הימין בישראל מאמץ אל ליבו את פוליטיקת הזהויות ותרבות הביטול

פועלים תולים כרזת בחירות של הליכוד, המראה את בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, בירושלים, ב-4 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
יונתן זינדל/פלאש90
פועלים תולים כרזת בחירות של הליכוד, המראה את בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, בירושלים, ב-4 בספטמבר 2019

על אף שהשיטה הנהוגה בישראל היא דמוקרטיה-פרלמנטרית, בדומה למדינות רבות באירופה, הרי שהשיח הפוליטי בישראל מנסה יותר מכל לחקות דווקא את זה האמריקאי.

התופעה הזאת ניכרת יותר מכל דווקא בימין, כאשר הסמל הבולט ביותר לכך הוא רה"מ לשעבר ויו"ר האופוזיציה בהווה, בנימין נתניהו.

על אף שהשיטה הנהוגה בישראל היא דמוקרטיה-פרלמנטרית, בדומה למדינות רבות באירופה, השיח הפוליטי בישראל מנסה לחקות את האמריקאי. התופעה הזאת ניכרת במיוחד בימין, וסמלה הבולט הוא נתניהו

מעבר לעובדה שנתניהו בילה חלק ניכר מחייו בארה"ב, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין ההתפתחות הפוליטית שלו לבין טרנדים בימין האמריקאי:

נתניהו של שנות התשעים התבלט בתור שמרן-ליברלי, רייגניסט, שרפורמות שוק חופשי הן נר לרגליו.

בסוף שנות האלפיים, לעומת זאת, ראינו ממנו הרבה יותר רטוריקה ניאו-קונסרבטיבית הדומה לזו של ג'ורג' בוש הבן. זה שראה באסלאמיזם הפונדמנטליסטי את האיום העיקרי על העולם המערבי, ודגל בהתערבות אמריקאית מוגברת במזרח התיכון ובאזורי סכסוך אחרים (עוד על ההבדלים האידיאולוגיים המהותיים בין הנאו-שמרנות לבין השמרנות-הליברלית ניתן לקרוא במאמרו של אסף מלאך ב"השילוח").

הופעתו המפורסמת באו"ם, כאשר התריע מפני האיום האיראני, לוותה בשרטוט של קו אדום על גבי ציור של פצצה. למביני עניין זה הזכיר במידה רבה את סגנונו המיוחד של גלן בק, המגיש הפופולרי בפוקס-ניוז באותו זמן, שמאוד אהב ללוות את טיעוניו בשרטוטים על לוח.

בימי הנשיאות של דונלד טראמפ, חלה התפתחות נוספת בסגנונו של נתניהו.

ניצחונו של טראמפ לווה בעליית קרנם של שני טרנדים בימין האמריקאי והעולמי: ימין פופוליסטי, וימין אלטרנטיבי (אלט-רייט).

הופעתו המפורסמת באו"ם, כשהתריע מהאיום האיראני, לוותה בשרטוט קו אדום על ציור פצצה. למביני עניין זה הזכיר את סגנונו של גלן בק, המגיש הפופולרי אז בפוקס-ניוז, שאהב ללוות את טיעוניו בשרטוטים על לוח

בעוד שלפני כן, כמו מנהיגים רפובליקאים רבים בארה"ב, נתניהו נהג בממלכתיות ובאיפוק ביחס לביקורת כלפיו, הרי שבתקופתו של טראמפ ראינו נתניהו אחר לגמרי: פוליטיקאי שאינו חושש להתנגח חזיתית בתקשורת ובמבקריו, ואף להתבטא כנגד מוסדות החוק במדינה – הפרקליטות והמשטרה. למען הסר ספק: איני רואה פגם בביקורת כלפי המשטרה, אך כאשר זה נעשה על ידי רה"מ בזמן חקירה ואישומים נגדו, יש בכך בעיה.

גם צורת ההתבטאות שלו כבר לא הייתה ממלכתית כמו פעם. לראשונה זכינו לשמוע ממנו התבטאויות כגון "פקה פקה, שאשא שאשא" (רשת ב'), ו"נה נה נה" בתגובה ליונית לוי (חדשות 12). בדומה לבנו הבכור של טראמפ, גם הבן הבכור של נתניהו החל להתבטא בענייני פוליטיקה, כאשר הוא מתבטא לעתים קרובות בקריצה לכאורה לאלט-רייט.

אך אין מדובר רק בחיקוי עצל: נתניהו תמיד התאים את הטרנדים האמריקאיים לקהל המקומי. כך הפכה רטוריקת הדיפ סטייט של תומכי טראמפ ל"ישראל הראשונה" מצד תומכי נתניהו, אך אתייחס לכך בהמשך.

מאבק על "חופש הביטוי"

אחד הביטויים הסמליים ביותר להתכתבות הסגנונית בין הימין הישראלי החדש לבין הימין האמריקאי, הייתה כאשר יאיר נתניהו שיתף תמונה מתוך עמוד הפייסבוק מצנק"ש (שכיום פעיל בעיקר כערוץ בטלגרם, בשל חסימתו בפלטפורמות האחרות).

אין מדובר רק בחיקוי עצל: נתניהו תמיד התאים את הטרנדים האמריקאיים לקהל המקומי. כך הפכה רטוריקת הדיפ סטייט של תומכי טראמפ ל"ישראל הראשונה" מצד תומכי נתניהו

הסגנון הזה, שצמח בפורומים מקוונים כמו 4CHAN, מתבטא בפרובוקטיביות מכוונת ובהומור שחור משחור, לעתים קרובות בעל גוון גזעני והומופובי במכוון (לעתים בצורה אירונית ומודעת לעצמה, אך לעתים ברצינות תהומית), המהווה מחאה כנגד תרבות הביטול והפוליטיקלי קורקט בשמאל האמריקאי.

אחד מרגעי השפל המביכים, למשל, היה כאשר המועמדת לנשיאות דאז הילרי קלינטון הכריזה מלחמה נגד "פפה הצפרדע", וזכתה בגיבוי מפתיע מצד הליגה נגד השמצה.

השמאל האמריקאי הצטייר באותה תקופה כחסר הומור, הנגרר בקלות לפאניקה מוסרית שמובילה למנטליות של רגישות-יתר וצנזורת-יתר.

קשה להגיד שזה היה בלתי-מוצדק: באותה תקופה באמת הייתה הקצנה של השמאל בארה"ב, שאף גרמה לרבים בשמאל המתון יותר להתנער ממנו.

כתוצאה מכך, לראשונה מזה זמן רב, דווקא הימין האמריקאי החל להיתפס בקרב חוגים מסוימים כעדכני ומשוחרר ביחס לשמאל.

השמאל האמריקאי הצטייר אז כחסר הומור, הנגרר בקלות לפאניקה מוסרית שמובילה למנטליות של רגישות-יתר וצנזורת-יתר. באותה תקופה באמת הייתה הקצנה של השמאל בארה"ב

אך לצד הערצה בימין להתנהלות הפרובוקטיבית והמתריסה של טראמפ, הייתה גם השפעה גדולה לדמויות של אינטלקטואלים כמו המרצה השמרן-ליברלי הקנדי ד"ר ג'ורדן פיטרסון, או המרצה הליברל-דמוקרט המתון ד"ר ברט וויינשטיין.

הפער שבין הסובלנות והשליטה העצמית של פיטרסון אל מול ההתלהמות של רבים מ"לוחמי הצדק החברתי" שהפגינו מולו ולא נתנו לו לדבר (סיפור דומה קרה עם וויינשטיין), גרמה לרבים להזדהות דווקא אתו. גם לכאלה שמגדירים את עצמם כשמאל, ולא מסכימים עם עמדותיו השמרניות.

רבים ראו בעלייתו של טראמפ סימן של מחאה נגד האגרסיביות הרעילה הזאת בשמאל. אך גם הצלחתו של ג'ו ביידן המתון, שבמהלך כל קמפיין הבחירות התעקש שלא לקשר את שמו לגורמים האלה בשמאל, מסמלת זאת לא פחות.

מבחינת הפופוליסטים, ההוכחה הניצחת לסתימת הפיות של השמאל הייתה חסימת החשבונות של טראמפ לצמיתות על ידי הרשתות החברתיות המובילות, לאחר שסירב לגנות בזמן את ההסתערות של תומכיו על גבעת הקפיטול (החלטה שלפחות מבחינת טוויטר אולי הולכת להתהפך בקרוב).

תרבות הביטול במקום חופש הביטוי

באופן אירוני, רבים מאנשי הימין בישראל רואים את עצמם כשותפי דרך לאותם "לוחמי חופש הביטוי" בימין האמריקאי. גם הם טוענים שהם מצונזרים על ידי פייסבוק ונחסמים על ידי טוויטר. על מנת להתמודד עם בעיה זו, אף הוקמה הרשת החברתית האלטרנטיבית "מייקי" (בדומה לרשתות האמריקאיות Gab ו- Truth) שהפכה לבית עבור ביביסטים מדור הבומרים.

רבים ראו בעליית טראמפ מחאה נגד האגרסיביות הרעילה בשמאל. אך גם הצלחתו של ביידן המתון, שבמהלך כל קמפיין הבחירות התעקש לא לקשר את שמו לגורמים האלה בשמאל, מסמלת זאת לא פחות

אך ישראל אינה ארה"ב. זו בדיוק הסיבה שבגללה נושאים שנחשבים מאוד נפיצים שם, כמו הזכות לשאת נשק, יחס המדינה להפלות, וגזע – אינם מעוררים גלים גדולים כל כך בארץ (על אף שכל אחד מהנושאים האלה עלה לכותרות מרכזיות בשלב כזה או אחר לזמן קצר יחסית).

בחינה מדוקדקת יותר של התנהלות הימין בארץ, תראה דווקא נטייה גדולה יותר לסתימת פיות מאשר מאבק למען חופש הביטוי. זאת משום שתרבות הביטול בארץ פועלת נגד מי שמחזיקים בדעות שמאל יותר מאשר בדעות ימין.

לפנינו מקרים מפורסמים כמו זה של המורה אדם ורטה, שפוטר לכאורה כתוצאה מהתבטאויותיו בגנות צה"ל.

המורה אדם ורטה, שהתבטאויותיו עוררו סערות, פוטר מאורט: "לא אתגעגע"; ספיר סבח, התלמידה שהתלוננה – מרוצה http://bit.ly/1tB27rM

Posted by ‎החדשות – N12‎ on Sunday, May 25, 2014

ציד מכשפות מאורגן נגד אמנים שלא התגייסו לצבא.

ארגונים סטודנטיאלים כמו "אם תרצו", שעיקר עיסוקם נראה יותר כניסיון להשתקת מרצים באוניברסיטאות (ואף אחרים שמבקרים אותם).

בחינה מדוקדקת של התנהלות הימין בארץ, תראה דווקא נטייה גדולה יותר לסתימת פיות מאשר מאבק למען חופש הביטוי. זאת משום שתרבות הביטול בארץ פועלת בעיקר נגד המחזיקים בדעות שמאל

ישנן אף התארגנויות בריוניות לכאורה (ודאי שרק לכאורה) כמו "האריות של הצל", שלעד נזכור אותם בשל מאבקם "ההרואי" נגד הצבי הפלסטיני בגן החיות התנכ"י. מדובר היה בבידור מדרגה ראשונה.

צבי ארץ ישראלי מצוי. הקשר בתגובות.

Posted by Zohar Sosenko on Monday, April 27, 2015

שיח הזהויות של הימין

אך מעל לכל מתעלה השיח של "ישראל השנייה", שתופס מקום מרכזי בהצדקת הביביזם של העיתונאי והפרשן ד"ר אבישי בן חיים והסופרת ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן.

מוקדם יותר הצגתי את התיאוריה הזאת כמעין אדפטציה של קונספט הדיפ-סטייט של הימין הטראמפיסטי, אך אין ההשוואה הזאת עושה איתה צדק.

במציאות, הכל מעט מורכב יותר מזה.

אמנם גם ב"ישראל השנייה" ישנה התייחסות לאליטות המנסות כביכול למנוע מהמועמד הפופוליסטי שנתמך בידי רוב העם לשלוט, אך לכך מצטרף האספקט האתני סביב התיאוריה הזאת (אשכנזים מול מזרחים) ומתכתב באופן מובהק דווקא עם שיח הזהויות בשמאל המערבי.

לדעתי מדובר בתופעה ייחודית לישראל, מכיוון שעד כה לא ראיתי אף מנהיג ימין פופוליסטי אחר שנשען על רטוריקה דומה.

הדבר הכי קרוב לרטוריקה כזאת אולי אפשר למצוא רק בתנועת ה- "בלאקזיט", הקוראת להתנתקות האפרו-אמריקאים מהמפלגה הדמוקרטית, שהדוברת הבולטת ביותר שלה היא פעילת הימין האפרו-אמריקאית קנדיס אוונס.

אך בניגוד ל"ישראל השנייה", אוונס אינה טוענת שישנה תמיכה גורפת של אפרו-אמריקאים בטראמפ (מכיוון שטענה כזאת תהיה רחוקה מאוד מהמציאות), אלא מאשימה את הדמוקרטים בניסיון להסללת האפרו-אמריקאים לתמיכה בהם.

בנוסף, בניגוד ל"ישראל השנייה", קנדיס אוונס מתנערת ממה שהיא מכנה "התקרבנות" בקרב האוכלוסייה השחורה בארה"ב, ובוחרת להרחיק את עצמה ממרבית מאבקי הליבה של הקהילה, בעוד שתומכי "ישראל השנייה" רואים את המאבקים העיקריים של המזרחים כחלק מהותי מתפיסת עולמם.

אך מעל לכל מתעלה השיח של "ישראל השנייה", שתופס מקום מרכזי בהצדקת הביביזם של העיתונאי והפרשן ד"ר אבישי בן חיים והסופרת ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן

בסופו של דבר, הימין הפופוליסטי המודרני בישראל הוא הכלאה ייחודית בין תרבות הביטול ופוליטיקת הזהויות של השמאל האמריקאי, לבין הפופוליזם הימני האנטי-אליטיסטי. לאן זה יוביל אותנו בעתיד? קשה לדעת, ולאמיתו של דבר – אני מקווה גם שלא נצטרך לגלות.

אנטוני וולקוביצקי הוא יליד בלארוס הסובייטית, אך גדל והתחנך בחיפה. בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוני' חיפה, במסגרתו למד יחסים בינלאומיים באוני' ווארשה. התגורר כשנתיים וחצי באיחוד האירופי (פולין, צרפת, יוון). היה פעיל ב-European Students for Liberty, וממייסדי תנועת "חופש לכולנו" (לפני שהפכה לעמותה רשומה).

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,241 מילים
סגירה