מדהים באיזו רצינות אנשים (או לפחות עיתונאים אחרים) מתייחסים לניו יורק טיימס. לפני כמה ימים פרסמו שם מאמר מערכת הקורא לצעדים שיאפשרו הפסקת אש במלחמה ההרסנית בין רוסיה לאוקראינה, ונשאלתי בטלוויזיה, מרחק אוקיינוס ממנהטן, האם ריאלי הדבר.
התשובה תלויה במה שמתרחש במוחו של הנשיא ולדימיר פוטין, שאיש אינו יכול לדעת מבלי לבקר ביקום המקביל בו הוא כנראה שוכן.
לפני כמה ימים פרסמו בניו יורק טיימס מאמר מערכת הקורא לצעדים שיאפשרו הפסקת אש במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אבל זה תלוי במתרחש במוחו של פוטין
עד אז נותר רק לתהות האם פוטין עשוי להשתמש בנשק גרעיני. זה הרי העניין. או שפוטין מספיק משוגע לשקול את זה, או שהוא מעמיד פנים באופן משכנע.
From NYT editorial board: "Biden should make clear to President Zelensky and his people that there is a limit to how far the U.S. and NATO will go to confront Russia, and limits to the arms, money and political support they can muster." https://t.co/35fpirYK4P
— Ali Partovi (@apartovi) May 20, 2022
יותר סביר לנתח את האפשרויות של וולודימיר זלנסקי, הנשיא האוקראיני שדווקא שוכן ביקום המוכר יותר ואף הופך במהרה לאחת הדמויות המעניינות בו (הסדרה שיצר ומככב בה, "משרת העם", זמינה בנטפליקס ומשעשעת ביותר, עד שנזכרים מה קרה). חשבו שינוס על נפשו, ובמקום זאת התגלה כגיבור. למרות שהוא מתעקש על נצחון וסגניו שוללים ויתורים טריטוריאליים – זלנסקי, להבדיל מפוטין, נראה שפוי למדי.
על אף שלא ברור, כאמור, מה יגרום לפוטין לוותר, מאמר המערכת דחק בנשיא ג'ו ביידן להסביר לזלנסקי שיש גבול לסיוע המערבי ושלא כדאי להסתכן במלחמה גרעינית, כך שאולי יהיה נבון לשקול פשרות שעשויות לתת לפוטין אופציה מהסוג שרודן רציונלי עשוי להתפתות לקבל. המדובר במחוזות במזרח אוקראינה המאוכלסים בדוברי רוסית.
ללא ספק, הרעיון לתגמל תוקפנות מרתיח. מסוכן לפייס דיקטטורים, ועדיף בהרבה שפוטין יועף מכסאו. עוד לא שכחנו את נוויל צ'מברליין, שהוציא שם רע כל כך לפייסנות.
מאמר המערכת דחק בביידן להסביר לזלנסקי שיש גבול לסיוע המערבי ושלא כדאי להסתכן במלחמה גרעינית, כך שאולי לשקול פשרות שיתנו לפוטין מחוזות במזרח אוקראינה
אבל יש הרואים בעסקה כלשהי את האפשרות הפחות גרועה. חלק מהמשוואה הוא שוויתור על חבל דונבאס אינו לגמרי חסר היגיון מכיוון שהגבולות הפנימיים של ברית המועצות, שהפכו לגבולות בינלאומיים ב-1991, תוכננו במיוחד כדי לגרום לצרות על ידי ערבוב אוכלוסיות אתניות עוינות. קצת מזכיר את ישראל בגדה המערבית – רק ששם זה בא מרוע, וכאן בעיקר מטמטום.
אמנם לא ברור שדוברי הרוסית הללו יהיו להוטים לעבור לרוסיה, כמו אוכלוסיית קרים ב-2014. בשמונה השנים שחלפו מאז הפך פוטין את רוסיה לדיקטטורה מוחלטת, כך שהדיון הוא כבר לא רק על שיוך תרבותי או לאומי. אולי צריך יהיה לאפשר למי שרוצה לעבור לקייב עם סובסידיות נדיבות – שוב, קצת כמו שיש לקוות שייעשה כאן יום אחד עם חלק מהמתנחלים.
הוויתור האפשרי האחר עשוי להיות הקפאה ממושכת של רעיון הצטרפות אוקראינה לנאט"ו. זה כואב במיוחד ימים לאחר שביידן ממש יצא מגדרו להזמין לארגון את שוודיה ופינלנד. עם זאת, החברות בנאט"ו היא עניין הצהרתי בעיקר, יותר ממה שחושבים. סעיף V אמנם מצהיר שמתקפה על כל חברה בארגון משולה למתקפה על כולם. אבל זה לא מחייב במפורש תגובה ספציפית.
אם רוסיה תפלוש לפינלנד, למשל, ניתן לצפות שנאט"ו יגיב עוד לפני השלמת תהליך ההצטרפות – לפחות באותה מידה שארצות הברית מגיבה לטובת אוקראינה. לא ברור מה עוד הייתה עושה אילו אוקראינה הייתה חברה. כנראה יותר, אבל לא בהכרח. אין לדעת.
אם יהיה ויתור על חבל דונבאס, לא ברור אם דוברי הרוסית ישושו לעבור לרוסיה, כאוכלוסיית קרים ב-2014. ב-8 השנים מאז הפך פוטין את רוסיה לדיקטטורה, אז הדיון הוא כבר לא רק על שיוך תרבותי או לאומי
ביידן ציין בגאווה, שלאחר התקפות ה-11 בספטמבר חברות נאט"ו עמדו לצד ארה"ב. מדבריו בעצם השתמע שהן עמדו בסוג של מבחן – להבדיל מביצוע התחייבות משפטית. יתרה מכך, חברות נאט"ו הציעו תמיכה פוליטית וקצת עזרה נגד הטליבאן המסמורטט (אך אפקטיבי). אין זה דומה למלחמה מול מעצמה גרעינית המונהגת על ידי פסיכופט מגלומן.
ייתכן שהמערב לא יגיע למלחמה חמה עם רוסיה. אבל מלחמה כלכלית היא סיפור – וכאן יש זווית ישראלית מעניינת.
ישראל קצת ביישה את הפירמה עם חוסר הרצון שלה להצטרף לסנקציות הבינלאומיות נגד רוסיה (אפשר ללמוד מיפן, שלמרות האינטרס לפייס את רוסיה – שכן היא מקווה להחזיר לעצה את איי קוריל – כן תומכת בסנקציות). יש סקפטיות לגבי הסנקציות, שלא הביאו להתמוטטות המשטר הנורא בטהראן, אבל המקרה של רוסיה עשוי להיות שונה. הרצון של אירופה לא להיות תלויה יותר בגז טבעי מרוסיה הוא עמוק, אמיתי וכנראה קבוע, בוודאי כל עוד פוטין בסביבה.
מאגרי הגז הטבעי של ישראל מוערכים בכ-1,500 מיליארד מ"ק, שהם לפחות פי שלושה ממה שהיא צריכה לעצמה לעוד רבע המאה קדימה. צריכת הגז השנתית של אירופה היא כשליש מזה – ורוסיה סיפקה כמעט 40% מצריכה זו בשנה שעברה. אז נראה שהעודף של ישראל – שמגיע כיום רק למצרים ולירדן – יכול להיות שימושי באירופה.
מאגרי הגז הטבעי של ישראל מוערכים בכ-1,500 מיליארד מ"ק, לפחות פי 3 ממה שהיא צריכה לעצמה לרבע המאה הבאה. צריכת הגז השנתית של אירופה היא כשליש מזה – וכמעט 40% מזה סיפקה רוסיה
אפשר לבנות צינורות (אולי בשיתוף עם מצרים וסעודיה, אולי דרך קפריסין) אבל זה ייקח שנים. אלטרנטיבה פשוטה יותר היא הנזלתו להובלה במיכליות – והדרך המעשית ביותר לעשות זאת עשויה להיות באמצעות מתקנים שקיימים במצרים.
הכל קשור בכל, אם מסתכלים מספיק קרוב! המלחמה של פוטין נגד אוקראינה עשויה להעמיק את השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות, סוף סוף. זה טרגדיה לאוקראינים ולרוסים – אבל מבחינתה של ישראל, מה שלא עושה השכל עושה המזל.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם