עיני העולם ממוקדות בגבול רוסיה-אוקראינה, ואפילו ערוצי התקשורת הישראלים, שבימים כתיקונם פרובינציאליותם-אומנותם, פותחים מהדורות עם שידורים מהשטח. וכמובן, כמו בנושאים אסטרטגיים רבים שעל סדר היום, הקונצנזוס הישראלי מרים מיד את ראשו, ועמדות-יסוד מוכרזות בראש חוצות כאקסיומות שאין כל צורך לקיים עליהן דיון. כשם ש"הסכם הגרעין רע לישראל", או "אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני", כך "אסור לישראל להתערב בסכסוך הזה", ו"אין לנו שום קשר אליו".

כמו בנושאים אסטרטגיים רבים על סדר היום, הקונצנזוס הישראלי מרים ראש ועמדות מוכרזות כאקסיומות. כשם ש"הסכם הגרעין רע לישראל", או "אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני", כך "אסור לישראל להתערב"

הצופה או הקורא/ת הישראלי/ת מקבל מסרים לעוסים מנקודת מבט קרתנית, צרה ובדלנית. צפייה בדיוני ועידת מינכן לביטחון ובנאומי מנהיגים כמו קנצלר גרמניה אולף שולץ, סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס או ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון מחדדת מאוד את ההבדלים בין התפיסה המערבית הרחבה, ההיסטורית והאסטרטגית, לתפיסה הישראלית הצרה, קצרת-הטווח והטקטית-אופרטיבית.

המהלך של פוטין הוא איום אסטרטגי על הסדר העולמי, שישראל היא אחת הנהנות המרכזיות ממנו, וניתן לטעון שהיא אף חייבת לו את עצם קיומה ובוודאי את שגשוגה.

מה שקרוי Rules-based international order, שבליבו עקרון ההכרה הבינלאומית ב"קדושתם" של גבולות בינלאומיים וריבונותן של מדינות, שלילת התוקפנות ו"רכישת טריטוריה בכוח" – אמור להיות אבן יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי הישראלית. הרצל הגדיר את מטרת הציונות כ"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, על פי משפט העמים". אינספור החלטות מועצת הביטחון ועצרת האו"ם קבעו כי זכותה של ישראל להתקיים ב"גבולות בטוחים ומוכרים".

הדומיננטיות האמריקאית על במת העולם, הערכים הדמוקרטיים-ליברליים, האם כל אלו אינם חלק אינטגרלי מליבת האינטרסים הלאומיים, ולא רק האינטרסים, אלא הערכים הישראליים? ובכן, מסתבר ש…לא בדיוק. לא כאשר מולם מתייצבים אילוצים אופרטיביים כמו "חופש הפעולה של צה"ל בסוריה", או האילוזיה הקרויה "היחסים המיוחדים עם פוטין".

המהלך של פוטין הוא איום אסטרטגי על הסדר העולמי, שישראל היא אחת הנהנות המרכזיות ממנו, וניתן לטעון שהיא אף חייבת לו את עצם קיומה ובוודאי את שגשוגה

כן, בדברי הימים יירשם כי בצומת ההיסטורי של 2022, שבו העולם שב ונחלק לציר מערבי-דמוקרטי-ליברלי, מול ציר תוקפני-סמכותני-אנטי ליברלי, ישראל בחרה שלא לבחור. משל הייתה חלק מגוש הבלמ"ז, המדינות הבלתי מזדהות.

אותה ישראל שמטיפה בכל הזדמנות – ראויה או לא – לכל מדינה בעולם על התעלמות מן הזיכרון ההיסטורי של השואה, על בחירה בניטרליות מדינית שהיא למעשה ניטרליות מוסרית, מבצעת את אותה בחירה בדיוק. וכמובן, ברוח הימים האלה, בלי להתנצל, ועם אפס מודעות עצמית.

כבר ב-2014, כאשר פוטין פלש לחצי האי קרים, ישראל אותתה לארה"ב ולאירופה שלא ניתן לסמוך על התייצבותה בגוש המדינות המערביות והדמוקרטיות. היא בחרה להיעדר באופן פחדני מן ההצבעה בעצרת האו"ם שגינתה את התוקפנות הרוסית, למרות לחצים אמריקאים ואירופים.

#Israel was a no-show on March 27, 2014, when the #UN GeneralAssembly passed resolution condemning #Russia’s annexation of #Crimea, #Ukraine pic.twitter.com/fXXsCbHxMC

— ArianaGic/Аріянॳць (@GicAriana) December 28, 2016

אבל אלו היו ימי נתניהו, שבחר באופן מודע לסובב את הספינה הישראלית לכיוון המשטרים הסמכותניים ברוסיה, סין, הונגריה ופולין, על חשבון אירופה המערבית וממשל אובמה.

ניתן היה לצפות כי "ממשלת השינוי" תסובב בחזרה את ההגה לעבר מקומה "הטבעי" של ישראל, בחיק החמים של המערב. אבל מסתבר שמורשת נתניהו חזקה ומושרשת, גם בתחום האוריינטציה הגלובלית הבסיסית של ישראל.

ניכרים כאן אינטרסים פוליטיים של גורמי הימין בממשלה, החוששים לזוז מילימטר ממדיניות נתניהו בכל סוגיה אסטרטגית, ורובם מזדהים עמה וינקו אותה עם חלב אביהם הרוחני – נתניהו. עבור אישים כמו ליברמן, סער או בנט ושקד, מדיניות חוץ היא מדיניות נתניהו. הם לא מכירים מדיניות אחרת ולא טורחים להפעיל חשיבה עצמאית ומשוחררת.

ישראל שמטיפה לעולם על התעלמות מהזיכרון ההיסטורי של השואה, על הניטרליות המוסרית שבבחירה בניטרליות מדינית – מבצעת אותה בחירה בדיוק. וברוח הימים האלה בלי להתנצל ועם אפס מודעות עצמית

גם גנץ ולפיד עברו את הטירונות המדינית שלהם תחת נתניהו, ואינם מראים סימנים של מעבר לקורסים מתקדמים יותר. אל הממד הפוליטי-פרסונלי מצטרף גם הממד הביטחוני. השרים קשובים מאוד, קשובים מדי, ללובשי המדים סביב שולחן הקבינט.

The silence of Israel's leaders on the Russian threat to Ukraine's independence is deafening. But it has more to do with freedom of operations in Syria than concern about big powers threatening small neighbors or upholding the principle of non-acquisition of territory by force. https://t.co/FU6V06ZJHv

— Martin Indyk (@Martin_Indyk) February 21, 2022

אלה המציבים בראש סולם השיקולים שלהם את "חופש הפעולה" של צה"ל בשמי סוריה, כאילו זהו האינטרס האסטרטגי המכריע, ולא עוד שיקול משני במשוואה ההיסטורית, וכן, גם המוסרית, המתהווה על אדמת אירופה.

מעניין מה יקרה אם וכאשר תבחר ארה"ב לאותת לישראל כי למדיניותה המתבדלת יהיה מחיר, למשל בדמות "עיכובים" בהעברות סיוע בטחוני לישראל. או כאשר תבוא הדרישה מישראל להצטרף לסנקציות הבינ"ל הנוקשות וחסרות התקדים על רוסיה, במידה שאכן תפלוש לאוקראינה, וישראל תנסה לבחור שוב באופציית בת-היענה.

Ukraine’s deputy foreign minister laments ‘lack of political support from Israel’ https://t.co/qhcHQcPA8j

— The Times of Israel (@TimesofIsrael) February 19, 2022

כמה הון מדיני, פוליטי ובטחוני מוכנה ישראל לבזבז בכדי לשמר את "חופש הפעולה" בשמי סוריה? האם יש גורם מקצועי המציג לשרי הקבינט את המשמעויות העמוקות וארוכות הטווח של הבחירה בחלופה הזו? וכיצד לא מתנהל דיון ציבורי ותקשורתי על ההיבטים הקריטיים כל-כך הללו של המשבר?

ההתפכחות בוא תבוא, ויש לקוות שהיא לא תהיה כואבת מדי. אם חלילה תתחולל מלחמה בין-גושית על אדמת אירופה, ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, והמחיר של חלופה זו יילך ויאמיר.

מעניין מה יקרה אם ארה"ב תאותת לישראל כי למדיניותה המתבדלת יהיה מחיר, או כשתבוא הדרישה מישראל להצטרף לסנקציות הבינ"ל על רוסיה אם תפלוש לאוקראינה, וישראל תבחר שוב באופציית בת-היענה

אבל גם אם יצליחו המאמצים הדיפלומטים והמלחמה תימנע, ישראל כבר שילמה מחיר, וקיבעה עוד יותר את מעמדה כ"בעלת-ברית" וכ"מדינה מערבית" על תנאי. זהו מיצוב אסטרטגי, היסטורי ומוסרי שגוי עמוקות.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

בתאריך 11.3.2022, פרסמה שאהד אבוסלמה פוסט בעמוד האינסטגרם שלה, המתאר כיצד היא שמחה על כך שתומכים פרו ישראלים מאוכזבים מהפסקת החקירה נגדה מצד הנהלת אוניברסיטת שפילד האלאם בה היא מלמדת. ומכשלון הדרישה להשעייתה משם.

View this post on Instagram

A post shared by Shahd Abusalama (@shahdismailpaints)

מעבר לניסיונותיה החוזרים והנשנים להסוות את הפרסומים והדעות האנטישמיות שלה, לדעתי, כדעות פוליטיות, באותו פוסט היא אף פרסמה קישור לראיון שערכה עם הראפר הבריטי הפופולרי Lowkey, אשר בשיריו, כמו בשיר LONG LIVE PLAESTINE, מאשים את ישראל בכיבוש, רצח עם וטרור.

בראיון, אבוסלמה מתארת את ה"רדיפה" ממנה סבלה בעקבות הציוצים הרבים, בהם היא הקפידה להשוות את מדינת ישראל לשלטון הנאצי בגרמניה. היא טענה שהשואה היהודית, בה נרצחו 6 מיליון יהודים בשל דתם, זהה ל“נכבה“.

אבוסלמה מתארת את ה"רדיפה" ממנה סבלה בעקבות הציוצים הרבים, בהם היא הקפידה להשוות את מדינת ישראל לשלטון הנאצי בגרמניה. היא טענה שהשואה היהודית, בה נרצחו 6 מיליון יהודים בשל דתם, זהה ל“נכבה“

הרי הנכבה הייתה אירוע בה התפנו מבתים כ-600 אלף ערבים בעקבות פלישת צבאות שבע מדינות ערב לגבולות מדינת ישראל עם הקמתה בשנת 1948. משבר הפליטים הזה היה נמנע אם הפלסטינים היו תומכים בתוכנית החלוקה של האו"ם.

אבוסלמה, הלומדת לתואר דוקטור בקולנוע באוניברסיטת שפילד האלאם הושעתה יום לפני שהייתה אמורה להתחיל את משרת ההוראה שלה באוניברסיטה ונפתחה נגדה חקירה בעוון הסתה.

כהגנה, אבוסלמה תקפה את הגדרת IHRA (הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה), אותה אימצה האוניברסיטה בה היא מועסקת, בטענה שעצם קיום ההגדרה משתיק את חופש הביטוי של תומכי פלסטין. זאת כיוון שכל אמרותיהם יחשבו לאנטישמיות לפי ההגדרה. לכן, לטענתה, היא מועמדת לחקירה בשל לא כלום.

הגדרת IHRA לא נוצרה כדי להשתיק פלסטינים או למנוע ביקורת כלפי מדינת ישראל. הסיבה לעצם קיום ההגדרה היא למנוע התנהגות אנטישמית כנגד יהודים וכנגד מדינת ישראל. במקרה זה, אבוסלמה לא הציגה ביקורת מנומקת כלפי מדינת ישראל אלא השוותה את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית וזו אנטישמיות מובהקת.

להגנתה, אבוסלמה תקפה את הגדרת  הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, אותה אימצה האוניברסיטה בה היא מועסקת, בטענה שעצם קיום ההגדרה משתיק את חופש הביטוי של תומכי פלסטין

למרות השמחה הרבה לאור המחשבה שנמצא מוסד אקדמי המגנה ופועל כנגד אמירות אנטישמיות מעין אלה, בכוחו של קמפיין מסיבי שתמך באבוסלמה, בשיתוף הלחץ הציבורי שכלל מעל ל-150 ארגונים אקדמאים, פעילים, מוסדות אקדמיים ועיתונאים, נסגרה החקירה כנגדה. מאז אבוסלמה חזרה ללמד ואף קיבלה לטענתה תנאי העסקה טובים יותר.

אבוסלמה גדלה ברצועת עזה ומתארת שחוותה "זוועות" כתוצאה מפעולות שביצעה מדינת ישראל. במסגרת המניפולציה הזו היא מציגה במכוון שורה של מקרים, ללא השתלשלות אירועים מלאה, כדי להציג את ישראל כמדינת טרור ולהכפיש את שמה.

דוגמאות לכך ניתן למצוא במאמרה אודות הפגנות השיבה בעזה שכתבה בבלוג שלה, בו היא מציגה את המצב הביטחוני בעזה כמלחמה מתמדת אל מול מדינת ישראל, אשר לטענתה ״פועלת באופן לא אנושי אל מול אוכלוסייה אזרחית״.

אבוסלמה מתארת ירי חסר אבחנה לעבר מפגינים תמימים, זאת, למרות הוראות הפתיחה באש המחמירות של צה"ל, ששונו בעקבות ההפגנה על הגדר עם עזה באוגוסט 2021, בה נפל הלוחם בראל חדריה שמואלי ז"ל, לאחר ש"מפגין תמים" ירה בראשו מטווח אפס.

אבוסלמה מקפידה שלא לציין את רמת ומטרת האלימות השוטפת בהפגנות ומציגה את המפגינים כקורבן הסובל מדיכוי אלים למרות שתמונת המצב שונה מהמציאות אותה היא מציירת.

מעבר לפגיעה בחיילים ששומרים על הגבול עם הרצועה, כבר שנים שתושבי עוטף עזה והחקלאים סובלים מטראומות נפשיות ונזק לרכושם כתוצאה מקולות ירי, שיגורי מרגמות ובלוני תבערה המשוגרים מהרצועה על מנת לפגוע באזרחים.

לפי חשיפת ה-JC (שבועון יהודי שמקורו בלונדון)  איסמעיל אבוסלמה, אביה של שאהד אבוסלמה, הוא טרוריסט מורשע, שנידון למאסר עולם על ידי ישראל ב-1972 בעוון הטמנת פצצות במספר אתרים בישראל, כולל אוניברסיטת בר-אילן. הוא נידון למאסר עולם, אך שוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל בשנת 1985.

אבוסלמה גדלה ברצועת עזה וטוענת שחוותה "זוועות" כתוצאה מפעולות ישראל. במסגרת המניפולציה היא מציגה במכוון שורת מקרים, ללא השתלשלות אירועים מלאה, כדי להציג את ישראל כמדינת טרור ולהכפיש את שמה

ניתן להניח שאבוסלמה מזדהה עם התנגדות אלימה הדוגלת בטרור בכך שהיא מתפארת בפעולות של אביה. בהתאם לרוח המשפחתית, היא מהללת טרוריסטים ברשתות החברתיות.

בשנת 2012, היללה שאהד אבוסלמה את סאמר עיסאווי, שהורשע במהלך האינתיפאדה השנייה בפתיחה באש ללא הבחנה על כלי רכב אזרחיים. ב-2014 היא העלתה לפייסבוק פוסט המהלל את הרוצחת דלאל מוגרבי שהשתתפה בפיגוע בכביש החוף שבוצע על ידי ארגון הפת"ח ב-1978, בו יחד עם חמושים פלסטינים נוספים רצחו צלם חיות בר אמריקאי. לאחר מכן, החוליה חטפה מונית ואוטובוס, ובמהלך נסיעתם ממעגן מיכאל ועד לגלילות ירו על מכוניות חולפות. בסך הכל באותו פיגוע נהרגו 35 אנשים, מתוכם 9 ילדים ונפצעו 71.

אוניברסיטת שפילד האלאם, המאמצת את הגדרת האנטישמיות של IHRA, הגדרה המשמשת ככוח המשימה לשיתוף פעולה בינלאומי בנושא חינוך, זיכרון ומחקר לשואה, זיהתה את ההסתה האנטישמית שמבצעת אבוסאלמה.

האוניברסיטה השעתה אותה ונפתחה כנגדה חקירה, שלבסוף הסתיימה בלא כלום. ההחלטה המבישה הזאת מוכיחה שמוסד הלימודים בחר לזנוח את עמדתו ולהיכנע לתומכי טרור מאשר להוות סביבת לימודים בטוחה וראויה לסטודנטים הלומדים בו.

Sheffield Hallam Uni investigates tweets defending ‘stop Palestinian Holocaust’ poster https://t.co/T8oDl7Hs36 via @JewishNewsUK

— judy evans (@judyevans14) December 27, 2021

אבוסלמה צוברת לגיטימציה בכך שהיא מצטיירת לעולם כפעילת זכויות אדם הפועלת בדרכים לגיטימיות, אך בפועל היא פועלת ותומכת בדרכי טרור ברורות. ניתן לסתור את זהותה ככזו בכך שאם היא או הסטודנטים הפרו פלסטיניים אותם ביקשה לייצג, היו נוהגים בדרכים לגיטימיות והיו מביעים את עמדתם בלבד, לא היה צריך להיאחז בהגדרת IHRA ולהגדיר אותם כאנטישמיים.

יש לזכור שתומכיה של אבוסלמה התנגדו להגדרת IHRA וראו בה גורם לאפליה וגזענות, אך קבלו באהדה את פעולות הטרור, הפיגועים והתנגדות פלסטינית אלימה. עולה השאלה מדוע תומכיה של אבוסלמה מגנים אלימות, אך מצד שני פועלים באותו האופן שעליו הם מלינים. בנוסף, ישנה קהילה אקטיבית של תומכים פרו פלסטינים באוניברסיטה, אשר לפי הפרסומים בעמוד האינסטגרם שלה, הקבוצה כבר פעילה משנת 2019 ומארגנת כנסים, סדנאות ופעילויות הזדהות.

נראה שהדעות שלה לא היוו את הסיבה שבגינה אבוסלמה הושעתה, אלא כיוון שבין שלל פעולותיה האנטישמיות, היא ניצלה את מעמדה האקדמי ותמכה בכרזה המתארת את מדינת ישראל כמבצעת פעולות לא הומניטריות בבני אדם, בתוך גבולות האוניברסיטה. הטענות הללו הוכחו כשגויות ומבטלות את אמינותה של אבוסלמה.

היא ניצלה את מעמדה האקדמי ותמכה בכרזה המתארת את מדינת ישראל כמבצעת פעולות לא הומניטריות בבני אדם, בתוך גבולות האוניברסיטה. הטענות הללו הוכחו כשגויות ומבטלות את אמינותה של אבוסלמה

קיים חשש שאבוסלמה, המלמדת תקשורת וקולנוע, תלמד חומר באופן משוחד ותשטוף את ראשם של אלו האמורים בעתיד הקרוב לספק תמונת מצב ניטרלית לעולם. כל שנותר לקוות הוא שאוניברסיטאות נוספות לא יפלו ללחץ חברתי מתוקשר, אלא ישמרו על ערכיהן וימנעו הסתה אלימה כנגד יהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט, ויהוו סביבת לימוד בטוחה וניטרלית לכלל הסטודנטים במקום לשמש כמוקד הסתה ואלימות.

לירן קוליוק הוא סטודנט להנדסת תעשייה וניהול במכללת אפקה. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות.

העדויות של שר הבטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר חושפות את חילוקי הדעות שנוצרו עם האמריקאים ערב מלחמת יום כיפור. על פי עדויות אלו, ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973 שרר בישראל חשש שתפרוץ מלחמה באותו יום או למחרת, אבל נעשו ברורים עם האמריקאים שטענו שהערבים לא מתכוונים לתקוף.

עדויות דיין וגולדה חושפות חילוקי הדעות עם האמריקאים ערב מלחמת יום כיפור. בשישי, ה-5 באוקטובר 73', חששו בישראל ממלחמה באותו יום או למחרת, אך האמריקאים טענו שהערבים לא מתכוונים לתקוף

האמריקאים הרעיפו ידיעות מרגיעות, בלשונו של דיין, ודרשו מישראל להימנע ממתקפת מנע גם בשבת בבוקר. יתכן שחילוקי הדעות המודיעיניים עם האמריקאים הם ששיתקו את מנהיגי ישראל ערב המלחמה והם חומר הנפץ שעליו דיבר חבר הועדה והרמטכ"ל בדימוס יגאל ידין.

עדות הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו)

דדו העיד ב-10 ישיבות של ועדת אגרנט, וביום עדותו השלישי ב-4 בפברואר 1974 עלה באופן חריף נושא המגבלה הפוליטית, בשפתו של דדו, שבגללה התנגד שר הבטחון דיין למכת המנע ולגיוס המילואים. דיין חשש שישראל תואשם כמי שפתחה במלחמה שוב או דרדרה את המצב למלחמה על ידי גיוס מילואים, ובראייתו זה היה שווה לירייה הראשונה במלחמה. דיין חשש שאם ישראל תואשם בפתיחת המלחמה היא לא תקבל סיוע צבאי אמריקאי, כפי שקרה ב-1967 עם האמברגו הצרפתי. ועדת אגרנט התייחסה לחשש הזה כאל תסביך דה-גול של דיין.

דדו העריך, כי אם היו מאשרים לו לעשות את המכה המקדימה, המלחמה הייתה קצרה יותר והיינו מסתדרים גם ללא הסיוע האמריקאי.

רב אלוף בדימוס חיים לסקוב שאל: "אתה ציפית שתהיה לך אפשרות למכה מונעת אחר הצהריים? דדו ענה: "אני כן חושב על להיות מוכן להתקפה עד הרגע האחרון. ער למגבלה הפוליטית הגדולה מאוד של הדבר, אני שוב מדבר על המכה המונעת, אך כשנהיה בטוחים שהולכת להיות מלחמה, חשוב איך לנצח הכי מהר והכי טוב".

דדו העיד ב-10 ישיבות של ועדת אגרנט, וביום עדותו השלישי ב-4 בפברואר 1974 עלה באופן חריף נושא המגבלה הפוליטית, בשפתו של דדו, שבגללה התנגד שר הבטחון דיין למכת המנע ולגיוס המילואים

דדו הסביר לוועדה, שבפגישה עם ראש הממשלה אמר: "אני מבין את הבעיה הפוליטית. אגב, גם היום אני מבין את הבעיה הפוליטית שהייתה במקרה הזה דומיננטית ולא מבוטלת, אם כי מבחינה אופרטיבית אני ראיתי אז – והיום עוד יותר – את היתרון העצום שהמכה המונעת הייתה מקנה לנו מבחינה אופרטיבית, אבל מבלי להתעלם שזה באמת מסובך מהבחינה הפוליטית.

חבר הועדה ד"ר יצחק נבנצאל אמר: "החשש הפוליטי היה בראש וראשונה, שארצות הברית תגיב כמו שדה-גול הגיב ב-1967".

דדו אישר שזה היה הסיכון הפוליטי והוסיף בעניין המכה המונעת:

"מצבים שלא התרחשו קשה להוכיח אותם. אני יכול לעשות סצנריו, ולא מופרך, שלו כן הייתה לנו מכה מונעת על הטילים ועל חיל האוויר הסורי, לפי התוכנית המקורית שלי של הבוקר, היא הייתה מתחילה ב-11 או 12 והייתה נמשכת עד שעה  2 או 3. יכול להיות שכל ההתקפה הסורית הייתה נכשלת לחלוטין.

"כי תקיפת טילים יזומה עם כל האלקטרוניקה וכל ההטעיות, היה בה סיכוי לזכות במה שלא היה לנו אחר כך במלחמה. חיל האוויר תקף טילים והשמיד סוללות טילים אבל אף פעם לא כמו לפני תזוזה ולפני כל ירי.

"כך שאני יכול לעשות סצנריו שלו הייתה מכה מונעת ב-11 12, עם פתיחת המתקפה הסורית, אם היא בכלל הייתה מתחילה לפי התוכנית, חיל האוויר היה יכול לתת אפקט טוב מאוד לכוחות הבלימה. בצורה שבשבת בלילה המצב לא היה חמור. בשבת בבוקר לא היינו צריכים להביא את אוגדת העתודה לצפון אלא היינו שולחים אותה לדרום וחיל האוויר היה מתפנה ביום ראשון לדרום".

אני יכול לעשות סצנריו, ולא מופרך, שלו כן הייתה לנו מכה מונעת על הטילים ועל חיל האוויר הסורי, לפי התוכנית המקורית שלי היא הייתה מתחילה ב-11 או 12 ונמשכת עד 2 או 3. יתכן שכל ההתקפה הסורית הייתה נכשלת

דדו חזר על דבריו:

"כתוצאה מזה המלחמה הייתה יותר קצרה בכמה ימים והיינו גומרים אותה בלי אספקה אמריקאית. לכן אני אומר – הסצנריו האידיאלי – נניח שהיינו עושים את זה בין השעות 11 ל2 ו-3, והוא באמת היה מצליח לשבור את מערך הטילים ולזכות בחופש פעולה ולעבוד עליהם עד 6 בערב, יכול להיות שהמערכה בסוריה הייתה אחרת.

"חיל האויר היה מתפנה יותר טוב ביום א' לתעלה ולתקיפת טילים בתעלה, את אוגדת העתודה היינו שולחים לדרום ולא לצפון, והמלחמה הייתה יותר קצרה וגם לו האמריקאים לא שלחו אספקה היינו מסתדרים. אבל זו אידיאליזציה של מצב שאינני יכול להוכיח אותו".

ויכוח שהסתיים בכעס וחוסר הסכמה

דדו אמר לוועדה שהוויכוח בינו לבין דיין בנושא גיוס המילואים היה כעוס ומתוח והסתיים בחוסר הסכמה. דיין אמר: "אם ככה. נלך לגולדה". לכן גם גיוס שתי האוגדות, שעליהן הסכים דיין בוויכוח עם הרמטכ"ל, עוכב כשעתיים עד האישור של גולדה מאיר.

דיין רמס את תורת הביטחון של מדינת ישראל כשמנע גיוס מילואים מוקדם ומכה מונעת ולמעשה שיתק את צה"ל בתחילת המלחמה.

ועדת אגרנט ניסחה שאלה מתחכמת שנועדה אולי לפטור מאחריות למחדל את שר הביטחון – האם היה מקום לדרוש משר הביטחון לעשות הערכת מצב שונה משל ראש אמ"ן והרמטכ"ל ביום שישי ולהורות על גיוס מילואים מלא או חלקי? החלטת הועדה שהביאה לזיכויו של דיין מאחריות אישית למחדל הייתה ששר הביטחון לא התרשל בתפקידו ונהג באופן סביר כשלא נקט באמצעי זהירות נוספים מעבר למה שראש אמ"ן והרמטכ"ל המליצו בפניו.

הפסיקה של הועדה גם בשאלה הזו אינה הגיונית ובהחלט היה מקום לדרוש משר הבטחון לעשות הערכת מצב עצמאית משלו, אבל השאלה המתבקשת והמהותית הרבה יותר הייתה צריכה להיות: האם טעה שר הבטחון בהערכת הכוחות והאם פעל נכון כשהתנגד לגיוס מילואים מוקדם ולפתיחה עם מכה מונעת, בשל החשש לעצירת הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל במלחמה?

ועדת אגרנט ניסחה שאלה מתחכמת שנועדה אולי לפטור מאחריות למחדל את שר הביטחון – האם היה מקום לדרוש משר הביטחון לעשות ביום שישי הערכת מצב שונה משל ראש אמ"ן והרמטכ"ל

דדו היה ער למגבלה הפוליטית ובכל זאת חשב אז, וגם לאחר המלחמה, שהיה צריך לגייס מילואים מוקדם יותר ולפתוח במכה מונעת. לשיטתו צה"ל היה מסתדר גם לו האמריקאים לא היו שולחים אספקה כי כך המלחמה הייתה קצרה יותר וקשה פחות.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.