כולם מדברים על נפתלי בנט והתפוררות ההדרגתית של מפלגת ימינה, כי בידיהם אולי עתיד הקואליציה. צריכים לדבר על גדעון סער ולהקתו התמוהה, כי בידיהם אולי עתיד המדינה.

סער נשאר חידה. האם הוא באמת ימני שפשוט סולד משחיתות יותר מאשר הוא חומד שטחים ושש לשלוט בעם אחר? או שמא קורה אצלו משהו מעניין יותר? היכן יעמוד ומה יאמר כאשר בנימין נתניהו ירד מהבמה ויאפשר לכולם להעמיד פנים שהוא לקח אתו את נושא השחיתות?

כולם מדברים על בנט והתפוררות ההדרגתית של מפלגתו, כי בידיהם אולי עתיד הקואליציה. צריכים לדבר על סער ולהקתו התמוהה, כי בידיהם אולי עתיד המדינה

זה קריטי, כי לא בנט הפיל את ביבי בכך שהצטרף למרכז-שמאל. הוא פשוט איפשר לזה לקרות מבלי שיאיר לפיד מסתמך על הרשימה הערבית המשותפת. זה היה סער, בנחישותו האמיתית להפיל את נתניהו, שהעניק למחנה לא-ביבי את הרוב – כך שלימינה המתנדנדת לא נותרה ברירה. וזה המצב גם כיום: גם אם כל ימינה יחד עם ראש הממשלה יערקו לנתניהו, עדיין יהיו לו רק 59 מנדטים, אלא אם כן המשותפת תאבד את שפיויתה לחלוטין (זה יתכן, זה אפשרי).

למרות כל זאת, סער ושכמותו יתעקשו שהם עדיין שייכים לדבר-מה הקרוי אצלם "ימין". מה שגרם לקרע, אליבא דטהרנים אלה, זה שערוריות נתניהו בלבד. כמו הרבה ישראלים, סער צפה בבעתה בנתניהו המסרב לפרוש לאחר שהוגשו נגדו כתבי אישום – ובמקום זאת נאחז בפראות בכיסאו תוך כדי משפט פלילי, מלחמת חורמה בתקשורת, במשטרה ובמערכת המשפט, וניסיונות לתחמן חסינויות מחסינויות שונות.

סער אמנם קצת איחר למסיבה: הרי הוא שירת נאמנה את נתניהו שנים ארוכות שבהן איש לא ראה בראש הליכוד אדם ישר, ורק כשמצא עצמו ח"כ ללא תיק נזכר בחשיבות העליונה של היגיינה ציבורית. אבל כשזה קרה, זה קרה מהר, חזק ובאופן אלגנטי.

הוא הקים את מפלגת תקווה חדשה כבית פושר לאנשי ימין שקצה נפשם בבושה הבינלאומית שנרקחה בליכוד. מתוך חמשת המנדטים שקושש לפני שנה, אין חולק על כך שכשניים באו ישר ממחנה ביבי, והדבר אומר שהרוב השפוי בכנסת, ואתו ההדחה של נתניהו, רשומים על שמו של סער.

להזכירכם: ימינה זה אקסטרה; יש רוב נגד ביבי גם בלי הסילמנים. המפלגה חצתה את הקווים בתמורה לראשות ממשלה רוטציונית ל"מנהיגה". כעת יש שם חריקות של עריקות, ואין לדעת מה צופן יום.

סער הקים את מפלגתו כבית פושר לאנשי ימין שמאסו בבושה שנרקחה בליכוד. מתוך 5 המנדטים שקושש לפני שנה, כ-2 באו ישר ממחנה ביבי. כלומר הרוב השפוי בכנסת, ואתו הדחת נתניהו, רשומים על שמו

אבל אתפלא אם נתניהו יצליח לגייס רוב של 61 כדי להחזיר את עצמו לבלפור. סביר יותר שהוא בסופו של דבר ילך הביתה, עם או בלי עסקת טיעון אך לבטח עם יאיר ושרה.

זה משאיר אותי עם שאלה לסער: מה קורה אז? כשנתניהו והסכנה המאוד ספציפית שהוא מייצג ייעלמו מהזירה, האם באמת תצטרף מחדש ל"ימין"? ובינינו, מה זה ה"ימין"? מה לכל הרוחות הופך אותך ל"ימין"? אולי תיפרד מהלייבל הזה? נכון שהמותג "שמאל" הוא חלש כיום בישראל, אבל האמן לי, גם "ימין" לא משהו. תסתכל סביב – תבין.

יש הסבורים שעבור יהודים "ימין" פירושו להיות יהודי קודם וישראלי רק אחר-כך – כאשר אצל ה"מרכז-שמאל" הסדר הוא הפוך. לפי הגדרה זו, סער, המשדר סוג של הערכה ליידישקייט כלשהו, ​​עשוי אכן להיחשב לקצת "ימני". הוא טען פעם שהוא מתקרב מעט אלי הדת; ולא צריך ממש להאמין לזה כדי להיזכר שכשר הפנים הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לפגוע במסחר באזורים חילוניים בשבת. עם זאת, בסופו של עניין, הוא נראה מאוד בבית כשר המשפטים, אמון על שלטון החוק ולא ההלכה.

זה משאיר אותי עם שאלה לסער: מה קורה כשנתניהו והסכנה המאוד ספציפית שהוא מייצג ייעלמו מהזירה, האם באמת תצטרף מחדש ל"ימין"? ובינינו, מה זה ה"ימין"? מה לכל הרוחות הופך אותך ל"ימין"?

האם סער באמת רוצה שממשלה ימנית-דתית תגרור את ישראל יותר ויותר לגרסה יהודית של איראן? כי אל תטעו, זה מה שיקרה פה בתוצאה משילוב של הילודה המטורפת אצל החרדים והמשך הסידור איתם – על קצבאות הילדים, בתי הספר ללא ספר, והמשכורות לכל החיים לתלמידים חכמים וגם טיפשים. אסתכן ואומר שלא, סער לא רוצה את זה יותר מאשר רוצה את זה אביגדור ליברמן, עוד איש "ימין" לשעבר שמתקשה לוותר על התווית.

כמו כן, אני מעריך שסער מבין משהו שמאתגר מאוד את הליכודניק המצוי: אינרציה בנושא הפלסטיני לא רק תצמיח עוד טרור אלא תוביל לקריסת הרשות הפלסטינית – שהימין התנגד לה בעבר, אך כעת נאחז בה כעלה תאנה.

יהיה לחץ על ישראל לספח את השטחים ולאזרח את הפלסטינים; היהודים המודרניים יברחו בהדרגה. בנתיב זה מחכים לנו בידוד, התרוששות, מלחמת אזרחים ושינוי שמה של המדינה. אני בטוח שסער יודע את זה; ושוב אני אהמר ואקבע שלא, הוא לא רוצה את זה.

והכי חשוב: גם אם אופטימי אני, וסער בעצם לא מבין דבר מדברים אלה, נושא ההיגיינה (שהוא המותג שלו) יישאר גם אחרי ביבי – בצורה של מלחמה על הדמוקרטיה.

הוויכוח החדש בישראל – כמו בארה"ב, צרפת, ועוד מדינות רבות – הוא בין חסידי דמוקרטיה מתפקדת ויציבה לבין אלה שלא אכפת להם לשרוף את המועדון. האחרונים לא באמת מאמינים בעקרונות של שוויון, חופש, זכויות אדם ושלטון החוק – עקרונות שמעלים מדינה שאולי יש בה בחירות למעמד מדינה שיש בה דמוקרטיה.

הוויכוח החדש בישראל – כמו בארה"ב, צרפת, ועוד מדינות רבות – הוא בין חסידי דמוקרטיה מתפקדת ויציבה לבין אלה שלא אכפת להם לשרוף את המועדון

אני מעריך שסער, כמו אנשי "ימין" לשעבר שעשו דרך יותר צלחה (ביניהם ציפי לבני, אהוד אולמרט ואפילו, איכשהו, אריאל שרון), נמצא בצד הדמוקרטי. ואם הצד הזה ינצח, תהיה תנופה מסוימת לטפל גם בסוגיה הפלסטינית. אי אפשר בלי זה, וסער ייסחף.

יש תקווה שיהודים וערבים יתאחדו יום אחד מאחורי חלוקה הוגנת של הארץ ויחתרו לישראל שהיא יהודית מספיק עבור היהודים ודמוקרטית מספיק עבור כולם. זה דורש גם רצון טוב ומציאותיות מצד רוב הפלסטינים, כך שאין להפריז בהתכנות. זו תקווה קצת קלושה; נקרא לה תקווה חדשה.

כדי שיהיה סיכוי, צריך להתמודד עם ספקנות מצד מצביעי "ימין" החוששים מנסיגות טריטוריאליות. זה ידרוש ערבויות ביטחוניות אמיתיות וחינוך סבלני בחישובים הסבוכים של האפשרות הפחות גרועה (במילים אחרות: גרועה אך רצויה).

זה יהיה התפקיד של גדעון סער. זה יהיה תלוי בו ובאחרים כמוהו, שבאו מהדבר הזה שנקרא כאן ה"ימין". הם פשוט לא מבינים את זה עדיין. כאשר סוף סוף יבינו, יתחיל המסע האמיתי מעבדות לחירות. חג שמח.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com