אהוד מנור לא התכוון דווקא לים המלח כשכתב את השיר, "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר". אבל זו הייתה גדולתו. כל אדם וכל נושא יכלו למצוא את עצמם בשירים שלו. למרבה הצער, הפזמון שנשמע במהלך החג מכיוון ים המלח – בהחלט נשמע מוכר.
תעלת ההובלה של מפעלי ים המלח דלפה, והמים המלוחים ביותר בעולם זרמו אל מניפת הסחף של נחל צאלים. מדובר בתעלה שמזרימה מים מחלקו הצפוני של הים – זה שעדיין קיים באמת – אל חלקו הדרומי, שהוא למעשה פיקציה מלאכותית, בריכות אידוי שמפעלי ים המלח מפיקים מהם אשלג ומינרלים יקרי ערך נוספים.
כשאתם יורדים לנפוש באחד המלונות בדרום ים המלח – למשל, במתחם בוקק – הים שבו אתם משתכשכים הוא למעשה בריכה תפעולית שקיימת בזכות אותה תעלה שמייבאת מים מהחלק הצפוני.
אנחנו רגילים לשמוע על דליפה של חומרים מסוכנים או כימיקלים רעילים מהתעשייה, אבל מה הבעיה בדליפת מים? מניפת הסחף של נחל צאלים – או בשם העממי יותר, הדלתה של הנחל – היא מעין נווה מדבר קטן, כמו הדלתות של שאר הנחלים במדבר יהודה.
בזכות מי השיטפונות המתוקים השוצפים בערוץ הנחל בחורף וסוחפים איתם אדמה במורד, הקרקע במפתח הנחל פורייה והאזור עתיר צמחים ובעלי חיים הניזונים ונהנים מהם
בזכות מי השיטפונות המתוקים השוצפים בערוץ הנחל בחורף וסוחפים איתם אדמה במורד, הקרקע במפתח הנחל פורייה והאזור עתיר צמחים ובעלי חיים הניזונים ונהנים מהם. בין השאר, אפשר למצוא כאן ריכוז של עצי שיטה גדולים ואת הריכוז הצפוני בעולם של צבי הנגב.
עבור המובלעת האקולוגית הזו, המים של ים המלח הם תמיסה רעילה. הם ממיתים את הצמחייה במהירות וממליחים את הקרקע. לפי ד"ר אסף צוער, אקולוג מחוז דרום של רשות הטבע והגנים, בסיור שנערך במהלך החג נצפתה פגיעה של מי מלח ברוב שטח מניפת הסחף – שגרמה לתמותה משמעותית של צמחייה.
בנושא בעלי החיים הגדולים הוא אומר: "הם מנוסים ויודעים להריח את המים של ים המלח ולא לשתות מהם, אבל נלקח מהם בית גידול בסביבה קשה שאין בה יותר מדי אופציות". את מלוא ההיקף והמשמעות של הפגיעה עוד מוקדם לקבוע, כמקובל במערכות טבעיות מורכבות כאלה. ברשות הטבע והגנים צילמו את האזור באמצעות רחפן והאומדן המדויק והערכת הנזקים בעיצומם.
זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שהטבע באזור עובר התעללות. לפני חמש שנים בדיוק קרסו קירותיו של מאגר עצום שהכיל חומצת גבס של חברת "רותם אמפרט", שכמו מפעלי ים המלח נמצאת בבעלות "כימיקלים לישראל" (או בשמה החדש ICL).
השפכים החומציים זרמו בעוצמה במורד נחל אשלים, חיסלו כשליש מאוכלוסיית היעלים באזור ואת כל הצמחייה באפיק הנחל. במזל גדול – בשל שרב כבד ששרר באותו יום – לא היו מטיילים בערוץ הנחל
השפכים החומציים זרמו בעוצמה במורד נחל אשלים, חיסלו כשליש מאוכלוסיית היעלים באזור ואת כל הצמחייה באפיק הנחל. במזל גדול – בשל שרב כבד ששרר באותו יום – לא היו מטיילים בערוץ הנחל ונמנעה טרגדיה אנושית. מאז נרשמו עוד כמה מקרים שזכו להד תקשורתי וציבורי חלש יותר, שבהם שפכים של החברה זיהמו אתרי טבע חשובים בסביבה.
מדובר בהפרה בוטה של ההסכם בין התעשייה לציבור: התעשייה מקבלת מהמדינה היתר להשתמש במשאבי הטבע ששייכים לכולנו. בתמורה – חוץ מלהעסיק עובדים ולשלם מיסים – היא מתחייבת לשמור על הטבע בשבע עיניים ולצמצם את פגיעתה בו ככל הניתן. פעם אחר פעם, בגלל התרשלות, קמצנות או השד יודע מה – היא לא עומדת בהתחייבות הזו.
גם כשאין תקלות, הטבע באזור ים המלח נפגע קשות מהפעילות התעשייתית. המניפות של נחלים נוספים – כמו נחל צין ונחל חימר – הפכו לאזורי כרייה של מפעלי ים המלח, שחומדים את אדמת הוואדי האיכותית להקמת סוללות.
בדלתה של נחל בוקק שוכן אזור המלונות, וכך צאלים נותר אחד הניצולים האחרונים. לא עוד. להקמת התשתיות במניפת צאלים קדמו שנים של ויכוחים ומחלוקות: אנשי טבע ושמירת סביבה טענו שהעברת התעלה במפתח הנחל והקמת תחנת שאיבה (P9) תפגע קשות בסביבה הטבעית.
גם במכון הגיאולוגי היו מוטרדים, ובדוח מיוחד שהקדישו לנושא נכתב: "כל התערבות אנושית, ובייחוד התערבות תעשייתית מאסיבית, עלולה לפגוע בשימור התופעות הייחודיות למניפת צאלים ולמנוע מקהל חובבי הטבע בארץ ובעולם – ומהקהילה המדעית – גישה אליהן".
האזהרות נשמעו, חלק מההסתייגויות הופנמו, אבל בשורה התחתונה – הוועדה לתשתיות לאומיות נתנה אור ירוק לעבודות. אולי בפעם הבאה כדאי להקשיב לירוקים לפני כדי לא להצטער אחרי.
התקלה שהביאה לדליפה חושפת שוב את מאזן הכוחות הבעייתי בין התעשייה למדינה. מחשש להשלכות, הוקם מערך ניטור שבודק באופן רציף את מצב הקרקע והצמחייה במניפת הסחף
התקלה שהביאה לדליפה חושפת שוב את מאזן הכוחות הבעייתי בין התעשייה למדינה. מחשש להשלכות, הוקם מערך ניטור שבודק באופן רציף את מצב הקרקע והצמחייה במניפת הסחף. את ההנחיות המקצועיות נותנת רשות הטבע והגנים, והן מבוצעות על ידי חברה מקצועית ששירותיה נשכרו על ידי מפעלי ים המלח.
המפעלים הם גם אלה שדיווחו במהלך החג לאנשי רשות הטבע והגנים על הדליפה. אם החתול לא היה מדווח שהשמנת חמוצה – היה חולף זמן רב עד שהמופקדים על שמירת הטבע מטעם הציבור היו בכלל יודעים שיש בעיה.
מערכת היחסים בין הרגולטור לתעשייה, אם כך, מבוססת במידה רבה על ניטור ודיווח עצמיים. כשיש מינימום תקלות ומקסימום אמינות זה אולי יכול לעבוד, אבל קשה לומר שזה המצב בישראל.
"לי אין אמצעים להקים ולבצע מערך ניטור כזה", אומר ד"ר אסף צוער מרשות הטבע והגנים. "כיום כל תחום הסביבה עובד ככה – וזה בהחלט משהו שצריך להשתנות".
ואיפה המשרד להגנת הסביבה? בשלב הזה מעדיפים לומר שם רק ש"המשרד עומד בקשר עם רשות הטבע והגנים ועם היחידה הסביבתית האזורית, וכן עוקב אחר פעולות כיל, במטרה לבחון את האופן המהיר ביותר להפסקת הדליפה ולמזעור הפגיעה באזור הרגיש".
צריך לזכור: מדובר באותו תאגיד שמפעיל לחץ אדיר על המדינה לקבל רישיון לכריית פוספטים בשטח עצום במדבר יהודה (שדה בריר) – ומבקש להאריך את המשך הזיכיון לכריית המינרלים מים המלח
אז מה הלאה? בשלב המיידי יעשו הכול כדי לאטום את התעלה, להפסיק את הדליפה ולמנוע מהנזק להתפשט. ובאשר להמשך, צריך לזכור: מדובר באותו תאגיד שמפעיל לחץ אדיר על המדינה לקבל רישיון לכריית פוספטים בשטח עצום במדבר יהודה (שדה בריר) – ומבקש להאריך את המשך הזיכיון לכריית המינרלים מים המלח בעוד כעשור.
כבר היום סוגיית הארכת הזיכיון נידונה במשרד האוצר ובשאר משרדי הממשלה. על הכף מונחים הרבה מאוד מיליארדים, אבל עם רזומה הולך ומתארך של מחדלים – יש לקוות שנציגי הממשלה, שאמורים לדאוג לאינטרס הציבורי, יזכרו שעל הכף מונח דבר מה לא פחות חשוב: גורל נכסי הטבע של כולנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
השיטה הקפיטליסטית התחילה טוב, הביאה חדשנות, (בזכות תחרותיות וכו'), קידמה ת'אנושות בעניינים מסוימים. אך כמו קוק פרסי, הרואין של התחנה המרכזית, ככה גם הקפיטליזם – בהתחלה פגז של סאטלה, ובסוף אובדן, הרס, רקבון – הנזק גדול מהתענוג. הבעיה שהאנושות מכורה, מכורה לקפיטליזם, הקפיטליסטים דואגים שהמצב יימשך. בלי לבעס מדי, כנראה שרק זעזועים קיצוניים זה מה יעיר ת'אדם משאננותו