אני חוזר על המכלול הנורא של פוטין. ואז אני רוצה לכתוב דבר נוסף על נאט"ו ובעיקר על ארצות הברית:

הרטוריקה הלאומנית של פוטין, נכונותו לסייע לקצב מדמשק שהמית מאות אלפי סורים, השימוש בכוח נגד מדינות שכנות וחלשות, שלטונו הדיקטטורי והרקוב ארוך השנים ברוסיה, השחיתות העצומה שלו ושל ממשלו, המצב הכלכלי של מרבית הרוסים, הציניות המוחלטת של קצין הקג"ב לשעבר (שרוכב על סוס ללא חולצה לעיני המצלמה וחושב שהוא גבר-גבר), כליאת מתנגדיו הפוליטיים, הפרת זכויות האדם השיטתית במדינתו, הטלת האימה והפחד מטעמו במדינתו (תחשבו על מידת האומץ של האזרחים הרוסים שהפגינו נגד הפלישה האיומה לאוקראינה), שיתוף הפעולה שלו עם דיקטטורים נקלים או עם מנהיגים סמכותניים אחרים, התערבותו הבוטה בבחירות בארצות הברית, בריטניה ומדינות דמוקרטיות נוספות והתעמולה הגבלסית שלו נגד הממשל באוקראינה –

כל אלו הם דברים שיש לחזור עליהם ולהדגישם ולא להתבלבל לרגע לגביהם. מדובר בדיקטטור מסוכן מז'אנר הפסיכופתיה.

פלישתו לאוקראינה היא פשע. הזלזול שלו בהתחייבות הרוסית החתומה מבודפשט בשנת 1994 לכבד את הריבונות האוקראינית בתמורה להתפרקותה מנשק גרעיני – הוא זלזול חמור במיוחד. מדובר בבריון.

פלישתו לאוקראינה היא פשע. זלזולו בהתחייבות הרוסית החתומה מבודפשט ב-1994 לכבד את הריבונות האוקראינית בתמורה להתפרקותה מנשק גרעיני – חמור במיוחד

והנה הדבר הנוסף שרציתי לכתוב על נאט"ו ובעיקר על ארצות הברית. זה חשוב להשלמת התמונה. חשוב לראות את התמונה במלואה מבלי להפחית גרם אחד של אחריות ממעשיו של הרודן הנקלה ממוסקבה.

טרם התפרקות ברית המועצות, הבטיחה ארצות הברית של הנשיא בוש האב ושר החוץ ג'יימס בייקר למנהיגי ברית המועצות (הנשיא גורבצ'וב ושר החוץ שוורנדזה) שברית נאט"ו לא תתפשט מזרחה.

אין מחלוקת שארצות הברית הפרה את הבטחתה באופן חוזר ונשנה: מדינות קומוניסטיות לשעבר צורפו לברית נאט"ו. למשל: פולין, צ'כיה, סלובקיה והמדינות הבלטיות צורפו לברית נאט"ו.

מי שזירז את ההתפשטות של נאט"ו מזרחה היה הנשיא קלינטון בשנות ה-90 (קונטרה לביקורת הניאו-שמרנית עליו מימין, כלומר מטעם הרפובליקנים). הדבר הקשה מאד על נשיא רוסיה הפוסט-קומוניסטית, בוריס ילצין, לשמור על תמיכת עמו בהפשרת היחסים עם ארצות הברית.

רוסיה חששה במיוחד מפני התפשטות ברית נאט"ו לאוקראינה מחד ולגיאורגיה מאידך. ייתכן שהמלחמה שיזמה רוסיה של פוטין נגד גיאורגיה ב-2008 טמנה בחובה מסר מובהק הן לגיאורגים, הן לאוקראינים והן למדינות המערב:

עד כאן.

טרם התפרקות בריה"מ, הבטיחה ארה"ב של בוש האב למנהיגי בריה"מ דאז, שברית נאט"ו לא תתפשט מזרחה. אין מחלוקת שארה"ב הפרה את הבטחתה באופן חוזר ונשנה

כדאי לזכור שבשלב ההוא מדובר היה בתקופה לחוצה במיוחד:

ביולי 2008 החלה ההתלקחות בין הממשל של גיאורגיה לבין 2 חבלים בדלנים-רוסים בתוכה, לרבות כוח רוסי "לשמירת השלום" שהתמקם בשני החבלים הללו (כן, הדמיון למצב הנוכחי באוקראינה בולט). בעקבות זאת, הצבא הרוסי נכנס כמובן לגיאורגיה. מנהיג רוסיה אז היה אחד בשם ולדימיר פוטין.

ובאוגוסט 2008 הוצבו טילי הגנה מפני טיים בליסטיים בפולין מטעם ברית נאט"ו. גם צ'כיה וסלובקיה אישרו לנאט"ו למקם טילי הגנה כאלה מטעמה.

מבחינת רוסיה, המחשבה על צירוף אוקראינה לנאט"ו והאפשרות שיוצבו טילים בליסטיים בגבולה עם רוסיה – היא מחשבה מעוררת בעתה.

ובכל מקרה, ברור שארצות הברית הפרה שוב ושוב את ההתחייבויות להימנע מהתרחבות הברית הצפון-אטלנטית למדינות מזרח אירופה (יש מחלוקת האם ארצות הברית הבטיחה לברית המועצות הקורסת להימנע מצירוף גרמניה המאוחדת לנאט"ו, כלומר התכוונה למזרח גרמניה בלבד – או שמא התכוונה לכל מדינות מזרח אירופה. המסמכים הרשמיים מארצות הברית מלמדים שהאופציה השנייה היא הנכונה).

לכן צודקים מי שמבהירים שגם המערב אינו קדוש בפרשה האיומה הנוכחית. אבל זה בכלל לא משנה: המלחמה בה פתח פוטין היא דבר נורא. מדובר בפושע חסר עכבות שהמציא טענה בדבר הגנה על הרוסים בשני החבלים הבדלנים ממזרח אוקראינה מפני מעשים שמגיעים עד "רצח עם" כלשונו הכוזבת. מעשים שנמשכים כבר 8 שנים, כך הוא טוען. הוא גם גורס שהממשל האוקראיני ניאו-נאצי. זהו כמובן קשקוש מוחלט. הוא פשוט רוצה ממשלת בובות פרו-רוסית.

צודקים המבהירים שגם המערב אינו קדוש בפרשה הנוכחית. זה לא משנה: המלחמה בה פתח פוטין נוראה. מדובר בפושע חסר עכבות שהמציא טענה בדבר הגנה על הרוסים

המשבר הנורא הזה ייגמר באופן דיפלומטי כנראה. הייתי שמח לו התוקפנות של פוטין הייתה מתפוצצת לו בפנים. לו הרוסים היו מדיחים אותו מהשלטון. לו הסנקציות הכלכליות שהמערב מטיל עליו כעת יפעלו היטב.

אבל מה אני יודע לגבי מה שיקרה מחר? מה מישהו מאיתנו יודע מה יקרה בעוד שבוע?

ובינתיים אזרחים אוקראינים נמלטים מבתיהם. נוטשים את חייהם. נסים על נפשם. חיילים ואזרחים אוקראינים נהרגים. גם חיילים רוסים. הם מתים על מזבח האגו. הם נהרגים על מזבח הלאומנות. הם משלמים בחייהם על מזבח שבנה פסיכופת.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית