האם השיקולים הביטחוניים להתייצבות השקטה לצד רוסיה מוצדקים בכלל?

ראש הממשלה נפתלי בנט והשר זאב אלקין עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בסיום פגישתם בסוצ'י, רוסיה. 22 באוקטובר 2021 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)
קובי גדעון/לע"מ
ראש הממשלה נפתלי בנט והשר זאב אלקין עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בסיום פגישתם בסוצ'י, רוסיה. 22 באוקטובר 2021

ה"נייטרליות" של ישראל ביחס למלחמה באוקראינה מבישה בעיניי. ככל שמתגלים הפשעים שמעוללים החיילים הרוסיים, כך הופכים הגינויים הריקים, נסיונות התיווך והעדרן של סנקציות אמיתיות מצדה של ישראל לתמיכה ברוסיה מצדה.

ה"נייטרליות" הישראלית ביחס למלחמה באוקראינה מבישה. ככל שמתגלים הפשעים שמעוללים החיילים הרוסיים, כך הופכים הגינויים הריקים, נסיונות התיווך והעדר סנקציות אמיתיות לתמיכה ברוסיה

גם הביקורת החריפה ביותר על אמריקה והמערב מאבדת תוקף כאשר מסתבר מה הרוסים (וזה לא רק פוטין; את הזוועות הללו מחוללים אנשים אמיתיים שמקבלים החלטות מודעות) רוצים ויכולים לעשות למדינות שהם כובשים.

מה מביא את ישראל לאמץ עמדה בעייתית כל כך? אני מבקש לבחון כאן דווקא את השיקולים הביטחוניים להתייצבות השקטה הזו לצדה של רוסיה. אלה השיקולים שאיש לא מדבר עליהם כי "יד לפה; האויב מאזין". אני רוצה לנסות ולשטוח אותם כאן באופן סדור ככל האפשר ולטעון שהם אינם שווים את המחיר של הצידוד ברוסיה. חוץ מזה, אני מבקש להגיד משהו על ההיגיון והתוחלת של מערכת שאלו הם שיקוליה.

בפשטות, ישראל לא מתייצבת נגד רוסיה מכיוון שרוסיה שולטת במתרחש בסוריה ומאפשרת לישראל לתקוף שם מטרות איראניות ומשלוחי נשק שמגיעים לחזבאללה.

מה ההיגיון העומד מאחורי התקיפות הללו? אם להאמין למעט שמגיע לאוזני האזרחים מצה"ל ומהממשלה, ישראל התחילה את התקיפות מתוך מטרה להרחיק את האיראנים מסוריה. זו הצהרה ששמענו, למשל, מנפתלי בנט כשעוד היה שר הביטחון. מדוע צריך להרחיק את האיראנים מסוריה? ככל הנראה מכיוון שאם הם בסוריה הם "על הגדרות" עוד לפני שיגיעו לשם הסורים.

אף אחד כבר לא מדבר על הרחקת האיראנים מסוריה. הם לגמרי שם והם לא הולכים לשום מקום. מדוע ישראל ממשיכה לתקוף? כי כמו האוורסט, הם שם. התקיפות הללו הן, בלשון המעטה, לא סיפור הצלחה. הן לא מצליחות להשפיע על הנוכחות האיראנית בסוריה. למעשה, צה"ל תקף בשלוש השנים האחרונות בעוצמה שהלכה וגדלה מדי שנה. אם הצלחה היא הרחקת האיראנים מסוריה, עוצמת תקיפות שהולכת וגוברת מעידה על כישלון.

אף אחד כבר לא מדבר על הרחקת האיראנים מסוריה. הם לגמרי שם והם לא הולכים לשום מקום. מדוע ישראל ממשיכה לתקוף? כי כמו האוורסט, הם שם. התקיפות הללו הן, בלשון המעטה, לא סיפור הצלחה

התקיפות הללו הן רכיב מפתח בתפיסת פעולה שנקראת מב"מ – המערכה שבין המלחמות. על פי התפיסה הזו המלחמה בוא תבוא. הווייתה האזורית של ישראל מוגדרת על ידי המלחמות שהיא נלחמת. לאור העובדה שמלחמות לא מתרחשות כאן בעשורים האחרונים (כל מה שיש זה כיבוש), נשאלת השאלה מה ניתן לעשות בין המלחמות (שהן, כזכור, בלתי נמנעות).

התשובה היא שבין המלחמות עושים כל מה שאפשר ולא נחשב "מלחמה" של ממש. לא מפעילים טנקים ולא מתמרנים עם חיל רגלים, אבל מבצעים כמה שיותר פעולות קומנדו ופעולות מן האוויר. מה מטרת הפעולות? זה כבר פחות ברור.

הן לא מיועדות להכרעה. ישראל מניחה שמלחמה היא דבר ודאי, אבל ישראל גם לא רוצה ליזום מלחמה כזו. ארחיק לכת; ישראל גם לא רוצה להילחם בה. אין הכרעה אם אין מלחמה.

המב"מ נחשב מוצלח אם הוא לא מוביל לפריצה של מלחמה, כזו שיש בה מתקפות על העורף, הרוגים רבים והרס קשה. ובעצם, המב"מ נחשב מוצלח אם הוא מצליח להישאר תמיד "על קו הקץ" (כמו שכתב נתן אלתרמן). על הקו הזה נשארים תמיד פעילים ונמרצים, תמיד בשליטה ובמצב לכאורי של יוזמה. על הקו הזה גם אין צורך לקחת אחריות על השלכות כל המרץ והשליטה. הפעולות הללו הן תמיד מחווה של ביניים, לעולם לא מימוש מלא. המימוש המלא, נזכיר, הוא במלחמה.

התכלית והתוחלת טמונות במציאת האזור הזה, הדק מן הדק, שבו אפשר להמשיך ולהפעיל אלימות אבל לא להתחייב למלחמה. זו הרי היא "ממלכת אי-הוודאות". המב"מ, לעומתה, ודאי עד מאד. הוא אמור להימשך תמיד כיוון שלא יתפוצץ לעולם.

בשם המב"מ הזה בוחרת ישראל לצדד ברוסיה. המב"מ הוא כולו משחקים של קריצות עין, קומבינות ופרצות. כיוון שהמב"מ מסרב להתקיים בעולם באופן מלא, שגשוגו תלוי בקיומם של שטחים אפורים ובהסכמות שבשתיקה. רוסיה, כך מבקשים מאתנו להבין, מאפשרת את ההסכמות שבשתיקה הללו.

בשם המב"מ הזה בוחרת ישראל לצדד ברוסיה. המב"מ כולו משחקי קריצות עין, קומבינות ופרצות. כיוון שהמב"מ מסרב להתקיים בעולם באופן מלא, שגשוגו תלוי בקיום שטחים אפורים והסכמות שבשתיקה

הרווח הטמון מן המב"מ מוצג גם הוא כמובן מאליו – לא תהיה מלחמה (למרות שברור שתהיה מלחמה; המב"מ הוא המערכה שבין המלחמות). ובעצם, זה הנכס שרוסיה מעניקה לישראל בסוריה; היא מאפשרת לישראל להמשיך ולפעול, להיראות נחושה ושולטת, בלי להילחם.

אבל מדוע זה בעצם הכרחי? לי קשה להבין את ההצדקה האסטרטגית. נדמה לי שיש כאן שכר פוליטי ברור, אבל הוא כולו מושקע בטיפוחו של סטטוס קוו, ללא אפשרות לשינוי, לפתרון או להכרעה.

יש כאן גם מערכת מב"מית שהולכת וגדלה, יחידות קומנדו בודדות שהופכות לחטיבת קומנדו שהופכת לאוגדת קומנדו. יש כאן מערך יצור והפעלה של טכנולוגיה שכולה מב"מית.

יש כאן כסף גדול וגם יוקרה שהיא כביכול ללא מחיר. הרי כשהמב"מ שולט, אין הרוגים ישראליים ויש אינספור הזדמנויות לפיתוח נשקים חדשים ולהרוגים של האויב.

אבל כל זה, כמובן, מתקיים בתוך מערכת סגורה. המב"מ לא לגמרי קיים בעולם ולכן הוא מזין את עצמו. התפתחויות בעולם האמיתי, מאסון טבע ועד רצון פוליטי בשינוי המצב, הן לא חלק מן האלכימיה של המב"מ.

המב"מ והלך המחשבה שלו חונקים את העולם האמיתי. לכן, כאשר מתרחש בעולם האמיתי משהו שאין ברור ממנו כמו המלחמה הפושעת של רוסיה באוקראינה, קל לישראל להתרחק ממנה.

המב"מ והלך המחשבה שלו חונקים את העולם האמיתי. לכן, כשמתרחש בעולם האמיתי משהו שאין ברור ממנו כמו המלחמה הפושעת של רוסיה באוקראינה, קל לישראל להתרחק ממנה

בעולם דרך המראה של ישראל המב"מ אמיתי, ולמתרחש ברוסיה יש שני צדדים. המחיר שתשלם ישראל על הפוזיציה הזו עתיד להיות מר וקשה.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 841 מילים
סגירה