ההתקפה הברוטלית של פוטין על אוקראינה מבוססת על האשמות וטיעונים כוזבים ומופרכים שעוצבו לאורך זמן רב, ומזכירים אירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה. הוא הבטיח לשים קץ למדיניות ההשפלות והג'נוסייד, המבוצע כביכול על ידי הממשלה המרכזית בקייב נגד הבדלנים בחבל דונבאס. בדלנים אשר בעידודו ובתמיכתו הצמודה מנהלים מאז 2014 מלחמה נגד אוקראינה, שגבתה עד הפלישה כ-14 אלף קרבנות ומאות אלפי עקורים מבתיהם.

ההתקפה הברוטלית של פוטין על אוקראינה מבוססת על האשמות וטיעונים כוזבים ומופרכים שעוצבו לאורך זמן רב, ומזכירים אירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

פוטין טען כי קייב חותרת מחדש להשיג נשק גרעיני למרות שוויתרה עליו מרצון לאחר התפרקות בריה"מ. את הממשלה בקייב כינה "חונטה" המונהגת על ידי "נאצים", למרות שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ונשיאה וולודומיר זלנסקי נבחר ברוב מוחץ של 73%, ומטרתו לערוך בה "דה-נאציפיקציה".

מעולם פוטין לא הבהיר בפומבי מי הם אותם "נאצים" ושר החוץ שלו סרגיי לברוב, שחזר על טענה זו כאחת ממטרות הפלישה במסיבת עיתונאים, לא נשאל על כך. במאמרי (אוקראינה והפיל שבחדר, 21.02.22) התייחסתי לשיחה הטלפונית הראשונה בין נפתלי בנט ופוטין במהלכה, על פי הודעת הקרמלין, הוזכר הצורך להיאבק בהאדרת הנאציזם, מבלי שצוין במה דברים אמורים. פסקה סתומה זו לא זכתה לתהודה בתקשורת הישראלית.

לכן, ביקשתי לברר מדוע פוטין הציף את הנאציזם בתקופה זו ומהו הקשר למשבר הנוכחי באוקראינה. מסתבר כי  באוקטובר 2021, פרסם דמיטרי מדבדב, מי שחלק בעבר לסירוגין עם פוטין את נשיאות וראשות הממשלה ברוסיה וכיום מכהן כסגן יושב הראש מועצת הביטחון של רוסיה, מאמר ביומון Kommersant וכותרתו: "מדוע אין משמעות למגעים עם ההנהגה האוקראינית הנוכחית".

אין ספק כי המאמר שיקף את דעתו של פוטין. מדבדב הציג חמש תזות, ביניהן ההבחנה, כי לאוקראינה עצמה אין ערך בעימות ישיר בין המערב ורוסיה כי "אין טיפשים שילחמו עבור אוקראינה". כיוון שבראשותה נמצאים אנשים לא רציניים המשנים כל הזמן את עמדותיהם כדי "לספק את רצונם של אדוניהם מעבר לים", אין טעם להתדיין עם "ווסאלים".

רצה לומר כי אוקראינה היא לא מדינה בזכות עצמה אלא תלויה בארה"ב. ובציניות פרדוקסלית מעוררת גיחוך, מדבדב הסביר כי אוקראינה מונהגת על-ידי אנשים חלשים ש"רק שואפים לרפד את כיסיהם" ורוצים להציל את כספם במקלטי מס זרים. "אנחנו מכירים רבים מהם".

פוטין טען כי קייב חותרת מחדש להשיג נשק גרעיני למרות שוויתרה עליו מרצון לאחר התפרקות בריה"מ. את הממשלה בקייב כינה "חונטה" המונהגת על ידי "נאצים"

לאורך כל המאמר מדבדב התייחס למנהיגים ולאליטה השלטונית אבל לא מזכיר שמות, גם לא של זלנסקי, לו הקדיש מקום נרחב. הוא מתאר אותו כבעל שרשים אתניים מוכחים, כלומר רוסיים, שדיבר כל חייו רוסית, בניגוד למנהיגי אוקראינה האחרים החסרים זהות עצמית והיסטורית – האם הם רוסים, אוקראינים, יהודים, טטרים, קראים?

זלנסקי השתכר יפה ממקורות רוסיים אבל לאחר שנבחר לנשיא הוא שינה לחלוטין את ההשקפות הפוליטיות והמוסריות שלו. "למעשה הוא ויתר על זהותו. הוא התחיל ברצינות לשרת את הכוחות הלאומניים הקנאיים ביותר באוקראינה (אשר צריך להודות, תמיד היו שם, אף כי הם מהווים לכל היותר 5%-7% מהאוכלוסייה הפעילה)".

ומדבדב המשיך בניתוח הפסיכולוגי שלו את זלנסקי: "אפשר רק לדמיין כמה היה זה מחליא עבורו לבצע 'סלטה' מוסרית שכזו. זה מזכיר את המצב המטורף כאשר חברי האינטליגנציה היהודית בגרמניה הנאצית ביקשו, מסיבות אידיאולוגיות, לשרת באס.אס.[!]". מצב זה גורם לנשמתו ולפעילותו היומיומית דיסוננס קוגניטיבי, אבל הוא לא יכול להיות בטוח אם המצב הפוליטי ישתנה: "והם לא יבואו אליך לתפור כוכב צהוב על גבך". בעייתו של זלנסקי, לפי מדבדב, היא שעליו לתמרן בין הלאומנים הקיצונים, "הנאצים", המוסלמים באוכלוסייה, בעיקר הטטרים, אוקראינים ורוסים מתונים, ונציגים של קבוצות אתניות אחרות, "כדי שצווארו לא יישבר".

עליו גם להתאים עצמו ל"פנתאון הגיבורים" ולהתפלל לזכרם של הטרוריסטים וה"יהודופובים" סטפן בנדרה ורומן שוקביץ (שניים מראשי הלאומנים האוקראינים שבתקופה מסוימת במלחמת העולם השנייה שתפו פעולה עם הנאצים הכובשים בבריה"מ) שממשיכיהם מהווים היום חלק משמעותי מהאליטה הפוליטית באוקראינה (למען האמת יש לציין כאן כי הנשיא ויקטור יושצ'נקו הכיר בהם כגיבורי אוקראינה ב-2007 ו-2010).

מדבדב הזכיר את השתתפותן של היחידות בראשות בנדרה בשני פוגרומים נגד יהודים לאחר כיבוש לבוב, בקיץ 1941, ובמעשי רצח אחרים, ביניהם באבי יאר. מדבדב תוהה כיצד זלנסקי מתמכר למציאות כזו אשר כל ההיסטוריה של חייו, החיים של משפחתו, מתעבים אותה. מסקנתו, שאין לו ברירה כי כנשיא יהודי הוא כחומר ביד היוצר של לאומנים אוקראינים הממשיכים את דרכם של גיבוריהם מן העבר. אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים והצטיינו במעשי רצח המוניים, כולל יהודים.

מדבדב מסיק כי לזלנסקי אין ברירה, כי כנשיא יהודי הוא כחומר ביד היוצר של לאומנים אוקראינים, ממשיכי דרכם של גיבוריהם מן העבר, אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים והצטיינו במעשי רצח המוניים, כולל יהודים

ההבחנות המדוקדקות מיהו נשיא אוקראינה הנוכחי, הנאלץ, כביכול, לחבור נגד ישותו ואמונתו אל מי שהם אויביו הפוטנציאלים, כולל ההדמיה למשתפי פעולה עם האס.אס. הנאצים, איננה שונה בהרבה מכתבי הפלסתר האנטישמים בעבר, כשנהגו לגייס את היהודי כדי להצדיק את מעשיהם הנלוזים.

מאחר שמדבדב מתיימר לדעת מה זלנסקי מרגיש ומה הוא חושב, הוא ודאי יודע כי סבו של זלנסקי נלחם בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה בה נהרגו שלושה מאחיו בידי הגרמנים, והוא עצמו נולד שלושה עשורים לאחר סיומה.

אבל זה כמובן לא רלוונטי לביסוס התזה מיהו זלנסקי האמתי בעיניו. הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין קבע פעם, כי מדינה שהשקרים הם מכשיר עבורה היא בסופו של דבר מדינה השקועה באלימות. פוטין ומדבדב הם הדוגמאות הטריות להבחנה זו.

בירושלים שותקים

הקורא את התזות של מדבדב, המהדהדות כמובן את השקפותיו של הבוס שלו, שואל את עצמו בפליאה מה טעם הם מצאו לכלול את הנשיא היהודי של אוקראינה, שנבחר ברוב סוחף על-ידי אזרחי המדינה, עם האלמנטים הלאומניים הקיצונים. אלה שמדבדב עצמו מעריך אותם כמיעוט קטן, אבל משמשים אמתלה ישנה של פוטין כנגד קיומה של אוקראינה הריבונית.

ההנחה היחידה העולה על הדעת באשר לטענה על "הנאצים" האנונימיים המנהיגים כביכול את אוקראינה היום, שהיא נועדה להשחיר את דמותו של זלנסקי, שכנשיא שותף להם בדעותיהם, גם אם בשתיקה, ולכן כמוהם הוא איננו פרטנר לגיטימי לדו-שיח והמטרה היא לסלקו גם בכח מזויין.

המאמר של מדבדב בוודאי הגיע למשרד החוץ שלנו דרך השגרירות במוסקבה והוא הונח על שולחנם של שר החוץ לפיד וראש הממשלה בנט ארבעה חודשים לפני הפלישה. מאחר שדבר ממנו לא פורסם בארץ ולא בשום מקום אחר מלבד מוסקבה, צריך להסיק שהשניים סברו שזה עוד קטע עיתון לא חשוב.

מאז הפלישה הם אמצו את ההליכה על קצות האצבעות כדי לא להירטב משום צד. אלא שצריך לשאול האם לא ראוי היה שבנט, במקום להציע לפוטין את רעיון הבוסר לתווך בינו לבין זלנסקי, היה משמיע את קולו נגד הטענות והאשמות המופרכות כלפי הנשיא היהודי היחידי בעולם מלבד ישראל?

מאז הפלישה בנט ולפיד אמצו את ההליכה על קצות האצבעות. השאלה אם לא ראוי היה שבנט, במקום להציע את רעיון התיווך הבוסרי, היה משמיע קול נגד האשמות המופרכות כלפי הנשיא היהודי היחיד בעולם מלבד בישראל

מרווח התמרונים של מדינת ישראל בסכסוך הזה הוא צר מאד, אם בכלל, בעוד גינוי הגדרת המנהיגות הנוכחית באוקראינה כ"נאצים" היא מטלה שרק ממשלה בירושלים מחויבת לה. במקרה זה עצימת עיניים איננה אופציה ראויה להערכה כי אילו זה היה קורה בכל מקום אחר בעולם מדינת ישראל הייתה משמיעה קולה ברמה.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.