באחד מימי חג הפסח התעוררה אלינור גולן, תושבת שכונת הארגזים שבדרום תל אביב, לתוך ריח נוראי. "זה לא סתם סירחון, זה גיהינום", היא אומרת, "שילוב של ביוב, אשפה שלא פינו כמה ימים וריח של נבלה. זה ריח שפשוט אי אפשר לשאת אותו. זה תפס אותי לא מוכנה כי כבר כמה חודשים טובים שהריחות כמעט נעלמו".
גולן גילתה שהיא לא לבד: בקבוצות הווטסאפ ודף הפייסבוק של תושבי עוטף חירייה הרוחות סערו. "ממש זוועה", כתבה אביבית, "ממש מבאס. כל חג הפקרות". גליה הוסיפה: "בוקר מסריח בדרום תל אביב, פתחתי תלונה במוקד… כל פסח אותו סיפור, פותחים חלון בבוקר ובא להקיא". ותמר הרחיבה את מעגל הנפגעים: "גם בשכונת התקווה".
מתברר שמתקפת הריח של החג – שכאמור באה אחרי תקופה ארוכה שבה תושבי האזור יכלו לנשום לרווחה – היא תוצאה של ההצטלבות בין פסח לרמדאן.
מאז שחירייה הפסיק לשמש כהר הפסולת של גוש דן ושינה את ייעודו לפארק מיחזור, האשפה של כ-2 מיליון תושבים ממשיכה לזרום אליו – אבל רק כתחנת מעבר. אחרי שהמשאיות הקטנות שאוספות את האשפה ברחובות הערים פורקות אותה לתוך הבור הענק בחירייה, היא מועמסת על סמיטריילרים ומשונעת דרומה, אל אתר "אפעה" שבנגב.
בעקבות התלונות על מפגעי ריח קשים, עשו בחירייה מאמץ בשנתיים האחרונות – כפי שפורסם בזמן ישראל – לרוקן את הבור מדי לילה, וכך למנוע מצב שבו הפסולת שוכבת בקרקעית זמן רב, תוססת ומדיפה ריחות נוראיים.
אלא שבאדיבות ניקיונות החג, מסביר גיל ליבנה, מנכ"ל איגוד ערים דן לתברואה שמפעיל את האתר, כמות האשפה היומית שהגיעה ערב פסח לחירייה גדלה בחדות: "אם ביום ראשון רגיל אנחנו קולטים 3,000 טון אשפה, בימים שלפני פסח קלטנו 4,500 טון ביום – 50% יותר. אחרי סוף השבוע הארוך של החג השני קלטנו בבת אחת 6,500 טון. נוצר פיגור בפינוי של קרקעית הבור שלקח לנו זמן להתגבר עליו".
"אם ביום ראשון רגיל אנחנו קולטים 3,000 טון אשפה, בימים שלפני פסח קלטנו 4,500 טון ביום – 50% יותר. אחרי סוף השבוע הארוך של החג השני קלטנו בבת אחת 6,500 טון. נוצר פיגור בפינוי שלקח לנו זמן להתגבר עליו"
לכאורה אפשר לצמצם את הפער באמצעות הגברת קצב הפינוי, אבל ברמדאן, אומר ליבנה, זה לא אפשרי – להיפך: "רוב נהגי המשאיות הם מוסלמים. בגלל הצום והתפילות הם עובדים ברמדאן ימים קצרים מאוד. ידוע שזו תקופה קשה גם בחברות האוטובוסים וגם בכל ענף ההובלה.
"זה לא תחום שאפשר לגייס בו כוח אדם לכמה ימים, אין צי של נהגי סמיטריילרים שיושבים ברזרבה ומחכים שיקראו להם, זה תחום שעובדים בו כל השנה. עשינו מאמצים גדולים מאוד להדביק את הפער, דאגנו שאתר ההטמנה בנגב ייפתח בשבת ויקבל מאיתנו משאיות, אבל צברנו פיגור של כמה אלפי טונות שהצטברו בקרקעית הבור וזה המקור לריחות".
ליבנה אמנם מודה שהייתה בעיה בחג, אבל טוען שהיא קצת יצאה מפרופורציות: "זה נכון שהייתה בעיית ריח, אבל מכאן ועד לתאר תמונת מצב כאילו מדובר במשבר תברואתי – המרחק גדול.
"בחול המועד נערכו על המדשאה סמוך לבור הקליטה אירועים למשפחות עם אלפי משתתפים, ולא היו תלונות על הריח. אם כל כך מסריח כאן, איך זה יכול להיות? כשהגיעו אליי התלונות של התושבים הצעתי להם לבוא לאתר ולהתרשם בעצמם אבל הם לא באו. אולי לא רצו שנקלקל להם עם העובדות".
"בחול המועד היו כאן על ההר אירועים פתוחים למשפחות עם אלפי משתתפים, ולא היו תלונות על הריח. אם כל כך מסריח כאן, איך זה יכול להיות?"
סבב הצחנה והתלונות הנוכחי הוא המשך למאבק שנמשך כבר כמה שנים בין תושבים מהאזור להנהלת חירייה.
תקופה ארוכה התושבים תלו את האשם בליקויים במתקן ה-RDF הענק שנחנך באמצע העשור הקודם, שתפקידו לעבד פסולת יבשה (כגון פלסטיק, טקסטיל ועוד) ולהפוך אותה לדלק עבור מפעל המלט "נשר".
בחירייה הכחישו שיש ליקויים בתפקוד המתקן והמחלוקת הגיעה לפתחו של בית המשפט כשקבוצת תושבים בהובלת הדס שכנאי, לשעבר חברת מועצת עיריית תל אביב מסיעת הירוקים, הגישו תובענה ייצוגית נגד איגוד ערים דן לתברואה.
כמקובל בתביעות כאלה, התובעים טוענים שהם מייצגים רבבות תושבים שסובלים בשקט וזכאים לפיצוי, והנתבעים טוענים שמדובר בקומץ קולני שמבקש לעשות קופה. בימים אלה מתקיים בין הצדדים הליך גישור שעדיין לא ברור איך יסתיים.
בפועל, כאמור, החודשים האחרונים היו שקטים מאוד בחזית הריח. אלינור גולן, אדריכלית במקצועה, עברה לפני כשנתיים וחצי לגור בשכונת הארגזים, 3 קילומטר בקו אווירי מחירייה. "לפני שקניתי את הדירה ביררתי עם חברים שגרים כאן, והם אמרו שהמצב השתנה לגמרי מאז שנות ה-80' שבהן כל מי שעבר בכביש מס' 1 נחנק מהסירחון".
אבל זמן קצר אחרי שנכנסה לביתה החדש גילתה שההיסטוריה, ובכן, חוזרת: "זה היה כמו לחיות בתוך ביוב, ריחות שאני לא יודעת להסביר כמה הם קשים. אני ישנה עם חלונות פתוחים, הייתי מתעוררת מהסירחון ומקיאה. כשהתלוננו היו אומרים לנו שזה בכלל מהקקי של החיות בספארי.
"זה היה כמו לחיות בתוך ביוב, ריחות שאני לא יודעת להסביר כמה הם קשים. אני ישנה עם חלונות פתוחים, הייתי מתעוררת מהסירחון ומקיאה. כשהתלוננו היו אומרים לנו שזה בכלל מהקקי של החיות בספארי"
"שמעתי שיש תביעה ייצוגית ורציתי להצטרף אליה אבל כבר היה מאוחר מדי, ואמרתי לעצמי שאם המצב לא ישתפר אני עוברת מכאן ומגישה תביעה אישית. לשמחתי, הדברים נרגעו באופן קיצוני – לפני פסח הרבה זמן לא היה מסריח. אני רוצה להאמין שהכיוון בסך הכול חיובי".
ליבנה משוכנע שהכיוון חיובי. "הבעיה בחג הייתה בבור הפסולת, אבל גם הבעיה הזו עומדת לפני פתרון. למעשה, אנחנו לקראת סוף תהליך של קירוי וסגירת הבור.
"אם בעבר הפסולת שכבה באוויר הפתוח, עכשיו כבר יש קירות ומחכים לדלתות שיגיעו מגרמניה ויאטמו את הבור, כשמערכת יניקת אוויר תשאב ותעביר אותו דרך פילטרים של פחם, כמו במתקנים הכי מתקדמים בעולם. השקענו בזה 60 מיליון שקל ובתוך מקסימום חודשיים נוכל להציג מתקן סגור ומקורה שלא יוצר שום מפגע".
"אם בעבר הפסולת שכבה באוויר הפתוח, עכשיו כבר יש קירות ומחכים לדלתות שיגיעו מגרמניה ויאטמו את הבור, כשמערכת יניקת אוויר תשאב ותעביר אותו דרך פילטרים של פחם, כמו במתקנים הכי מתקדמים בעולם"
הדס שכנאי לא ממהרת לברך על המוגמר. "עד פסח היה שיפור אבל זה רק בזכות הלחץ הציבורי והתלונות של התושבים", היא אומרת, "אז צריך להמשיך להפעיל את הלחץ ולא לוותר עד שכל הבעיות ייפתרו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם