורי ההתנהלות המרושלת עומד הסקוריטטה בכבודו ובעצמו.

הנימה השתנתה באבחה כשהתברר שככל הנראה לליבת הסיפור אין הוכחות, וכי הטענה המרכזית ("מסע דיג מודיעיני חסר מעצורים") אינה מגובה. מיד עברו כולם לנסות ולנחש באיזה "פח" נפלנו הפעם – של "כלכליסט", מקורותיו, המו"ל נוני מוזס או מקורבי נתניהו?

מה בכל זאת לא היה בסיפור הזה? ספקנות בריאה מהרגע הראשון, ניסיון להמתין מעט לפני שקופצים כמו תרנגולות, וקצת פחות אוטומטיות בתגובות.

עיתון כלכליסט, אילוסטרציה (צילום: מיכל פטאל/פלאש90)
עיתון כלכליסט, אילוסטרציה (צילום: מיכל פטאל/פלאש90)

כן, את התשובות צריך לספק העיתון שפירסם את הסיפור בכותרות מרשיעות ובהעדר כל ספקנות בסיסית. ככל ש"כלכליסט" התמסר למקורותיו, הוא ביצע חטא עיתונאי קדמון. אבל גם שאר העיתונאים יוכלו ללמוד לקח: פירסום בעיתון אינו סוף פסוק, אינו פסק דין של שופט. תגובות הכחשה אינן תמיד ובהכרח שקר מוחלט. המציאות מורכבת יותר מציוץ בטויטר. זה שיעור חשוב לכולנו.

חזרה לבסיס: תפקידה של המשטרה, תפקידם של המקורות

כל זה לא גורע דבר מאחריותו של "כלכליסט" לספק תשובות לשאלות בסיסיות – תשובות שהעיתון מתחמק בעקביות מלהשיב עליהם.

אני כותב "כלכליסט" ולא תומר גנון, כותב התחקירים, כי שוב שכחנו שעיתונאי לא עובד לבדו ולא כל האחריות נופלת על גבו השחוח. העיתון שמספק לו גב ופרסטיז'ה וקוטף את פירות הסקופ, אחראי לא פחות כשנדמה שהדברים משתבשים. לא גנון מנסח לבדו את הכותרות, לא גנון אחראי לבדו מבחינה משפטית. גם כאן הפרסונליזציה מופרזת.

כבר מתחילת הפרשה נדמה ש"כלכליסט" נטה לעיתים לבלבל בין היוצרות: למשל הפער בין חובת המשטרה לחקור חשדות לבין תוצאתן הסופית של חקירות אלה. בסיפור השני שפירסם העיתון על שלושה ראשי ערים שנפלו קורבן כביכול למעקבים של פגסוס, מצוין ש"המשותף לשלושתם הוא שכל שלושת התיקים נסגרו מבלי שהוגשו כתבי אישום", כהוכחה תורמת למסקנה שרדפו אחריהם סתם.

כבר מתחילת הפרשה נדמה ש"כלכליסט" נטה לעיתים לבלבל בין היוצרות: למשל הפער בין חובת המשטרה לחקור חשדות לבין תוצאתן הסופית של חקירות אלה

אבל שחיתויות חוקרים לעיתים על בסיס חשד ראשוני, שלא מוביל בהכרח לכתב אישום. וחשד ראשוני גם הוא סוגיה מורכבת כאשר מדובר באנשי ציבור בזירה העירונית, רוויית האינטרסים, הפיתויים והכסף הקל. לא חסרים ראשי ערים שמסתחבקים עם קבלנים חלקלקים ולוקחים חלק בעיסקאות מפוקפקות – ובסופו של יום מצליחים לחמוק מדין פלילי או אפילו ציבורי למרות מעשיהם הפסולים.

שער "כלכליסט" מה-23 בינואר 2022
שער "כלכליסט" מה-23 בינואר 2022

העובדה שחקרו ראש עיר ולא הגישו נגדו כתב אישום בסופו של יום, אינה הוכחה לחפותו. העובדה ש"אפילו לא הוגש כתב אישום" אינה מעידה לא על החשד, לא על החשוד, ולא על החקירה. ומי שמצפה שכל חקירה תיגמר בכתב אישום ובהרשעה מהדהדת, יישאר בלי הרשעות כלל.

זאת, אגב, שיטה של עברייני צווארון לבן: להסיט את הדיון אל סוף התהליך, בתקווה שהעדר הרשעה תפיל קלון על המשטרה והפרקליטות, ולעזאזל הנורמות הקלוקלות שאותם עבריינים הפעילו. אם נתמיד בנתיב הזה יתכן שתהיה לנו משטרה יותר נקייה, אך קשה לראות איך היא תלחם בפשע מאורגן ומתוחכם.

אני לרגע לא חושד ש"כלכליסט" ביקש להכשיר ראשי ערים מושחתים, אבל ממליץ לכולנו להיזהר שבבוז שאנו רוכשים למשטרה ובחוסר האמון האוטומטי בפעולותיה. אין לנו יכולת להתקיים כחברה בלי משטרה חזקה, ואת המשטרה (בניגוד לחברת החשמל או שירותי הרווחה) אין שום אפשרות להפריט במסגרת דת השוק החופשי שמאיימת להשתלט על כל חלקה טובה.

אין לנו יכולת להתקיים כחברה בלי משטרה חזקה, ואת המשטרה (בניגוד לחברת החשמל או שירותי הרווחה) אין שום אפשרות להפריט במסגרת דת השוק החופשי שמאיימת להשתלט על כל חלקה טובה

כשהמשטרה מפעילה כוח מיותר נגד מפגין חסר ישע – היא ביריונית. אבל כאשר המשטרה משתמשת בתרגילי חקירה ערמומיים במסגרת מעצר או עיכוב של חשוד בפשע חמור – היא לפעמים פשוט מבצעת את תפקידה. כן, צריך להסדיר את השימוש ברוגלות ובהאזנות גם כשאלה מגיעים בצו של שופט. חשוב לשאול את כל השאלות סביב הטכנולוגיה המסוכנת וחשוב לפקח. אבל אסור לשכוח שבסוף המטרה היא מניעת פשע.

אני מציין את המובן מאליו הזה, כי לפני כמה ימים טען גנון במאמרו בכלכליסט ש"גם חשוד הוא אזרח", כהוכחה-בדיעבד לכך שהפעילו רוגלות נגד אזרחים. גנון הוא עיתונאי מצוין ועמית רב הישגים. בתיק 4000 הוא ניפק סקופים מדויקים בשרשרת. אבל על המשפט הזה לא תהא תהילתו. כי גם אם נכון עובדתית – המשפט הזה מיתמם.

חשוב לשמור על כללי חקירה, על זכויות נאשמים ועל מגבלות החוק – אבל גם להשאיר למשטרה רווח מספק וכלים בסיסיים להילחם בפושעים. אפשר לרחם על חשודים, אבל כדאי גם לזכור שהם חשודים.

העיתונאי תומר גנון (צילום: פייסבוק)
העיתונאי תומר גנון (צילום: פייסבוק)

וככל שנתניהו, דרעי, חפץ, אלוביץ' או נאשמי צווארון לבן אחרים מגבירים את מתקפתם הצינית על אנשי החוק (שהופכים ל"פושעים" בידי עיתונאי החצר שלהם) – כך חשוב שעיתונאים שאינם משרתים את חצרם ישימו דברים בפרופורציה.

ומה באשר ל"מקורות"? גם כאן נוצר בלבול מתעתע. גנון שב ומדגיש בכל פרסום שלו את מחויבותו לשמירה על זהותם העלומה ובטחונם האישי. הוא נשבע לא להפר את מחויבותו הקדושה שלא לחשוף אותם, ועל כך הוא ראוי לתשבוחות.

אכן, לאורך השנים חלה פחיתות גם במוסד המקורות הלא-מזוהים: ניפנוף סתמי במקורות פוליטיים שפוחדים לקחת אחריות, ניטור מקורות של יריבים עיתונאיים מתוך תחרות בלתי מרוסנת, והפקרה (לעיתים ללא זדון) של מקורות ששמו נפשם בכפם וסיפקו מידע לעיתונאים.

אבל גנון ו"כלכליסט" מבלבלים בין מחויבות לחיסיון מקורות לבין שירות אינטרסים של מקורות.  הכותרת של העיתון לפני יומיים היתה "למקורות שלנו אין אג'נדה נסתרת: רוצים משטרה חזקה אבל גם ישרה". זאת כותרת בעייתית, כי היא מציבה את הטפל לפני העיקר. לא מעניין אותנו מה "רוצים" המקורות שלכם, מעניינת אותנו אך ורק האמת.

שער "כלכליסט" ב-17 בפברואר 2022
שער "כלכליסט" ב-17 בפברואר 2022

למקור כמעט תמיד יש אג'נדה, וגם פריבילגיה לרצות דברים מסוימים, כולל דברים מאד אישיים: נקמה, קידום או פרסום. הוא רשאי לפעול מתוך אזרחות טובה או סתם מתוך קירבה וחיבה לעיתונאי המפרסם. אבא שלי יכול להיות מקור – כל עוד המידע שהוא מספק נבדק. המקור יכול להיות אדם טוב או רע, אלטרואיסט או סתם ממורמר.

כך או כך, המקור אינו חזות הסיפור ו"רצונותיו" או גחמותיו לא צריכים להדריך את עוצמת או קצב הפרסום. חובה להגן על מקור – אבל אסור להתמסר אליו. ואם המקור לא יכול לספק הוכחות חותכות לטענותיו, אז יש להצליב אותם עם גורמים שכן יכולים.

המקור אינו חזות הסיפור ו"רצונותיו" או גחמותיו לא צריכים להדריך את עוצמת או קצב הפרסום. חובה להגן על מקור – אבל אסור להתמסר אליו

ועוד אקסיומה: אסור לבגוד במקור, אבל בהחלט מותר להרגיז אותו לפעמים. המקור רואה פריזמה צרה, בתוך עצמו הוא גר. העיתונאי, למרות הפיתוי, חייב להסתכל גם לצדדים. מקורות הם אנשים חסרי סבלנות מטבעם. אחרי שנתנו לך מידע הם יתקשרו פעמיים ביום (או פעמיים בשעה) וישאלו: "נו, מתי? מתי מתפרסם? אמרת שאתמול. מה פשר העיכוב? אתה מפרסם עוד? מחר גם יהיה? כדאי לך לנצל את המומנטום".

ואחרי שפירסמת, מקור לפעמים אינו מרוצה. לא מהטון, לא מההצלבות, לא מהשמטת פרטים שנראים לו, בעל האג'נדה, כחשובים, אבל לעיתונאי נדמים שוליים או טפלים. המקור מתרגז והעיתונאי מפייס אותו ומנסה לרצותו. ועדיין, במשוואה הזאת המחליט הסופי הוא העיתונאי והעורכים שלו. המקור היה ונשאר כלי.

כן, למרבה האירוניה פעמים רבות דווקא פרסום מדויק ואחראי יכול להכעיס מקור שציפה לתחקיר חד-ממדי המשרת אך ורק את האג'נדה שלו – אותה אג'נדה שהדריכה אותו להדליף מידע פנימי מלכתחילה. קרה לי שמקורות התקשרו אלי והתלוננו שלא שיקפתי בדיוק את רצונם, ו"איזנתי" את הדברים יותר מדי, לתחושתם. הם צדקו, כמובן. לקחתי מהם מה שרציתי והשארתי בחוץ את מה שבעיניי לא היה מספיק חשוב או מדויק.

במובן זה, המקור הוא סוג של "עד מדינה" עבורנו (בלי המרכיב הפלילי כמובן): עדותו חשובה, אך היא דורשת "חיזוק". טכנית, עיתונאי יכול אמנם להישען על המוניטין שצבר כשהוא מפרסם סיפור רגיש, אבל כדאי לזכור שהמוניטין הזה פריך לאורך זמן אם אין ראיות בצידו.

הציפיה שנאמין ל"מקורות" שאיננו מכירים, מבלי לראות ולו בדל של הוכחה, היא ציפייה לא סבירה. אפילו כשהעיתונאי הוא אדם אמין ורציני כמו גנון. עד עכשיו איננו יודעים אפילו מאיזה כתובת מגיעים המקורות – משטרה, NSO או גורם שלישי, מה בכירותם והאם הם רבים או אחד.

הציפיה שנאמין ל"מקורות" שאיננו מכירים, מבלי לראות ולו בדל של הוכחה, היא ציפייה לא סבירה. אפילו כשהעיתונאי הוא אדם אמין ורציני כמו גנון

העיתונות אינה משחק פוקר, המציאות אינה טאקי

מה עוד אומרים לנו ב"כלכליסט"? לפני שהסיר את חשבון הטוויטר שלו, צייץ תומר גנון כי מדובר ב"משחק פוקר" מול המדינה, שבמסגרתו "כלכליסט" ישלפו הראיות "כשנראה לנכון" – כלומר מתי שיתחשק להם.

במילים אחרות, הציבור הוא קהל אילם בקזינו אפוף עשן ועליו להמתין בסבלנות לתוצאות ההימורים של שני שחקנים: "כלכליסט" והמדינה. זאת גישה עיתונאית המסירה מהעיתון את האחריות לתוצרתו ומטילה את כל האחריות על גורם אחר, במקרה זה "המדינה".

הלוגו על המשרדים הישראליים של קבוצת NSO ליד ספיר, 24 באוגוסט, 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)
הלוגו על המשרדים הישראליים של קבוצת NSO ליד ספיר, 24 באוגוסט, 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

כן, כשנוח לנו אנחנו תומכים נלהבים בעקרונות השוק חופשי, וכשפחות נוח המדינה צריכה לדאוג להכל: לחקור את הממצאים שהעיתון מפרסם, לאתר את הראיות שהעיתון מסתיר, ולהעמיד לדין אשמים שהעיתון החליט עליהם, בלי להוכיח.

כך נראית שרשרת המזון החדשה, אליבא ד'כלכליסט: העיתון עובד אצל מקורותיו, והמדינה עובדת אצל העיתון. והציבור? הוא ימתין מתחת לשולחן הפוקר עד שיישמעו צפירות הרגעה.

עוד 1,712 מילים
סגירה