כשחסידי העליונות הלבנה צעדו בשרלוטסוויל באוגוסט 2017, הם הקיפו את פסלו המפורסם של תומאס ג'פרסון שבאוניברסיטת וירג'יניה וצעקו, "יהודים לא יחליפו אותנו". באופן אירוני, את הפסל של האב המייסד האמריקאי יצר הפסל היהודי מוזס אזקיאל.
הצועדים האנטישמים ודאי גם לא ידעו שביתו ההיסטורי של ג'פרסון, אחוזת מונטיצ'לו – אבן דרך בהיסטוריה הלאומית והבית הנשיאותי היחיד בארצות הברית שקיבל את אות המורשת העולמית של אונסק"ו – ניצל מחורבן פעמיים הודות למאמציה של משפחת לוי היהודית.
"אי אפשר להיות יותר אמריקאי ממשפחת לוי, ובכל זאת, כיהודים, התייחסו אליהם בביטול כאל זרים וחריגים"
בני משפחת לוי, אמריקאים גאים ונאמנים, היו מעריצים גדולים של ג'פרסון. כמה מבני המשפחה, שהיו אסירי תודה על חופש הדת שהעניקה להם חוקת ארצות הברית, הקדישו את חייהם לשירות צבאי ופוליטי.
בני המשפחה, ובפרט אוריה פיליפס לוי ואחיינו ג'פרסון מונרו לוי, החזיקו בבעלותם, שימרו וניהלו את אחוזת מונטיצ'לו במשך 89 שנים – יותר זמן מג'פרסון עצמו וצאצאיו, ובכל זאת, מעטים בלבד יודעים על כך.
הקשר של משפחת לוי למונטיצ'לו נשכח במאה ה־20. סרט תיעודי חדש, "הלוויים של מונטיצ'לו", מחזיר לתודעה את הקשר של בני המשפחה לאחוזה ההיסטורית, וגם את הסיבות בגינן בסופו של דבר נשכחה המשפחה.
"אי אפשר להיות יותר אמריקאי ממשפחת לוי, ובכל זאת, כיהודים, התייחסו אליהם בביטול כאל זרים וחריגים", אומר במאי הסרט סטיבן פרסמן. "רציתי לעשות סרט שמתמקד בחוויה אישית של משפחה אחת אבל בד בבד גם בחוויה היהודית האמריקאית".
פרסמן משתמש בסיפור של משפחת לוי כדי לבחון את האנטישמיות שחווים יהודים מאז טרום הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב־1776. הסרט עוסק גם בהיסטוריית העבדות במונטיצ'לו. הוא מעלה שאלות מטרידות הקשורות בבעלות יהודית על עבדים ובהבנה סלקטיבית של מושג החירות.
בני משפחת לוי היו מראשוני היהודים באמריקה הקולוניאלית. המשפחה, ממוצא ספרדי, הייתה צאצאית של ציפורה נונס, בתו של סמואל נונס, רופא שנמנה עם קבוצה קטנה של יהודים שהגיעה לג'ורג'יה ב־1733, בערך בתקופת הקמתה של העיר סוואנה.
הוא הגיע לארה"ב דרך לונדון, אחרי שנמלט מרדיפת הכנסייה הקתולית בפורטוגל. "הלוויים של מונטיצ'לו" הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע היהודי של אטלנטה ב־16 בפברואר. הקרנת הבכורה לקהל הרחב תתקיים ב־6 במרץ בבית הכנסת מקווה ישראל בסוואנה. סמואל נונס היה ממייסדיו של מקווה ישראל, בית הכנסת השלישי בגודלו בארצות הברית.
פרסמן מציג סיפור מרתק באמצעות מספר מצומצם של תמונות ארכיון, ראיונות מצולמים עם מומחים (בכללם חוקר ההיסטוריה היהודית־אמריקאית המוביל ג'ונתן סרנה) והקראה דרמטית של מכתבים והצהרות היסטוריים.
פרסמן עצמו לא הכיר את הסיפור הזה בביקוריו במונטיצ'לו בתחילת שנות ה־80. מדריכי הסיורים במקום לא הזכירו את בני משפחת לוי. הם התמקדו בארכיטקטורה המרשימה, באומנות הדקורטיבית, בחפצים ההיסטוריים ובשטח המטופח שמסביב.
הסיפור שהם מתארים קופץ באופן משונה מתקופת חייו של ג'פרסון לשנת 1923, השנה שבה נרכשה האחוזה על ידי קרן פרטית על שם תומאס ג'פרסון. "אני לא יכול להגיד שאני זה שגיליתי את הקשר של משפחת לוי לאחוזת מונטיצ'לו.
"שניים מהאנשים שמופיעים בסרט שלי, מארק ליפסון ומלווין יורופסקי, כתבו ספרים בנושא לפני כ־20 שנה. אבל חשבתי שעבור רוב הצופים הסיפור הזה יהיה חדש", אומר פרסמן, ששני סרטיו הקודמים עסקו בשואה.
כמעט כל חפציו ונכסיו, ובכלל זאת רוב העבדים שלו, נמכרו, אך לא היה די בכך כדי לשלם את החוב לנושיו, וב־1831 משפחתו החליטה בצער למכור את מונטיצ'לו
ג'פרסון בנה את מונטיצ'לו (באיטלקית: "הר קטן") כבית המשפחה ליד שרלוטסוויל ב־1772. בתקופת כהונתו כנשיא ארצות הברית בין 1801 ל־1809, הוא בילה שם לפחות שלושה חודשים בשנה. הוא מילא את הבית ביצירות אומנות, ספרים ומכשירים מדעיים ששיקפו את מגוון תחומי העניין וההישגים שלו.
ג'פרסון, שהיה פזרן וגרוע בעסקים, התרושש מכספו עד שנות ה־20 של המאה ה־19 והזניח את תחזוקת האחוזה. כשהלך לעולמו ב־1826, הוא הותיר אחריו חובות של מיליוני דולרים.
כמעט כל חפציו ונכסיו, ובכלל זאת רוב העבדים שלו, נמכרו, אך לא היה די בכך כדי לשלם את החוב לנושיו, וב־1831 משפחתו החליטה בצער למכור את מונטיצ'לו. אזרח מקומי בשם טרנר ברקלי רכש את הנכס תמורת 7,000 דולרים ובית בשרלוטסוויל, אך הוא שהה במונטיצ'לו שנתיים בלבד ולא עשה דבר כדי לשפר את מצב האחוזה.
בתו של ג'פרסון, מרתה ג'פרסון רנדולף, סיפרה:
הגן חרוש עד הדלת וזרוע תירס. המרפסת הרוסה לגמרי. המקום, כך נאמר לי, השתנה כל כך עד שמראהו מעורר צער. בקרוב הוא יהיה גוש אחד של הריסות, תהליך ההרס הוא כל כך מהיר.
כשמונטיצ'לו הועמדה שוב למכירה, היא נרכשה על ידי מעריצו של ג'פרסון, אוריה פיליפס לוי, תמורת 2,700 דולר. למרות האנטישמיות המתמשכת, לוי, דור חמישי באמריקה, ניהל קריירה בת 50 שנה בצי האמריקאי.
הוא היה גיבור במלחמת 1812 והיהודי הראשון שהגיע לדרגת קומודור. לוי ידוע גם כזה שביטל את עונש המלקות שהיה נהוג בצי האמריקאי. לוי בחר לתחזק ולשמר את מונטיצ'לו במקום לעצב אותה מחדש, דבר הנחשב, למעשה, השימור ההיסטורי הראשון בארצות הברית.
אף על פי כן, המסמכים המתעדים את מכירתה של מונטיצ'לו ללוי מציינים את הרקע היהודי שלו בנימה לא מחמיאה. אמו של אוריה, רייצ'ל פיליפס לוי, עברה להתגורר במונטיצ'לו ב־1836. היא נפטרה שם ב־1839, בזמן שבנה שהה בים.
רייצ'ל נקברה בחלקת אדמה בשטח הבית. הקבר נשכח והוזנח במשך עשרות שנים (ב־1935, מנהל קרן תומאס ג'פרסון דאז, דניאל ג'ורדן, התוודע לסיפורם של בני משפחת לוי והחליט להעניק להם את הכבוד הראוי להם. אתר הקבורה של רייצ'ל שופץ ומאז מהווה נקודה המנציחה את תרומתם של בני המשפחה למונטיצ'לו).
הקונפדרציה של מדינות הדרום החרימה את הנכס מפני שאוריה לוי היה תומך נאמן של איחוד המדינות. לוי נלחם בבתי המשפט של הקונפדרציה אך נחל כישלון
מלחמת האזרחים בישרה אסון עבור מונטיצ'לו. הקונפדרציה של מדינות הדרום החרימה את הנכס מפני שאוריה לוי היה תומך נאמן של איחוד המדינות. לוי נלחם בבתי המשפט של הקונפדרציה כדי להשיב לידיו את האחוזה, אך נחל כישלון לפני מותו ב־1862.
אחיו של לוי, ג'ונאס לוי, שתמך בקונפדרציה, נטל לידיו את ניהול הנכס והניף את דגל הקונפדרציה מעל האחוזה. בתום קרב ממושך בבית המשפט סביב צוואתו של אוריה לוי ביחס למונטיצ'לו, ב־1879, אחיינו ג'פרסון מונרו לוי (בנו של ג'ונאס לוי) קיבל חזקה חוקית על ביתו של האיש שעל שמו הוא נקרא.
הוא קנה את חלקם של היורשים האחרים תמורת 10,500 דולר, ולקח על עצמו לשקם את הכנס שהיה שוב במצב רעוע לחלוטין. ג'פרסון לוי, משקיע ניו יורקי ששימש כחבר קונגרס דמוקרטי במשך שלוש כהונות, הוציא כמיליון דולר מכיסו על שיקום ושימור מונטיצ'לו במשך 44 השנים שהייתה בבעלותו.
הוא השיב אליה כמה מחפציו של ג'פרסון וריהט את הבית בפריטים מפוארים שהביא מאירופה. לוי פתח את מונטיצ'לו לציבור ואירח בה בגאווה אישים נכבדים מארצות הברית ומחו"ל. לא כל מי שלוי הזמין ליהנות ממונטיצ'לו חשב שהיא נמצאת בידיים הנכונות.
ג'פרסון לוי, משקיע ניו יורקי ששימש כחבר קונגרס דמוקרטי במשך שלוש כהונות, הוציא כמיליון דולר מכיסו על שיקום ושימור מונטיצ'לו
מוד ליטלטון ובעלה חבר הקונגרס מרטין ליטלטון ביקרו באחוזה כאורחיו של לוי ב־1909. לאחר מכן היא תיארה את הביקור על ידי הערות הנגועות באנטישמיות. "לא קיבלתי את ההרגשה שאני נמצאת בבית שג'פרסון בנה וקידש.
"נראה שהוא נדחק הצידה והתפוגג לכדי מסורת עמומה. מישהו אחר תפס את מקומו במונטיצ'לו – זר, זר גמור", כתבה מוד ליטלטון. לדברי הבמאי פרסמן, המאבק הממושך שניהלה מוד ליטלטון בתקשורת ובקונגרס להוצאתה של מונטיצ'לו מבעלותו הפרטית של לוי ה"נוכרי" וה"מזרחי" מעיד עד כמה האנטישמיות רווחה אז.
"לוי היה אמריקאי דור שישי אבל עדיין תויג כזר. כשאנחנו חושבים על האירועים של היום – כעבור מאה שנה – נראה שאנחנו, כיהודים אמריקאים, ניתפס כך לנצח", אומר פרסמן.
הדימויים האנטישמיים והשפה המקודדת ששימשו נגד לוי הכעיסו אותו והוא סירב למכור את האחוזה. אולם, בסופו של דבר, היה עליו להעמיד את מונטיצ'לו למכירה כשמצבו הכלכלי נהיה דחוק ב־1919.
מונטיצ'לו נרכשה על ידי קרן תומאס ג'פרסון תמורת 500 אלף דולר. כל הפריטים שלא היו שייכים לתקופתו של ג'פרסון הוצאו מהנכס. שנה לאחר מכן לוי הלך לעולמו.
חוקרת ההיסטוריה האפריקאית־אמריקאית ועמיתה בכירה בקרן תומאס ג'פרסון, נייה בייטס, מדגישה בסרט כי בנייתה המקורית של מונטיצ'לו בימי ג'פרסון, וכן עבודות השימור של אוריה לוי, בוצעו בידי עבדים.
"ממש נאבקתי עם החלק העוסק בעבדות. בהתחלה התנגדתי להכליל את זה בסרט, אבל אי אפשר לספר שום סיפור על מונטיצ'לו בלי להתייחס לעניין העבדות"
"ממש נאבקתי עם החלק העוסק בעבדות. בהתחלה התנגדתי להכליל את זה בסרט, אבל אי אפשר לספר שום סיפור על מונטיצ'לו בלי להתייחס לעניין העבדות", אומר פרסמן. ג'פרסון, שהיה רחוק מלהיות נדיב כלפי עבדיו, שחרר רק 10 או 11 מתוך 607 העבדים שהיו בבעלותו במהלך חייו.
"כשאוריה לוי רכש את מונטיצ'לו, היא כבר לא הייתה מטע מתפקד, אבל הוא החזיק כ־20 עבדים", אומר פרסמן. לוי היה תוצר של מאות שנים של רדיפת יהודים בשל אמונותיהם ומנהגי הדת שלהם. לפיכך הוא ראה בחופש הדת שהציעה אמריקה מתנה יקרה וערך עליון.
"[אבל] אנשים שהאמינו בחופש דת יכלו גם שלא להאמין בחופש עבור אנשים משועבדים", אומרת בייטס.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו