עיני העולם ממוקדות בגבול רוסיה-אוקראינה, ואפילו ערוצי התקשורת הישראלים, שבימים כתיקונם פרובינציאליותם-אומנותם, פותחים מהדורות עם שידורים מהשטח. וכמובן, כמו בנושאים אסטרטגיים רבים שעל סדר היום, הקונצנזוס הישראלי מרים מיד את ראשו, ועמדות-יסוד מוכרזות בראש חוצות כאקסיומות שאין כל צורך לקיים עליהן דיון. כשם ש"הסכם הגרעין רע לישראל", או "אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני", כך "אסור לישראל להתערב בסכסוך הזה", ו"אין לנו שום קשר אליו".

כמו בנושאים אסטרטגיים רבים על סדר היום, הקונצנזוס הישראלי מרים ראש ועמדות מוכרזות כאקסיומות. כשם ש"הסכם הגרעין רע לישראל", או "אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני", כך "אסור לישראל להתערב"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הצופה או הקורא/ת הישראלי/ת מקבל מסרים לעוסים מנקודת מבט קרתנית, צרה ובדלנית. צפייה בדיוני ועידת מינכן לביטחון ובנאומי מנהיגים כמו קנצלר גרמניה אולף שולץ, סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס או ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון מחדדת מאוד את ההבדלים בין התפיסה המערבית הרחבה, ההיסטורית והאסטרטגית, לתפיסה הישראלית הצרה, קצרת-הטווח והטקטית-אופרטיבית.

המהלך של פוטין הוא איום אסטרטגי על הסדר העולמי, שישראל היא אחת הנהנות המרכזיות ממנו, וניתן לטעון שהיא אף חייבת לו את עצם קיומה ובוודאי את שגשוגה.

מה שקרוי Rules-based international order, שבליבו עקרון ההכרה הבינלאומית ב"קדושתם" של גבולות בינלאומיים וריבונותן של מדינות, שלילת התוקפנות ו"רכישת טריטוריה בכוח" – אמור להיות אבן יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי הישראלית. הרצל הגדיר את מטרת הציונות כ"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, על פי משפט העמים". אינספור החלטות מועצת הביטחון ועצרת האו"ם קבעו כי זכותה של ישראל להתקיים ב"גבולות בטוחים ומוכרים".

הדומיננטיות האמריקאית על במת העולם, הערכים הדמוקרטיים-ליברליים, האם כל אלו אינם חלק אינטגרלי מליבת האינטרסים הלאומיים, ולא רק האינטרסים, אלא הערכים הישראליים? ובכן, מסתבר ש…לא בדיוק. לא כאשר מולם מתייצבים אילוצים אופרטיביים כמו "חופש הפעולה של צה"ל בסוריה", או האילוזיה הקרויה "היחסים המיוחדים עם פוטין".

המהלך של פוטין הוא איום אסטרטגי על הסדר העולמי, שישראל היא אחת הנהנות המרכזיות ממנו, וניתן לטעון שהיא אף חייבת לו את עצם קיומה ובוודאי את שגשוגה

כן, בדברי הימים יירשם כי בצומת ההיסטורי של 2022, שבו העולם שב ונחלק לציר מערבי-דמוקרטי-ליברלי, מול ציר תוקפני-סמכותני-אנטי ליברלי, ישראל בחרה שלא לבחור. משל הייתה חלק מגוש הבלמ"ז, המדינות הבלתי מזדהות.

אותה ישראל שמטיפה בכל הזדמנות – ראויה או לא – לכל מדינה בעולם על התעלמות מן הזיכרון ההיסטורי של השואה, על בחירה בניטרליות מדינית שהיא למעשה ניטרליות מוסרית, מבצעת את אותה בחירה בדיוק. וכמובן, ברוח הימים האלה, בלי להתנצל, ועם אפס מודעות עצמית.

כבר ב-2014, כאשר פוטין פלש לחצי האי קרים, ישראל אותתה לארה"ב ולאירופה שלא ניתן לסמוך על התייצבותה בגוש המדינות המערביות והדמוקרטיות. היא בחרה להיעדר באופן פחדני מן ההצבעה בעצרת האו"ם שגינתה את התוקפנות הרוסית, למרות לחצים אמריקאים ואירופים.

#Israel was a no-show on March 27, 2014, when the #UN GeneralAssembly passed resolution condemning #Russia's annexation of #Crimea, #Ukraine pic.twitter.com/fXXsCbHxMC

— ArianaGic/Аріянॳць (@GicAriana) December 28, 2016

אבל אלו היו ימי נתניהו, שבחר באופן מודע לסובב את הספינה הישראלית לכיוון המשטרים הסמכותניים ברוסיה, סין, הונגריה ופולין, על חשבון אירופה המערבית וממשל אובמה.

ניתן היה לצפות כי "ממשלת השינוי" תסובב בחזרה את ההגה לעבר מקומה "הטבעי" של ישראל, בחיק החמים של המערב. אבל מסתבר שמורשת נתניהו חזקה ומושרשת, גם בתחום האוריינטציה הגלובלית הבסיסית של ישראל.

ניכרים כאן אינטרסים פוליטיים של גורמי הימין בממשלה, החוששים לזוז מילימטר ממדיניות נתניהו בכל סוגיה אסטרטגית, ורובם מזדהים עמה וינקו אותה עם חלב אביהם הרוחני – נתניהו. עבור אישים כמו ליברמן, סער או בנט ושקד, מדיניות חוץ היא מדיניות נתניהו. הם לא מכירים מדיניות אחרת ולא טורחים להפעיל חשיבה עצמאית ומשוחררת.

ישראל שמטיפה לעולם על התעלמות מהזיכרון ההיסטורי של השואה, על הניטרליות המוסרית שבבחירה בניטרליות מדינית – מבצעת אותה בחירה בדיוק. וברוח הימים האלה בלי להתנצל ועם אפס מודעות עצמית

גם גנץ ולפיד עברו את הטירונות המדינית שלהם תחת נתניהו, ואינם מראים סימנים של מעבר לקורסים מתקדמים יותר. אל הממד הפוליטי-פרסונלי מצטרף גם הממד הביטחוני. השרים קשובים מאוד, קשובים מדי, ללובשי המדים סביב שולחן הקבינט.

The silence of Israel's leaders on the Russian threat to Ukraine's independence is deafening. But it has more to do with freedom of operations in Syria than concern about big powers threatening small neighbors or upholding the principle of non-acquisition of territory by force. https://t.co/FU6V06ZJHv

— Martin Indyk (@Martin_Indyk) February 21, 2022

אלה המציבים בראש סולם השיקולים שלהם את "חופש הפעולה" של צה"ל בשמי סוריה, כאילו זהו האינטרס האסטרטגי המכריע, ולא עוד שיקול משני במשוואה ההיסטורית, וכן, גם המוסרית, המתהווה על אדמת אירופה.

מעניין מה יקרה אם וכאשר תבחר ארה"ב לאותת לישראל כי למדיניותה המתבדלת יהיה מחיר, למשל בדמות "עיכובים" בהעברות סיוע בטחוני לישראל. או כאשר תבוא הדרישה מישראל להצטרף לסנקציות הבינ"ל הנוקשות וחסרות התקדים על רוסיה, במידה שאכן תפלוש לאוקראינה, וישראל תנסה לבחור שוב באופציית בת-היענה.

Ukraine's deputy foreign minister laments 'lack of political support from Israel' https://t.co/qhcHQcPA8j

— The Times of Israel (@TimesofIsrael) February 19, 2022

כמה הון מדיני, פוליטי ובטחוני מוכנה ישראל לבזבז בכדי לשמר את "חופש הפעולה" בשמי סוריה? האם יש גורם מקצועי המציג לשרי הקבינט את המשמעויות העמוקות וארוכות הטווח של הבחירה בחלופה הזו? וכיצד לא מתנהל דיון ציבורי ותקשורתי על ההיבטים הקריטיים כל-כך הללו של המשבר?

ההתפכחות בוא תבוא, ויש לקוות שהיא לא תהיה כואבת מדי. אם חלילה תתחולל מלחמה בין-גושית על אדמת אירופה, ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, והמחיר של חלופה זו יילך ויאמיר.

מעניין מה יקרה אם ארה"ב תאותת לישראל כי למדיניותה המתבדלת יהיה מחיר, או כשתבוא הדרישה מישראל להצטרף לסנקציות הבינ"ל על רוסיה אם תפלוש לאוקראינה, וישראל תבחר שוב באופציית בת-היענה

אבל גם אם יצליחו המאמצים הדיפלומטים והמלחמה תימנע, ישראל כבר שילמה מחיר, וקיבעה עוד יותר את מעמדה כ"בעלת-ברית" וכ"מדינה מערבית" על תנאי. זהו מיצוב אסטרטגי, היסטורי ומוסרי שגוי עמוקות.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית