התקשורת זקוקה לבדק בית

עיתון דהוי, אילוסטרציה (צילום: iStock / Olga_Z)
iStock / Olga_Z
עיתון דהוי, אילוסטרציה

תעשיית החדשות במערב, בארה"ב בפרט אבל גם בישראל, נמצאת בסחרור קטלני בעקבות רצף טעויות – וזה אסון, כי טיוטת ההיסטוריה לא תוכל להיכתב על ידי אלגוריתמים או חוכמת ההמון.

חברות פתוחות ושווקים חופשיים זקוקים לעיתונאים מסורים ובעלי ידע כשומרי סף ודוברי אמת ללא מורא. מצביעים ומשקיעים יעשו טעויות נוראיות אם המידע יגיע רק מבעלי עניין, והמדיה החברתית – מקור המידע העיקרי עבור יותר ויותר אנשים – היא זירה שמאופיינת על ידי היסטריה והבלים.

חברות פתוחות ושווקים חופשיים זקוקים לעיתונאים מסורים ובעלי ידע כשומרי סף ודוברי אמת ללא מורא. מצביעים ומשקיעים יעשו טעויות נוראיות אם המידע יגיע רק מבעלי עניין

תעשיות בסחרור אינן נוטות לשקול צעדיהן באופן מפוכח. אבל יש לקוות ליוצא מן הכלל, גם אם באיחור רב מדי.

ביסוד העניין סוג של פרדוקס: אם ההכנסות מחדשות לא מכסות את העלויות, יש צורך בסובסידיה וזה פוגע בעצמאות ומזמין חשדנות. אך ללא סובסידיה יש צורך בהכנסה אחרת שגם היא תהיה בעייתית: או פרסום שמייצר תלות במפרסם, או תשלומים ישירים מהקוראים – ואז התוכן חייב להיות מספיק מעניין.

הצורך לעניין הוא האקוטי ביותר בימינו, כאשר רוב הפרסום ערק למנועי חיפוש (גוגל) ולמדיה החברתית (פייסבוק ודומיה). לתת לקהל את מבוקשו נשמע אמנם דמוקרטי ונפלא – אבל מה אם חלק גדול מהציבור מתעניין בעיקר בשטויות ושערוריות?

צרכני חדשות רבים נרתעים מהתקשורת בגלל נטייתה ל"קליקבייט" – כלומר תכנים צהובים שכל מטרתם לגרום למשתמש להשתהות – ועדיין נכנעים בעצמם לדבר שהם בזים לו. אומרים שהתקשורת צהובה – ומשתהים בעיקר על חומר צהוב.

כאשר קיימת התנגשות בין מה שהקהל מחשיב כמעניין למה שעיתונאים מחשיבים כחשוב, כל החלטה של ​​עיתונאים להעדיף את האחרון (נגיד, מלחמה במרכז אפריקה) במקום מה שהקהל רוצה (נגיד, שוב קים קרדשיאן ונועה קירל), המו"לים מוותרים על הכנסות. בעידן שבו אלה מתמעטות הם יסכימו לכך פחות ופחות (ולראייה הפיטורים המאסיביים לאחרונה  ב-BuzzFeed News – שם ניסו לשווא לגרור פלטפורמת קליקבייט לכיוון רציני יותר).

ביסוד העניין סוג של פרדוקס: אם ההכנסות מחדשות לא מכסות את העלויות, יש צורך בסובסידיה וזה פוגע בעצמאות ומזמין חשדנות. אך ללא סובסידיה יש צורך בהכנסה אחרת שגם היא תהיה בעייתית

התקשורת הרצינית עדיין קיימת ואפילו משגשגת – אבל רק עבור קהל מסוים מאוד. קיים קהל שישלם עבור תחקירים וניתוחים ופרשנות והסברים וחשיפות בנושאים רציניים בסוגיות לאומיות ועולמיות. המשכילים (קרי, האליטות השנואות) יקראו את הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל, האקונומיסט, הפיננשל טיימס ודומיהם – ויהיו מוכנים לשלם על כך במיטב כספם. בישראל יש את "הארץ" היקר למדי (עם אלטרנטיבה חינמית איכותית אחת שאתם קוראים ברגע זה ושהיא סוג של נס קטן).

המשמעות היא שהעשירים יותר יבינו טוב יותר את הגיאופוליטיקה, הטכנולוגיה והכלכלה, בעוד שהאחרים יוותרו עם תוכניות ריאליטי ופורנוגרפיית אוכל ונדל"ן. הפערים הסוציו-אקונומיים יהפכו למפלצתיים עוד יותר והאליטות לבסוף יראו בהמונים בורים גמורים ויתייאשו מהדמוקרטיה; זה כבר קורה במקומות מסוימים. האתגר הוא להרחיב את הקהל המשלם מעבר למשכילים ולעשירים – מה שדורש חינוך איכותי ליותר אנשים. זה כבר עניין פוליטי. זה יקח הרבה זמן, אם בכלל.

למרות שמדובר בבעיה בינלאומית אתרכז בארה"ב, שם מדובר באסון רבתי.

כמחצית ממשרות העיתונות בכלכלה הגדולה בעולם התאיידו בשני העשורים האחרונים, מאז שהאינטרנט החל לחבל במודל העסקי של התקשורת בכך שהפך את כולם, פחות או יותר, ליוצרי תוכן חינמי.

החברה שעבדתי בה כרבע מאה, סוכנות החדשות AP, איבדה כמחצית מהכנסותיה מאז השיא לפני כ-15 שנה, עת הכניסה לקופתה כמיליארד דולר כל שנה (במונחים של היום). הנפילה שיקפה ישירות את המצב העגום של הקליינטים – שהם אתרי החדשות, העיתונים והתחנות ברחבי תבל. מספר התקנים (ולצערי גם איכות התוכן במובנים מסוימים) ירד בהתאם.

החברה שעבדתי בה כרבע מאה, סוכנות החדשות AP, איבדה כמחצית מהכנסותיה מאז השיא לפני כ-15 שנה, עת הכניסה לקופתה כמיליארד דולר כל שנה (במונחים של היום)

עכשיו יש דיון בארה"ב על דרכים להרחיב את העיתונות מעבר להיותה סתם עסק. קיימות שתי חלופות עיקריות: תקצוב על ידי מיסוי הציבור עם מנגנון להרחקת הפוליטיקאים (ע"ע בי. בי. סי. או אפילו תאגיד כאן הישראלי), וסוג של קרן צדקה, פילנתרופית בבסיסה. לא נעים; אולי חיוני. וודאי עדיף על בלוגרים במרתפים ובוטים של הרוסים.

ראוי להתעכב מעט על מה הוביל לכל זה. ברור שהאינטרנט שינה סדרי עולם והיווה אתגר עצום, אבל אני טוען שמעבר לגורם החיצוני היה גם גול עצמי.

נעשו שגיאות באופן שיטתי שנבעו בעיקר מהנהגה נטולת מעוף וחסרת חוכמה.

העיתונים שגו בשנות התשעים כשהם פשוט זרקו לאינטרנט את רוב התוכן שלהם בחינם, בלי להבין שהרשת איננה חלון ראווה, אלא בעתיד הקרוב תהפוך לחנות כולה. המהלך האסוני יצר הלך רוח בציבור שתוכן דיגיטלי זה חינם, והיום, כשהפרסום התאדה, חלק הולך וגדל מהמו"לים מנסים להפוך את המגמה ולגבות כסף איכשהו ממנויים.

רוב האתרים חסרי ייחוד מספיק כדי ליצור סוג כזה של מחויבות, ולכן גם כאשר זה מצליח הם מסתפקים בגרושים (עיתוני האיכות הם היוצא מן הכלל). המו"לים שנאו ועודם שונאים את שיטת ה-micropayments, כלומר תשלום על מאמר בודד או פלח של תוכן, ולכן אין מקביל ל"קניית עיתון" בדוכנים. הם פוחדים לשבש את המעט שאפשר להכניס ממינויים.

העיתונים שגו בשנות ה-90 כשפשוט זרקו לאינטרנט את רוב התוכן שלהם בחינם, בלי להבין שהרשת איננה חלון ראווה, אלא בעתיד הקרוב תהפוך לחנות כולה. המהלך האסוני יצר הלך רוח בציבור שתוכן דיגיטלי זה חינם

הבלבול המתמיד הזה נובע חלקית מכך שבעוד שהתקשורת משלמת את מה שהיא חייבת לשלם עבור עיתונאים טובים, היא לא יכולה להרשות לעצמה מומחי פרודקט דיגיטלי או מומחים לעסקים דיגיטליים ברמה הנדרשת. להייטק (וגם לגופים הפיננסיים) יש יותר מזומנים, כך ששם נמצאים החדשנות והחזון.

בייאושם, המו"לים הולכים שבי אחר כל מיני אופנות שאוכלות משאבים יקרים.

כזה היה ה-pivot לווידאו, שינוי כיוון אדיר שבעטיו כתבים מבריקים הודחו כשרידים של עידן עתיק, אלא אם כן הוכיחו יכולת לעבור מסך או להפעיל מצלמה. פיטורי "עיתונאי טקסט" הוצגו כסוג של קדמה בגין הצגה סלקטיבית של נתונים ששכנעה את כולם שהווידאו הוא חזות הכל.

אני זוכר מנהלת בכירה בוושינגטון שאמרה לי שהחזון שלה הוא לוותר על כל סיפור שאין בו וידאו משובח. שאלתי אם היא הייתה מוותרת על ווטרגייט מכיוון ש"גרון עמוק" (המקור האגדי שהפליל את הנשיא ניקסון) נשאר אנונימי ולא היה מוכן לעלות לאוויר. היא הביטה בי בחשדנות; פלפולים כאלה (ובעצם כל ספקנות מנומקת) מדיפים ניחוח של האתמול, ממש ריח רע של טקסט.

ובכן, וידאו איננו עדיף על פני טקסט לצורך העברת מידע. זה לא יעיל. או שזה דורש מצרכן התוכן השקעת זמן ניכרת – או שזה שטחי. וידאו מתאים ל…העברת וידאו. זה טוב לדברים מסוימים, לא כל כך טוב לאחרים.

וידאו מתחבר לסרטוני פרסומת שהמשתמשים יהיו מוכנים לסבול אם הם קצרים – וזה מצויין. וידאו מתאים לטלפונים (כל עוד זה קצר) והוא צריך להיות חלק מההיצע. אבל אל לנו לשכוח שמה שהניע וכנראה תמיד יניע את הידע האנושי זו המילה הכתובה והנקראת. הדיונים על חשיבות הווידאו הרי לא התקיימו בווידאו.

האופנה האחרונה היא פודקאסטים; הדאגה שלי, מעבר לבזבוז נוסף של המשאבים המתמעטים, היא שצרכני החדשות המסכנים לא ישמעו את המשאית המתקרבת.

אני זוכר מנהלת בכירה בוושינגטון שאמרה לי שחזונה הוא לוותר על כל סיפור ללא וידאו משובח. שאלתי אם הייתה מוותרת על ווטרגייט כי "גרון עמוק" לא היה מוכן לעלות לאוויר

המאמץ הנואש לעניין את הצעירים הוא גם, כנראה, הסיבה מדוע התקשורת האמריקאית הימרה בפזיזות על הפרוגרסיביות.

הפרוגרסיביים מהווים כאחד מכל 20 אמריקאים, ורוב האחרים די סולדים מפוליטיקת זהויות ומ"תרבות הביטול". אבל מתקשורת המיינסטרים אפשר לחשוב שהיחס הפוך. מפטרים שם עורכים על שטויות גמורות שאולי עצבנו עדר צייצנים – נאמר, על כותרת מבודחת, אמירה לא במקומה או "ניכוס תרבותי". הדבר מרתיח את הציבור הרחב ומזין את חוסר האמון בתקשורת.

העניין הפרוגרסיבי גם ניכר בגיוס עובדים. העיתונות באמריקה הייתה יותר מדי זמן משחק של גברים לבנים וראוי שמערכות החדשות ישקפו טוב יותר את הקהילות שהן משרתות – לא רק בגלל הצדק אלא גם בגלל שהקהל מעדיף את זה ולכן זה נכון עסקית. אבל כיוון שצריך גם מוצר טוב, עדיף לא להתעלם מהמריטוקרטיה. עיתונאים רבים משוכנעים שזה בדיוק מה שקורה אבל חוששים להתבטא, כי הפרוגרסיביות חנקה את השיח. זה משקף תרבות של פחד שהיא ההיפך מהשיח הפתוח שעיתונות צריכה כאוויר לנשימה.

בינתיים, התקשורת חוטאת באפליה גורפת מהסוג שתשפיע על כולנו אם נשרוד מספיק זמן: גילנות.

לצעירים יש אנרגיה, אידיאליזם, אומץ ונכונות לעבוד בחצי חינם. אבל אין להם ניסיון חיים, ולעיתים חסרים מתינות, פרספטקיבה וסולם עדיפות. יש להם את אותה אינטליגנציה אבל פחות ידע. גם פחות חוכמה; זה מגיע עם הגיל.

אולם לתקשורת אין כמעט עניין בגיוס אנשים מנוסים. הסיכוי של עיתונאים בשנות ה-50 לחייהם למצוא תעסוקה אטרקטיבית בתעשייה הוא זעום (ולכן הם נאחזים במשרותיהם הקיימות כך שמספרם עדיין גבוה). זה מטופש, בגלל הסעיף הקודם: הקוראים עצמם מזדקנים, בוודאי בעולם המערבי.

גם אם היא תתאושש מכל המכות הנ"ל, תעשיית החדשות בארצות הברית עדיין תעמוד בפני משימה הרקוליאנית: לחשב מחדש את סוגיית  האובייקטיביות.

גם אם התקשורת תתאושש מכל המכות הנ"ל, תעשיית החדשות בארה"ב עדיין תעמוד בפני משימה הרקוליאנית: לחשב מחדש את סוגיית  האובייקטיביות

המנטרה "רק העובדות" פשטנית למדי ולעיתים שקרית. מציגים מצג שווא של אובייקטיביות בשתי דרכים. הראשונה היא בבחירת מה שחשוב (העובדה המדהימה שהקורא הגיע עד הלום לא תפתח את המהדורה מתוך שיקול סובייקטיבי שאין היא חשובה). השני קשור באופן הצגת הנושא: בחירת הנרטיבים, הגיבורים והציטוטים קובעים את הרושם שנותר.

עם זאת, הבעיה העיקרית בעיתונאות בארה"ב היא לא עודף סובייקטיביות אלא סוג של ההיפך: סירוב צדקני לקבוע מה נכון. זה נקרא בלעז bothsidesism – הלהט האובססיבי להציג את "שני הצדדים" המיתולוגיים של כל נושא (סטאלין מצד אחד, והמשוררים שהוצאו להורג מצד שני, ושהקורא יחליט מי צודק). זו דרך להיראות ניטרליים, שגם מדגישה קונפליקטים באופן שמועיל למכירות. אבל זה לא מתאים כל כך לעולם שמוצף במידע כוזב. זה נראה לא ישר כאשר צד אחד בבירור הוא הרשע או הטועה.

חלק מהסיבה שיש פחות בלבול באירופה לגבי ההתחממות הגלובלית הנגרמת על ידי בני האדם היא משום שהתקשורת שם – שלפעמים לועגים לה על הנטייה לנקוט צד – לא נותנת למכחישי האקלים זמן מסך שווה.

למרות הנטייה לחשיבה קבוצתית, תעשיית החדשות האמריקאית צריכה להתרענן בעניין הזה. אנו חיים בעולם לא מושלם, שבו הגינות ומוסר מוגפים מכל עבר על ידי רשעות ושחיתות. אנשים הגונים – עיתונאים הגונים – לא יכולים להיות אדישים למעשי טבח ולהונאות. ניטרליות מול אכזריות או גזל יכולה להיתפס כלא אנושית, לא רק שקרית.

הבעיה העיקרית בעיתונאות בארה"ב היא לא עודף סובייקטיביות אלא ההיפך: סירוב צדקני לקבוע מה נכון. להט להצגת "שני הצדדים" של כל נושא (סטאלין מצד אחד, והמשוררים שהוצאו להורג מצד שני, ושהקורא יכריע)

ישנם שחקני מפתח על במת העולם הקוראים תיגר על המבנה החברתי המבוסס-עובדות – ועל הסדר העולמי הליברלי בכלל; אחד מהם פלש לאוקראינה לאחרונה. במאבק הזה, רוב העיתונאים המקצועיים אינם באמת ניטרליים. אולי גם כאן צריך להודות על האמת.

אולי, אני רק תוהה, האמת טובה לעסקים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,629 מילים
סגירה