ההרכב הראשון של שופטי בית המשפט העליון, בעת ישיבת הפתיחה החגיגית של בית המשפט העליון, לאחר קום המדינה, ב-14 בספטמבר 1948. על הבמה יושבים, מימין לשמאל: ד"ר שניאור זלמן חשין, יצחק אולשן, ד"ר משה זמורה (נשיא בית המשפט העליון), הרב שמחה אסף ומשה דונקלבלום (צילום: אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית)
אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית
ההרכב הראשון של שופטי בית המשפט העליון, בעת ישיבת הפתיחה החגיגית של בית המשפט העליון, לאחר קום המדינה, ב-14 בספטמבר 1948. על הבמה יושבים, מימין לשמאל: ד"ר שניאור זלמן חשין, יצחק אולשן, ד"ר משה זמורה (נשיא בית המשפט העליון), הרב שמחה אסף ומשה דונקלבלום

העליון הראשון

מינויו של נשיא בית המשפט העליון הראשון בישראל לא היה עובר היום בשקט ● שר המשפטים פנחס רוזן בחר במשה זמורה, ידידו ושותפו למשרד עורכי הדין המהולל, לתפקיד - ואלמלא התערב זרח ורהפטיג, אפשר שגם שאר השופטים היו מתמנים כך ● הצצה ליומנו של זמורה מאותן שנים מספקת עדות מרתקת לקום המדינה והקמת המוסדות שיהפכו אותה לדמוקרטיה, גם כעבור 74 שנים

ד"ר משה זמורה לא האמין שהמינוי הזה נפל עליו. היה לו ניסיון קודם בהליכים מעין-שיפוטיים, בבוררויות ובבית הדין של התנועה הציונית. אבל עד שבאו אליו והודיעו לו שקיבל את התפקיד הנכסף, הוא לא האמין שיישב אי-פעם על כס נשיא בית המשפט העליון של המדינה היהודית.

לא רק לזמורה בא המינוי הזה בהפתעה גמורה. עורך הדין הירושלמי הוותיק הפתיע את כולם. הוא לא היה המועמד המוביל לתפקיד, לא היה זה ששמו נישא או נלחש בחדרי חדרים.

לא רק לזמורה בא המינוי הזה בהפתעה גמורה. עורך הדין הירושלמי הוותיק הפתיע את כולם. הוא לא היה המועמד המוביל לתפקיד, לא היה זה ששמו נישא או נלחש בחדרי חדרים

זמורה נחשב לעורך דין מוביל ומכובד, ומי שעמד בראש פירמת עורכי דין שאותה ייסד עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1922. אך הוא לא השתלב במערך בתי המשפט בתקופת המנדט הבריטי, ולא היה קרוב יתר על המידה אצל ראשי התנועה הציונית.

מצד שני, מינויו של זמורה נחשב בכל זאת למינוי פוליטי, שכן היה חבר שנים רבות במפא"י, מפלגתו של דוד בן-גוריון, והיה עורך הדין הקבוע של ההסתדרות הכללית.

ארוע באקדמיה למוזיקה בירושלים באוקטובר 1950, נשיא בית המשפט העליון משה זמורה יושב הראשון מימין. מאחוריו מנגנת על צ'לו תלמה ילין
ארוע באקדמיה למוזיקה בירושלים באוקטובר 1950, נשיא בית המשפט העליון משה זמורה יושב הראשון מימין. מאחוריו מנגנת על צ'לו תלמה ילין

גורלו של זמורה השתנה כמעט בן-לילה, עם החלטתו המפתיעה של בן-גוריון, בתחילת חודש אפריל 1948, למנות את פנחס רוזן (פליכס רוזנבליט) לשר המשפטים המיועד בממשלה העתידית, לאחר קום המדינה.

העובדה שרוזן הציע לתפקיד הנשיא הראשון של בית המשפט העליון את ידידו ושותפו זמורה במשרד עורכי הדין המהולל "זמורה-רוזנבליט-קרונגולד-בר-שירה", מהווה מקרה מובהק של מינוי מושחת של מקורבים, תוך ניגוד עניינים חריף. אילו היו פועלים כך היום, היה הדבר מקים ובצדק קול זעקה. אך הימים היו ימים אחרים.

העובדה שרוזן הציע לתפקיד הנשיא הראשון של העליון את ידידו ושותפו זמורה, מהווה מקרה מובהק של מינוי מושחת של מקורבים, תוך ניגוד עניינים חריף. אילו היו פועלים כך היום, היה הדבר מקים ובצדק קול זעקה

רוזן בישר לחברו זמורה כי החליט למנותו לתפקיד, זמן קצר מאוד טרם הקמת המדינה. זמורה נרעש מהידיעה שנחתה עליו, אך נרתם מיד לסייע לחברו לרקום את החוטים הפוליטיים שיאפשרו לרוזן למנות לבית המשפט העליון את השופטים שהוא חפץ ביקרם – ובראשם זמורה.

ובכל זאת, זמורה הזהיר את ידידו רוזן "מפני האפשרות שהקשר ביניהם ייתן פתחון פה, ובמטרה למנוע שהבריות ירננו ולזות שפתיים".

ספרו של נתן ברון, "משפט יצרים ופוליטיקה"
ספרו של נתן ברון, "משפט יצרים ופוליטיקה"

ד"ר נתן ברון, עיתונאי מחונן והיסטוריון משפטי שהלך לעולמו לפני שנתיים בגיל 82, תיעד בעבודת נמלים, שנמשכה על פני שנים רבות, את תולדות מערכת המשפט בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה.

בספרו "משפט, יצרים ופוליטיקה" משנת 2014 חושף ברון מסמך יקר המציאות: יומנו האישי של משה זמורה, שבו תיעד את כל מהלכיו ומפגשיו. הפרטים המופיעים בכתבה זו מבוססים על הניתוח המדוקדק שעשה ברון לכתביו של זמורה ביומנו.

"שהמינוי לא יהיה מפיך"

רוזן, שקיבל לידיו את תיק המשפטים, שאף לרכז את השליטה במינוי השופטים ככל הניתן בידיו שלו.

מי שסיכל את הכוונה הזו היה זרח ורהפטיג, משפטן שייצג את האגף הדתי במועצת המדינה, שהביא לכך ששיטת מינוי השופטים יצאה מידיו של שר המשפטים: הוחלט כי הממשלה הזמנית היא זו שתמנה את השופטים לפי הצעת שר המשפטים, ובאישור מועצת המדינה הזמנית.

כלומר – לא די בכך שרוזן ישכנע את 13 חברי הממשלה לאשר את מועמדיו, אלא שכעת היה עליו לשאת ולתת עם כלל המפלגות המיוצגות במועצת המדינה, לרבות אלה שאינן נושאות חלק בממשלה.

במטרה להביא להליך אישור מהיר של הרכב בית המשפט העליון, גיבש רוזן רשימת מועמדים בהתאם למפתח מפלגתי, כך שכל פלג פוליטי קיבל את ליטרת הבשר שלו. מלבד זמורה היו שם מנחם דונקלבלום, הרב שמחה אסף, שניאור זלמן חשין ויצחק אולשן.

במטרה להביא להליך אישור מהיר של הרכב בית המשפט העליון, גיבש רוזן רשימת מועמדים בהתאם למפתח מפלגתי, כך שכל פלג פוליטי קיבל את ליטרת הבשר שלו

שופטי בית משפט העליון ב-1953. מימין: משה זילברג, יצחק אולשן, משה זמורה, שמחה אסף, שניאור זלמן חשין ושמעון אגרנט (צילום: טדי ברונר/לע"מ)
שופטי בית משפט העליון ב-1953. מימין: משה זילברג, יצחק אולשן, משה זמורה, שמחה אסף, שניאור זלמן חשין ושמעון אגרנט (צילום: טדי ברונר/לע"מ)

במהלך שנת 1948 הייתה ירושלים נתונה במצור. זמורה, שביתו היה ברחביה, ניסה לשמר סדר יום מקצועי עמוס, אך הקשר עם הנהגת היישוב הציוני, ועם שותפו וחברו רוזן שהיו בתל אביב, היה קשה. אך זמורה סירב לעזוב את ירושלים, ורק "הוראה מיניסטריאלית" שקיבל במכתב רשמי מרוזן גרמה לו לתפוס טיסה לתל אביב, כדי לסייע במלאכה הפוליטית של אישור מינויו.

ב-28 באפריל 1948, אחרי שרוזן הודיע לזמורה על כך שמונה לתפקיד שר המשפטים המיועד, כתב זמורה לחברו: "אילולא הייתי דיסקרטי, הייתי אולי שואל האם מישהו מתכנן משהו בקשר אליי. אבל אני דיסקרטי".

כעבור ימים אחדים, זמורה קיבל עדכון על כך שרוזן שוחח עם גורם שלישי, אשר סיפר כי זמורה אמור לטוס לתל אביב וכי "כולם מסכימים על כך שהוא [זמורה] יהיה נשיא בית המשפט העליון".

שלושה ימים לפני קום המדינה, ב-11 במאי, כתב זמורה לרוזן: "אני יכול רק לומר – לי לא סיפר כאן אף אחד מאומה. ומדוע חשבת שאטוס לתל אביב דווקא ב-7 במאי? אינני מתחיל להבין".

שלושה ימים לפני קום המדינה, ב-11 במאי, כתב זמורה לרוזן: "אני יכול רק לומר – לי לא סיפר כאן אף אחד מאומה. ומדוע חשבת שאטוס לתל אביב דווקא ב-7 במאי? אינני מתחיל להבין"

שר המשפטים פנחס רוזן (במרכז) ב-1951 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)
שר המשפטים פנחס רוזן (במרכז) ב-1951 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

רישומיו של זמורה הייקה ביומנו הם לקוניים, תמציתיים ואין בהם שום תיאור של רגשות או מחשבות. ב-12 במאי הוא כתב ביומנו כך:

"בבוקר, אצל גב' חנה אבן-טוב בסוכנות היהודית. מוסרת לי שאתמול הגיעו שתי טלגרמות: 1. פליכס רוזנבליט (פנחס רוזן, י"י) מבקש את בואו של זמורה. 2. רוזנבליט מבקש להאיץ את בואו של זמורה".

זמורה בילה את הימים הבאים בכתיבת טיוטות רבות, זו על זו, של מכתב מטעמו לרוזן, שבו הוא מבקש כי ההחלטה על מינויו תתקבל ללא קולו של רוזן: "שהמינוי לא יהיה מפיך".

ב-14 במאי כתב זמורה ביומנו: "הכרזת מדינת ישראל". למחרת, מוצאי שבת, הוא הוסיף: "הכרת טרומן במדינת ישראל". יומיים לאחר מכן, יום ראשון, נפתחו מחדש בתי המשפט ברחבי הארץ, הפעם ללא שופטים ערבים (שברחו) ובריטיים (שעזבו).

זמורה, שמילא אותה עת את התפקיד שהתגלגל לימים להיות ראש לשכת עורכי הדין, כתב ביומנו: "פתיחת בתי המשפט בירושלים, נאמתי בשם עורכי הדין".

פנחס רוזן חותם על מגילת העצמאות. מימינו משה שרת ומשמאלו דוד בן-גוריון. מאחוריו זאב שרף. 14 במאי 1948 (צילום: זולטן קלוגר/לע"מ)
פנחס רוזן חותם על מגילת העצמאות. מימינו משה שרת ומשמאלו דוד בן-גוריון. מאחוריו זאב שרף. 14 במאי 1948 (צילום: זולטן קלוגר/לע"מ)

כמעט שבועיים חלפו. ב-25 במאי צלצלה חנה אבן-טוב מהסוכנות אל זמורה, וציטטה באוזניו מברק שהגיע מתל אביב: "רוזנבליט מבקש להודיע לזמורה שבואו הכרחי". זמורה עמד בסירובו לעזוב את ירושלים הנצורה, וב-8 ביוני הוא שלח מכתב נרגז לחברו:

"אין מילים בפי… כאילו אינכם יודעים כלל את מצב התחבורה… כלום אינך מבין שמלבד שאלת בואי לתל אביב מעניינת אותי התפתחות העניין… האם ההצעה למינויי לזקן השופטים עודנה עומדת בעינה?… אולי כבוד המיניסטר יכתוב לי סוף סוף מכתב".

רוזן, לבקשתו של זמורה, "סידר מקום באווירון" לזמורה, והוא הגיע סוף סוף לתל אביב. ב-13 ביוני, זמורה כתב ביומן: "ידיעה שעליי לצאת מייד. טסתי לתל אביב. רוזנבליט. שיחה עם רוזנבליט". ולמחרת: "אצל רוזנבליט ארוחת צהריים. 5:00 פיינברג. דנקלבלום-פיינברג. קונצרט (פילהרמונית)".

"יהי רצון שנהיה מתונים בדין"

ב-22 ביולי 1948 התכנסה מועצת המדינה הזמנית, ואישרה ברוב גדול את המועמדים לכהן בבית המשפט העליון, לרבות מינויו של זמורה לנשיא. כעבור חודשיים נוספים, ב-14 בספטמבר, נפתחו שעריו של בית המשפט העליון, בטקס חגיגי שהתקיים במגרש הרוסים בירושלים.

הידיעה בעמוד הראשי של "הארץ" על פתיחת "בית הדין העליון למדינת ישראל", 15 בספטמבר 1948
הידיעה בעמוד הראשי של "הארץ" על פתיחת "בית הדין העליון למדינת ישראל", 15 בספטמבר 1948

משכנו של בית המשפט העליון, והאולם היחיד שבו התנהלו דיונים, היה בקומה השנייה של המבנה ההיסטורי הנושן של בית משפט השלום בעיר. זמורה נאם: "יהי רצון שנהיה מתונים בדין… ושיהיה בנו כוח ותבונה לשפוט את העם משפט צדק".

משכנו של בית המשפט העליון היה בקומה השנייה של המבנה ההיסטורי הנושן של בית משפט השלום בעיר. זמורה נאם: "יהי רצון שנהיה מתונים בדין… ושיהיה בנו כוח ותבונה לשפוט את העם משפט צדק"

בשנות ה-90 של המאה הקודמת הסתיימה בנייתו של בניין בית המשפט העליון בקריית הממשלה, והוא עבר אל היכל השיש המפואר ורחב הידיים. בית משפט השלום עדיין פועל בקומה הראשונה באותו בניין נושן במגרש הרוסים.

זמורה כיהן כנשיא בית המשפט העליון במשך שש שנים, עד לפרישתו ב-1954. מסמכים היסטוריים מלמדים כי במעבר ממשרד עורכי הדין הפרטי שלו למשכורת ממשלתית, ירדה הכנסתו של זמורה לכדי רבע.

לקראת תום כהונתו, זמורה לקה בשבץ חמור והפך למוגבל, אך הוא סירב להתפטר מכהונתו עד שיוסדר נושא הפנסיה. ב-1956 כתב ראש הממשלה דאז, משה שרת:

ביקרני משה זמורה – הופעה עלובה ונוגעת עד הלב. מהלך בקושי, פניו כמושים ודיבורו מחובל. בכאב ליוויתי חורבת-אדם זו אשר אך תמול שלשום כיהן פאר באיצטלת זקן שופטי ישראל".

משה זמורה ובתו מיכל בילדותה, בשנות ה-30 של המאה ה-20 בירושלים
משה זמורה ובתו מיכל בילדותה, בשנות ה-30 של המאה ה-20 בירושלים

שבע שנים אחר כך, זמורה הלך לעולמו.

בתו של זמורה, ד"ר מיכל זמורה-כהן, נישאה לחיים כהן, ששימש עם קום המדינה פרקליט המדינה, ואחר כך גם היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון במשך 20 שנה.

זמורה-כהן הייתה פסנתרנית ומוזיקולוגית, והייתה ממקימי "קול המוזיקה" בקול ישראל. היא הלכה לעולמה בשנת 2015.

עוד 1,260 מילים
סגירה