אבות מייסדים קראו לבניהם לא לשבור את המסגרת ולא לעזוב לעולם

נערים ונערות במחנה השומר הצעיר, משמר הדגל (צילום: בצלאל לב, ארכיון קבוץ גן שמואל, פיקוויקי)
בצלאל לב, ארכיון קבוץ גן שמואל, פיקוויקי
נערים ונערות במחנה השומר הצעיר, משמר הדגל

"המקדש השלישי: נובלה דיאלוגית" – זה שם ספרו החדש של א.ב יהושע שיצא לאחרונה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אבי גרפינקל כתב על הספר במוסף ספרים של "הארץ" והצביע ברשימתו המאלפת, בין השאר, על מוטיב חוזר במכלול יצירתו של יהושע ובספרו האחרון: הקונפליקט המאפיין את יחסיהם של אברהם ויצחק, האב ובניו הממשיכים.

ברשימתו המאלפת של גרפינקל על הספר "המקדש השלישי: נובלה דיאלוגית" לא.ב יהושע, הוא הצביע גם על מוטיב חוזר במכלול יצירתו של יהושע: הקונפליקט המאפיין את יחסי אברהם ויצחק, האב ובניו הממשיכים

הנה למשל בסיפור המוקדם "בתחילת קיץ 1970" המורה הזקן אינו מסתער על תלמידיו בתוקפנות ודורסנות. הוא גם לא אב הנלהב להשמיד את בנו  ובכך מזכיר את סיפור העקידה. מי שמועמד כאן בניסיון אינו אותו מורה לתנ"ך אלא תלמידיו. לא אברהם, אלא יצחק. לא היכולת לציית, אלא היכולת להתקומם.

לפי גרפינקל, המורה נתקף ייאוש לנוכח כישלונו להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, "משום שהצעיר אינו תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם".

צאצאים אינם אמורים להיות שכפול של מולידיהם ואבות לא אמורים לסרס את הבנים. זווית אחרת של הקונפליקט בין המשכיות ושינוי מוארת ברומן של יהושע "גירושים מאוחרים". "אתה תהיה כמוני, אל תדאג", אומר הסב לנכדו בן השבע בפתיחת הרומן. תגובתו של הנכד: "אני לא רוצה להיות בדיוק כמוהו, אבל שתקתי".

פרשנותו של אבי גרפינקל מחזירה אותי למסה בלתי נשכחת מאת הסופרת והמסאית שולמית הראבן ז"ל. אותה מסה פורסמה ב-1970 ברבעון הקיבוצי "שדמות". כותרתה: "דור יצחק" והיא מתחברת להפליא לסוגיה המתוארת במכלול יצירתו של יהושע. הראבן הפליאה לחשוף את גרעין הקונפליקט שבין מייסדי הקיבוץ, החלוצים, לבין הבנים הממשיכים, בני הדור השני, "דור יצחק".

שולמית הראבן הייתה אשת שמאל פעילה ומקורבת מאוד לחברים בקיבוצי השומר-הצעיר. רשימתה נחתמה בפסבדונים: "אבישג" והיא חוללה סערות וגררה מסעות ניחושים: מיהי אותה אבישג? זהותה האמיתית של המחברת נחשפה כעבור שנים.

לפי גרפינקל, המורה נתקף ייאוש לנוכח כישלונו להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, "משום שהצעיר אינו תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם"

דבריה של אבישג-הראבן הסבירו, כנראה לראשונה, את עוצמתו של שברון הלב הטרגי שילידי הקיבוץ הבכורים אשר עזבו את קיבוציהם גרמו לאבות המייסדים. העוזבים היו כמעט מנודים, הוקעו כ"בוגדים" ו"עריקים". הראבן גילתה ברשימתה הבנה להתאכזרות כלפי הבנים שעזבו ואף אמפתיה מסוימת לסבלם של המייסדים.

למה עזיבת הבנים נתפסה כצעד כמעט נפשע? אבישג-הראבן הקבילה את בני הדור השני בקיבוצים ליצחק המקראי, שאביו אברהם היה המייסד הגדול. בעוד שהוא, יצחק, "לא נתאפיין אלא בתכונת הסבילות, הנכונות ללכת אל אשר יאמרו לו, הנכונות לעשות כפי שדורשת ממנו סביבתו. דומה שאחרי מה שנוסד לא נשאר מה לייסד. אין ממציאים דת גדולה פעמיים".

תכונות יצחק, לפי אבישג-הראבן, "קיבלו חיזוק, לא תמיד מודע, בעצם היחסים שבין הדורות. דור ההורים לא השאיר לבנים הרבה פתחים של עשייה עצמאית. הוא שידר, גם אם לא בדיבור כן וישיר: יצחק, יצחק, היה נא יפה וחזק וחברותי ואחראי וישר ונפלא, אך אל תהייה כמונו שהפכנו עולמות ושברנו מסגרות. עשה כל אשר יעלה בדעתך בין כותלי העולם הזה שאנו יוצרים לך, אך למען השם, אל תעשה את מה שעשינו אנו – אל תשבור את המסגרת, אל תעזוב אותנו לעולם".

וכך סיכמה אבישג-הראבן:

"קשה באמת לתאר קריאה פתטית מזו. באותם מקרים שבהם מתרחשת עזיבה כזאת, פיזית או נפשית, התוצאה היא שברון לב גדול מאוד".

דברי אבישג-הראבן הסבירו, כנראה לראשונה, את עוצמת שברון הלב הטרגי שילידי הקיבוץ הבכורים שעזבו את קיבוציהם גרמו לאבות המייסדים. העוזבים היו כמעט מנודים, הוקעו כ"בוגדים" ו"עריקים"

סבלם של הורי העוזבים היה באמת קשה ומצמית. "אני חשה כאילו נשארתי כאן בלי שורשים", אמרה בראיון אם "נטושה" שכל ילדיה עזבו. ההורים חוו תחושות קשות של כישלון אישי, רגשי אשם ובושה, ניכור וחריגות בתוך החברה הקיבוצית.

הקיבוץ שלפני עידן ההפרטה אמנם הבטיח למייסדיו סיעוד בעת מחלה וביטחון סוציאלי מושלם. אבל מי שילדיו עזבו לא הרגיש את עצמו מוגן.

הבנים העוזבים ספגו, כאמור, הוקעות וגינויים. רבים מהם נמנעו מלהיכנס לחדר-האוכל הציבורי בבואם לבקר את הוריהם. לא מעטים נמנעו מלהיכנס לקיבוץ דרך שער הכניסה הראשי, היו מתגנבים בדרכם אל ההורים דרך פרצה שבגדר המקיפה את היישוב.

העזיבה הראשונה מקרב הדור השני בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי התחוללה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת או תחילת שנות השישים. העוזבת הייתה בת המחזור הראשון של בכורי הקיבוץ. היא עזבה בעקבות נישואיה לעירוני, בן משפחת פרדסנים אמידה. חבריה למחזור החרימו אותה, השמועות אמרו שאחיה הצעיר נעדר בהפגנתיות מחתונתה.

בכורי הדור השני לא נטו בדרך-כלל לעזוב את הקיבוץ שבו נולדו. שיעור העוזבים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת לא עלה על 8 אחוזים מתוך כלל הבנים. הקיבוץ נתפס אז בעיני ילידיו כביתם וככל עולמם. הוא היה מעין בועה סגורה, שבט אליטיסטי הומוגני מאוד בהרכבו, בעל חוקים וקודים משלו.

העוזבת הייתה בת המחזור הראשון של בכורי הקיבוץ, שעזבה בעקבות נישואיה לעירוני, בן משפחת פרדסנים אמידה. חבריה למחזור החרימו אותה והשמועות אמרו שאחיה הצעיר נעדר בהפגנתיות מחתונתה

העולם שבחוץ הצטייר בעיני בני "משפחת הקיבוץ" כג'ונגל מפחיד שחוקיו לא מוכרים. כלשון השיר של יהונתן גפן שהלחין רמי קליינשטיין: "קר שם בחוץ, החיים זה לא קיבוץ".

העזיבה בלי שום גב כלכלי שהכאיבה כל-כך להורים הייתה באמת צעד אמיץ ונועז. "פחדתי שאין לי כישורי חיים שיאפשרו לי להסתדר בחוץ. בהתחלה אפילו לא ידעתי איך למלא צ'ק, איך להשתמש בבנקומט, בכרטיס אשראי וכו'", אמרה לימים בת קיבוץ שהעזה להתגבר על פחדיה ועשתה את הצעד.

שיעור העוזבים עלה בהדרגה. בשנות השבעים והשמונים הוא הפך כמעט לשיטפון. יותר ממחצית הבנים עזבו מיד עם שחרורם מהצבא. חלקם חזרו אחרי שעשו מסלול של שיטוט בחו"ל ולימודים. כבר לא נשארו כמעט משפחות שכל בניהן חיים בקיבוץ. העוינות כלפי העוזבים רפתה והתרככה לאט ובהדרגה. אבל עדיין לא התפוגגה.

מנהיגים מדור המייסדים עדיין דבקו בגישה הקשוחה. וכך, מרדכי בנטוב ממשמר-העמק, מראשי תנועת הקיבוץ-הארצי ומפלגת מפ"ם, ובעברו שר בשתי ממשלות, הביע צער בתחילת שנות השמונים על פיגורו של הקיבוץ אחרי קבוצת נטורי-קרתא מבחינת נאמנותם של הבנים:

"מי שעוזב קיבוץ משתחרר מהשליחות הטבועה בהשתייכות לקבוצה אידיאולוגית. איני מבין מדוע לא ייקרא לזה 'עריקה'".

מנהיגי דור המייסדים דבקו בגישה הקשוחה. מרדכי בנטוב הביע צער על פיגור הקיבוץ אחרי נטורי-קרתא: "מי שעוזב קיבוץ משתחרר מהשליחות בהשתייכות לקבוצה אידיאולוגית. איני מבין מדוע לא ייקרא לזה 'עריקה'"

בנעורינו הקיבוציים כולנו ידענו שחובתנו להזדהות: להזדהות עם הקיבוץ והתנועה, גם עם המפלגה, במסגרת "הקולקטיביות הרעיונית" שהייתה נהוגה ומוסכמת בקיבוצי השומר-הצעיר.

לימים תפסנו, עם ההתבגרות, ההתפכחות ותמורות העתים – שאותה "הזדהות" אידיאולוגית הייתה מצוות אנשים מלומדה וכמעט לא הופנמה בעולמנו החוויתי והרגשי.

החברה הקיבוצית היטלטלה בין שני קטבים: בין המשך מפעלם של המייסדים החלוצים – לבין עצמאות ומהפכנות. מנהיגים ומחנכים חסמו, למעשה, בפני בני הדור השני את הבחירה החופשית. חששו שמא בחירה כזאת תסכן את המשך קיומו של הקיבוץ. בני הדור השני ספגו מסר נחרץ: עליהם להצטרף אל האליטה המובחרת ביותר המשרתת את העם היהודי.

זה היה הרקע ל"שיחות סמלי בוגרים" שהיו למוסד מיתולוגי וגם מטיל אימה. סמל הבוגרים הוענק לחניכי השומר-הצעיר לקראת סוף כיתה י"א. לקבלת הסמל קדמו "בירורים" אישיים. כל אחד מהחניכים הועמד למשפטה של הקבוצה-כיתה (בקיני התנועה בעיר המסגרת הייתה גדוד). במהלך כל "בירור" נידונו אישיותו של החניך, פעילותו בקבוצה או בגדוד, נאמנותו לערכי התנועה וסגנון החיים שלו (האם זה סגנון צנוע ו"תנועתי"?). כתום ה"בירור" הוחלט בהצבעה האם החניך ראוי לקבל את סמל הבוגרים.

ל"הבטחה" נועד מקום מרכזי באותם "בירורים". כל חניך נתבע להצהיר ולהבטיח שהוא מתעתד "להגשים בקיבוץ השומרי". הכוונה הייתה לקיבוץ של השומר הצעיר. ההגשמה בקיבוץ נחשבה ליעדו העליון של החינוך התנועתי. ההתייחסות המחמירה לעזיבת הקיבוץ השתקפה אפוא בעוצמה באותם "בירורים".

לקבלת הסמל קדמו "בירורים" אישיים. החניכים הועמדו למשפט הקבוצה. במהלך ה"בירור" נידונו אישיות החניך, פעילותו בקבוצה או בגדוד, נאמנותו לערכי התנועה וסגנון החיים שלו

שיחות "הבירור" על אישיותם של חניכים עם דברי הביקורת היו בחלקן אכזריות, פולשניות ואף משפילות, ובחלקן-שטחיות, סטנדרטיות, פושרות וכמעט סתמיות. בקבוצה שלנו סדרת השיחות התקיימה בסוף שנות החמישים. וכאשר "הבירור" שהוקדש לי הגיע לשלב "ההבטחה" הפתעתי את הציבור, ובעצם גם את עצמי הפתעתי, כאשר סירבתי להבטיח שאני מתכוונת "להגשים בקיבוץ השומרי".

סרבני ההבטחה היו אז נדירים מאוד. ואני בכלל לא תכננתי מראש לנקוט צעד כזה שנראה אז מפתיע מאוד, ממש שובר כלים. אבל כשהגיע הרגע להצהיר על "הבטחה" פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מפי שטות שכזאת. אמרתי שבגילי המוקדם עדיין אי-אפשר החליט בביטחון על העתיד.

התגובות היו נדהמות למדי. מחנך הקבוצה-כיתה הביע זעזוע. חברים אחדים אמרו שאם כך אני לא ראויה לסמל. נער אחד בלבד, שהיה ידוע כמבריק, פרוע ונון-קונפורמיסט, התייחס באהדה לדברי. הוא אמר "כל הכבוד לאומץ ולכנות".

אולי גם התסכול שגרם לי הדיון עלי דחף אותי להתריס ולבטא מחאה כלשהי. דווקא לא הייתי נערה מרדנית, לא הייתי בולטת ולא נחשבתי ל"בעייתית" ולעושה צרות. הדיון אודותי היה פושר, כמעט סטנדרטי ולא העשיר אותי בתובנות חדשות. דיברו שם כאילו מסכמים אותי ברובריקה: בלימודים היא בסדר, לא פעילה מספיק בחברה, מסתגרת יותר מדי עם החברות שלה וכו'.

ישבנו סביב מדורה בחורשת עצי אקליפטוס ואז התחלתי לחשוב: זה כל מה שאני? ייצור כל-כך מחוק? נזכרתי בגיבורים ספרותיים שמרדו בסמכויות מקודשות. וכשהגיע שלב "ההבטחה" הטלתי את פצצת הסרבנות.

אחר כך, בהצבעה, הוחלט ברוב דחוק מאוד שאני ראויה בכל-זאת לקבל את סמל הבוגרים. כך ניצלתי מההשפלה ומהטראומה שציפו לאותם חניכים אשר סמל הבוגרים נשלל מהם. כולם בחברת הנעורים וגם בקיבוץ ידעו מי הם אותם נידונים שלא יקבלו את הסמל. הם נחשבו למי שהוטבע בהם אות קלון.

סרבני ההבטחה היו אז נדירים מאוד. ואני בכלל לא תכננתי מראש לנקוט צעד כזה שנראה אז מפתיע מאוד, ממש שובר כלים. אבל כשהגיע הרגע להצהיר על "הבטחה" פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מפי שטות שכזאת

אותה פרשיית נעורים עברה משום מה לידי. בימים הבאים לא התעמקתי בפרטיה, היא לא הייתה נושא לשיחה. העניין לא נראה לי מביש, אבל גם לא כבוד גדול. גם אני, כמו אחרים סביבי, לא העזתי לחשוב ששיטת "הבירורים" אכזרית מדי וש"ההבטחה" היא אבסורד גמור. כל-כך עוצמתי היה מכבש האינדוקטרינציה שהפעילו עלינו מנהיגים ומחנכים.

"הבירורים" שקדמו להענקת הסמלים התמתנו והתרככו בהדרגה במהלך שנות השישים בהשפעתם של מחנכים חדשים, צעירים בני הדור השני שחוו בעצמם את האכזריות של "שיחות סמלי בוגרים". בשנים הבאות מסורת "הבירורים" בוטלה.
עם חילופי הדורות ותמורות העתים התרופפה האינדוקטרינציה אשר דור המייסדים הפעיל על ממשיכיו. ואז נזכרתי בגאווה מסוימת באותה בת 17 שהייתי, הנערה שסירבה להצהיר על התחייבות מוקדמת "להגשים בקיבוץ השומרי".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,572 מילים
סגירה