הערת מערכת: בעקבות פרסום מאמר זה, פרסמנו התנצלות בטוויטר. ניתן לקרוא אותה כאן במלואה.
* * *
מה תפקידו הראשון במעלה של עיתונאי בימים שבהם חיילים מבצעים פשעי מלחמה נגד אזרחים? קודם כל להיות במקום הנכון בזמן הנכון. לתעד את הזוועות. לתאר את המראות. להקליט את הקולות. להביא את ההתרחשויות מהר ככל האפשר לידיעת העולם.
את התפקיד החשוב הזה הדס גרינברג, שליחת "כאן" לאוקראינה, מילאה השבוע. אחרי שכל העיתונאים הישראלים האחרים התקפלו ושבו הביתה; אחרי שהתברר שהמלחמה באוקראינה מתארכת ומתדרדרת במורד הליין-אפ של מהדורות החדשות, גרינברג נשארה באוקראינה וממשיכה לדווח מדי יום על המלחמה שרחוקה מסיומה. ההתמדה הזו כשלעצמה היא עניין ראוי להוקרה. גרינברג נדרשת לסכן את חייה ואת בריאותה הנפשית כדי לבצע את שליחותה העיתונאית.
אחרי שכל העיתונאים התקפלו ושבו הביתה; אחרי שהתברר שהמלחמה מתדרדרת במורד הליין-אפ של מהדורות החדשות, גרינברג נשארה באוקראינה וממשיכה לדווח מדי יום על המלחמה שרחוקה מסיומה
אתמול היא הייתה הישראלית היחידה בין העיתונאים המעטים שנכנסו לבוצ'ה, עיר במחוז קייב, וחשפו לעולם את פשעי המלחמה של הכוחות הרוסים. קברי אחים, גופות כפותות של אזרחים ברחובות, כבישים ממוקשים, מכוניות שרופות, בתי מגורים מופצצים. הרס עצום, שממדיו האמיתיים כנראה עוד לא נחשפו במלואם.
זוועות בוצ'ה כבר זכו על ידי ממשלת אוקראינה לכינוי "סרברניצה החדשה" – על שם הטבח שביצעו חיילים סרבים בתושבי העיר הבוסנית במהלך המלחמה ב-1995. המראות משם הזכירו לישראלים רבים את הדיווחים הראשונים ממחנות הפליטים סברה ושתילה ב-1982.
קורבנות מלחמה חווים אותה כסיוט, טראומה, אימה, כאב, אלימות. למי שנדרש לדווח מזירת קרבות – מלחמה היא תמיד סיפור, שאותו אפשר לספר בדרכים רבות. בטלוויזיה מספרים סיפורים בעזרת צילומי וידיאו, קולות מהשטח וקריינות מלווה.
איך מספרים על זוועות כמו אלה שהתרחשו בבוצ'ה? לצערנו, המאה העשרים סיפקה לנו מודלים רבים של עיתונות מאזורי מלחמה. אבל הדס גרינברג ועורכיה ב"כאן" בחרו להתעלם מהמודלים האלה ולפלס לעצמם נתיב מקורי חדש: פשעי מלחמה כ"סטורי".
לצערנו, המאה העשרים סיפקה לנו מודלים רבים של עיתונות מאזורי מלחמה. אבל הדס גרינברג ועורכיה ב"כאן" בחרו להתעלם מהמודלים האלה ולפלס לעצמם נתיב מקורי חדש: פשעי מלחמה כ"סטורי"
כמו בכל סטורי, גרינברג בחרה להעמיד את עצמה במרכז הסיפור. היא אפילו הצליחה להחליף אאוטפיטים בין זירת צילום אחת לשנייה – מעיל רוח שחור ב"כביש המוות", מעיל בצבע מסטיק בזוקה עם צווארון דמוי פרווה מעל קבר האחים בבוצ'ה, מעיל לבן בשיחה עם האולפן.
את הטקסטים הצחיחים שליוו את הצילומים הקשים מזירת הטבח, בחרה להעביר בגוף ראשון – "רק כשהתקרבתי גיליתי את המראות הקשים באמת"… "ככל שהתקדמתי ראיתי עוד ועוד רכבים וגופות"… "כך תיעדתי את הצבא האוקראיני מעמיס טנק של רוסים מייד אחרי שתפסו אותו"… "מלבד הטנקים נתקלתי גם באמצעי לחימה, שאריות מזון בצידי הכביש עם סימון של הכוכב הרוסי"… ואפילו: "זהו תיעוד בלעדי של מפות שבהם סימנו הם, החיילים עצמם, הכוחות הרוסים, את הדרך לקייב".
הטקסט שלה תיאר רק את מה שרואות העיניים. המצלמה מתעדת גופות בבור, הטקסט מסביר שאלה גופות בבור. המצלמה מתעדת טנק שרוף, הטקסט מספר שזהו טנק שרוף, וכן הלאה.
גרינברג אינה הכתבת הראשונה בתולדות סיקור המלחמות, שמתלבטת היכן למקם את עצמה ואת חוויותיה האישיות בתוך הסיפור שאותו היא מנסה לספר. היא גם לא הראשונה שבוחרת למקם את עצמה במרכז הסיפור הזה. קדם לה, אם להיתלות באילן גבוה ולא ישראלי, ארנסט המינגווי, שחזר שוב ושוב לזירות מלחמה כדי לדווח עליהן לעיתוני אמריקה.
גרינברג אינה הכתבת הראשונה בתולדות סיקור המלחמות שבוחרת למקם את עצמה במרכז הסיפור. קדם לה, אם להיתלות באילן גבוה ולא ישראלי, ארנסט המינגווי, שחזר שוב ושוב לזירות מלחמה
"בבוקר, לפני שמגיעה אליך השיחה מהמערכת, מעיר אותך פיצוץ רועם של פגזים ואתה ניגש אל החלון ומסתכל החוצה ורואה איש שראשו מושפל וצווארון מעילו מורם, חוצה בריצה מיואשת את הכיכר המרוצפת", כתב המינגווי ב-14 באפריל 1937 ממלחמת האזרחים בספרד.
"אתה חש בריח החריף של חומר הנפץ שקיווית לא להריח יותר. בחלוק רחצה ובנעלי בית אתה מזדרז במורד המדרגות וכמעט מתנגש באישה בגיל העמידה הפצועה בבטנה ומובלת אל כניסת המלון על ידי שני גברים בסרבלי עבודה כחולים. שתי ידיה מוצלבות מתחת לחזה גדול בעל מראה ספרדי מסורתי, ומבין אצבעותיה ניגר הדם בקילוח דק.
"בפינה, במרחק של עשרים מטר, יש ערימה של חצץ, בטון מנותץ ועפר, איש מת אחד, שבגדיו הקרועים מאובקים, וחור גדול במדרכה שגז מצינור ראשי נפלט ממנו ונראה כמו חזיון תעתועים באוויר הבוקר הקר".
כמו גרינברג במעיל הבזוקה שלה, גם המינגווי שם, בחלוק רחצה ובנעלי בית. אבל הוא ממהר להפנות את המבט אל הגיבורים האמיתיים והקורבנות האמיתיים של הדרמה שאותה הוא מתאר, ובהיותו גם סופר גדול, הוא מצליח לנוע בווירטואוזיות ובכנות בין מה שרואות עיניו למה שמתחולל בעולמו הפנימי.
"כמה מתים?", אתה שואל שוטר.
"רק אחד", הוא אומר, "הפגז נכנס לתוך המדרכה והתפוצץ תחתיה. אם הוא היה מתפוצץ על האבן הקשה של הכביש, היו עלולים להיות חמישים".
שוטר מכסה את חלקה העליון של הגופה שראשה חסר. הם שולחים מישהו לתקן את הצינור הראשי של הגז, ואתה נכנס לארוחת הבוקר. עובדת ניקיון אדומת עיניים מקרצפת את הדם מרצפת השיש של הפרוזדור. האיש המת לא היה אתה ולא מישהו שאתה מכיר, וכל אחד מאוד רעב בבוקר לאחר לילה קר ויום ארוך שקדם לו בחזית גוודלחרה.
"ראית אותו?", מישהו שואל בארוחת הבוקר.
"כמובן", אתה אומר.
"זה איפה שאנחנו עוברים עשר פעמים ביום. ממש בפינה". מישהו מתבדח על שיניים חסרות ומישהו אחר אומר לא להתבדח על זה. ולכולם התחושה שמאפיינת מלחמה. זה לא הייתי אני, אתם מבינים? זה לא הייתי אני.
(מתוך "כותרת משנה", דיווחים עיתונאיים משדה הקרב מאת ארנסט המינגווי, מאנגלית: רחל פן. הוצאת ידיעות ספרים ופן)
85 שנה חלפו מאז שהמינגווי תיאר כך את האירועים, והנה הם קמים לתחייה בדמיוננו כשאנחנו קוראים את מילותיו. זה מה שעיתונאות גדולה באמת מסוגלת לחולל בנו. זה כמובן לא הוגן להעמיד את גרינברג בהשוואה כזו. המינגווי כתב בעקבות החוויות שלו מהמלחמה בספרד את "למי צלצלו הפעמונים" שזיכה אותו בפרס נובל לספרות.
ויצדק מי שיטען, שזה גם לא הוגן לשבת בדירה המוגנת בתל אביב ולמתוח ביקורת סגנונית על קולגה, שמסכנת עכשיו את חייה באוקראינה.
אבל מאחר שגרינברג בחרה למקם את עצמה במרכז הסיפור שאותו היא סיפרה; ומאחר שעורכיה בתאגיד השידור בחרו להציג את הסיפור הזה כ"שליחת חדשות 'כאן' בין ערמות הגופות וההרס בבוצ'ה" (הכותרת הראשית לכתבה באתר האינטרנט של "כאן"), ו"הדס גרינברג, העיתונאית הישראלית היחידה בעיירה שבפאתי קייב, בדיווח בלעדי" (כותרת המשנה לכתבה) ו"מייד בחדשות: הדס גרינברג, העיתונאית היחידה בבוצ'ה, בין ערימות הגופות וההרס שהשאיר הצבא הרוסי" (ציוץ מקדים של ברוך שי, ראש מערכת החדשות של "כאן");
וגם: "הדס גרינברג, שליחתנו לקייב, קודם כל עבודה מדהימה. עבודה עיתונאית מדהימה. את היית מהעיתונאים היחידים בעולם שנכנסו לבוצ'ה. והישראלית היחידה שנכנסה לשם. אני מניח שגם בשבילך המראות האלה קשים מנשוא" (דב גיל-הר, מגיש מהדורת החדשות של "כאן" בדברי הסיכום לכתבה של גרינברג);
אז בכל זאת לא מיותר להעיר, שאחרי התשואות על אומץ הלב, הדבקות במטרה, ההישג הבלעדי והסיכון העצמי, ואחרי שנאחל להדס גרינברג שתחזור הביתה בשלום, ובלי צלקות נפשיות מהמראות שראתה מקרוב – ההישג העיתונאי האמיתי היחיד אמש היה של הצלם שתיעד את הזוועה בבוצ'ה, בלי לקבל על כך קרדיט (הערת מערכת: הכתבה צולמה על ידי גרינברג והנהג המקומי שליווה אותה, דימה). גרינברג לא הצליחה להוסיף דבר משלה על מה שהמצלמה תיעדה. לפעמים היא אפילו הסתירה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לא הייתי מאמין שב"זמן ישראל" יופיעו דברי הבל מטופשים כל כך. מעבר לכך שהאמירה "ההישג העיתונאי האמיתי היחיד אמש היה של הצלם שתיעד את הזוועה בבוצ'ה, בלי לקבל על כך קרדיט" חוזרת כבומרנג לכותב, שכן אותו הצלם שתיעד את הזוועה" אינו אלא הדס גרינברג, הרי העיסוק המגעיל במלבושיה של גרינברג מגלם בעיני, יותר מכל, קנאה בהשג עיתונאי יוצא מן הכלל. אני מצפה מעורכת האתר להתנצלות ענקית.