"המקדש השלישי: נובלה דיאלוגית" – זה שם ספרו החדש של א.ב יהושע שיצא לאחרונה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אבי גרפינקל כתב על הספר במוסף ספרים של "הארץ" והצביע ברשימתו המאלפת, בין השאר, על מוטיב חוזר במכלול יצירתו של יהושע ובספרו האחרון: הקונפליקט המאפיין את יחסיהם של אברהם ויצחק, האב ובניו הממשיכים.

ברשימתו המאלפת של גרפינקל על הספר "המקדש השלישי: נובלה דיאלוגית" לא.ב יהושע, הוא הצביע גם על מוטיב חוזר במכלול יצירתו של יהושע: הקונפליקט המאפיין את יחסי אברהם ויצחק, האב ובניו הממשיכים

הנה למשל בסיפור המוקדם "בתחילת קיץ 1970" המורה הזקן אינו מסתער על תלמידיו בתוקפנות ודורסנות. הוא גם לא אב הנלהב להשמיד את בנו  ובכך מזכיר את סיפור העקידה. מי שמועמד כאן בניסיון אינו אותו מורה לתנ"ך אלא תלמידיו. לא אברהם, אלא יצחק. לא היכולת לציית, אלא היכולת להתקומם.

לפי גרפינקל, המורה נתקף ייאוש לנוכח כישלונו להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, "משום שהצעיר אינו תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם".

צאצאים אינם אמורים להיות שכפול של מולידיהם ואבות לא אמורים לסרס את הבנים. זווית אחרת של הקונפליקט בין המשכיות ושינוי מוארת ברומן של יהושע "גירושים מאוחרים". "אתה תהיה כמוני, אל תדאג", אומר הסב לנכדו בן השבע בפתיחת הרומן. תגובתו של הנכד: "אני לא רוצה להיות בדיוק כמוהו, אבל שתקתי".

פרשנותו של אבי גרפינקל מחזירה אותי למסה בלתי נשכחת מאת הסופרת והמסאית שולמית הראבן ז"ל. אותה מסה פורסמה ב-1970 ברבעון הקיבוצי "שדמות". כותרתה: "דור יצחק" והיא מתחברת להפליא לסוגיה המתוארת במכלול יצירתו של יהושע. הראבן הפליאה לחשוף את גרעין הקונפליקט שבין מייסדי הקיבוץ, החלוצים, לבין הבנים הממשיכים, בני הדור השני, "דור יצחק".

שולמית הראבן הייתה אשת שמאל פעילה ומקורבת מאוד לחברים בקיבוצי השומר-הצעיר. רשימתה נחתמה בפסבדונים: "אבישג" והיא חוללה סערות וגררה מסעות ניחושים: מיהי אותה אבישג? זהותה האמיתית של המחברת נחשפה כעבור שנים.

לפי גרפינקל, המורה נתקף ייאוש לנוכח כישלונו להסביר לאחד הצעירים את ההבדל שבין תנ"ך להיסטוריה, "משום שהצעיר אינו תופס כי התנ"ך והמסורת אינם גוזרים עליו ציות וקיפאון, וכי תפקידו לחרוג מהם"

דבריה של אבישג-הראבן הסבירו, כנראה לראשונה, את עוצמתו של שברון הלב הטרגי שילידי הקיבוץ הבכורים אשר עזבו את קיבוציהם גרמו לאבות המייסדים. העוזבים היו כמעט מנודים, הוקעו כ"בוגדים" ו"עריקים". הראבן גילתה ברשימתה הבנה להתאכזרות כלפי הבנים שעזבו ואף אמפתיה מסוימת לסבלם של המייסדים.

למה עזיבת הבנים נתפסה כצעד כמעט נפשע? אבישג-הראבן הקבילה את בני הדור השני בקיבוצים ליצחק המקראי, שאביו אברהם היה המייסד הגדול. בעוד שהוא, יצחק, "לא נתאפיין אלא בתכונת הסבילות, הנכונות ללכת אל אשר יאמרו לו, הנכונות לעשות כפי שדורשת ממנו סביבתו. דומה שאחרי מה שנוסד לא נשאר מה לייסד. אין ממציאים דת גדולה פעמיים".

תכונות יצחק, לפי אבישג-הראבן, "קיבלו חיזוק, לא תמיד מודע, בעצם היחסים שבין הדורות. דור ההורים לא השאיר לבנים הרבה פתחים של עשייה עצמאית. הוא שידר, גם אם לא בדיבור כן וישיר: יצחק, יצחק, היה נא יפה וחזק וחברותי ואחראי וישר ונפלא, אך אל תהייה כמונו שהפכנו עולמות ושברנו מסגרות. עשה כל אשר יעלה בדעתך בין כותלי העולם הזה שאנו יוצרים לך, אך למען השם, אל תעשה את מה שעשינו אנו – אל תשבור את המסגרת, אל תעזוב אותנו לעולם".

וכך סיכמה אבישג-הראבן:

"קשה באמת לתאר קריאה פתטית מזו. באותם מקרים שבהם מתרחשת עזיבה כזאת, פיזית או נפשית, התוצאה היא שברון לב גדול מאוד".

דברי אבישג-הראבן הסבירו, כנראה לראשונה, את עוצמת שברון הלב הטרגי שילידי הקיבוץ הבכורים שעזבו את קיבוציהם גרמו לאבות המייסדים. העוזבים היו כמעט מנודים, הוקעו כ"בוגדים" ו"עריקים"

סבלם של הורי העוזבים היה באמת קשה ומצמית. "אני חשה כאילו נשארתי כאן בלי שורשים", אמרה בראיון אם "נטושה" שכל ילדיה עזבו. ההורים חוו תחושות קשות של כישלון אישי, רגשי אשם ובושה, ניכור וחריגות בתוך החברה הקיבוצית.

הקיבוץ שלפני עידן ההפרטה אמנם הבטיח למייסדיו סיעוד בעת מחלה וביטחון סוציאלי מושלם. אבל מי שילדיו עזבו לא הרגיש את עצמו מוגן.

הבנים העוזבים ספגו, כאמור, הוקעות וגינויים. רבים מהם נמנעו מלהיכנס לחדר-האוכל הציבורי בבואם לבקר את הוריהם. לא מעטים נמנעו מלהיכנס לקיבוץ דרך שער הכניסה הראשי, היו מתגנבים בדרכם אל ההורים דרך פרצה שבגדר המקיפה את היישוב.

העזיבה הראשונה מקרב הדור השני בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי התחוללה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת או תחילת שנות השישים. העוזבת הייתה בת המחזור הראשון של בכורי הקיבוץ. היא עזבה בעקבות נישואיה לעירוני, בן משפחת פרדסנים אמידה. חבריה למחזור החרימו אותה, השמועות אמרו שאחיה הצעיר נעדר בהפגנתיות מחתונתה.

בכורי הדור השני לא נטו בדרך-כלל לעזוב את הקיבוץ שבו נולדו. שיעור העוזבים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת לא עלה על 8 אחוזים מתוך כלל הבנים. הקיבוץ נתפס אז בעיני ילידיו כביתם וככל עולמם. הוא היה מעין בועה סגורה, שבט אליטיסטי הומוגני מאוד בהרכבו, בעל חוקים וקודים משלו.

העוזבת הייתה בת המחזור הראשון של בכורי הקיבוץ, שעזבה בעקבות נישואיה לעירוני, בן משפחת פרדסנים אמידה. חבריה למחזור החרימו אותה והשמועות אמרו שאחיה הצעיר נעדר בהפגנתיות מחתונתה

העולם שבחוץ הצטייר בעיני בני "משפחת הקיבוץ" כג'ונגל מפחיד שחוקיו לא מוכרים. כלשון השיר של יהונתן גפן שהלחין רמי קליינשטיין: "קר שם בחוץ, החיים זה לא קיבוץ".

העזיבה בלי שום גב כלכלי שהכאיבה כל-כך להורים הייתה באמת צעד אמיץ ונועז. "פחדתי שאין לי כישורי חיים שיאפשרו לי להסתדר בחוץ. בהתחלה אפילו לא ידעתי איך למלא צ'ק, איך להשתמש בבנקומט, בכרטיס אשראי וכו'", אמרה לימים בת קיבוץ שהעזה להתגבר על פחדיה ועשתה את הצעד.

שיעור העוזבים עלה בהדרגה. בשנות השבעים והשמונים הוא הפך כמעט לשיטפון. יותר ממחצית הבנים עזבו מיד עם שחרורם מהצבא. חלקם חזרו אחרי שעשו מסלול של שיטוט בחו"ל ולימודים. כבר לא נשארו כמעט משפחות שכל בניהן חיים בקיבוץ. העוינות כלפי העוזבים רפתה והתרככה לאט ובהדרגה. אבל עדיין לא התפוגגה.

מנהיגים מדור המייסדים עדיין דבקו בגישה הקשוחה. וכך, מרדכי בנטוב ממשמר-העמק, מראשי תנועת הקיבוץ-הארצי ומפלגת מפ"ם, ובעברו שר בשתי ממשלות, הביע צער בתחילת שנות השמונים על פיגורו של הקיבוץ אחרי קבוצת נטורי-קרתא מבחינת נאמנותם של הבנים:

"מי שעוזב קיבוץ משתחרר מהשליחות הטבועה בהשתייכות לקבוצה אידיאולוגית. איני מבין מדוע לא ייקרא לזה 'עריקה'".

מנהיגי דור המייסדים דבקו בגישה הקשוחה. מרדכי בנטוב הביע צער על פיגור הקיבוץ אחרי נטורי-קרתא: "מי שעוזב קיבוץ משתחרר מהשליחות בהשתייכות לקבוצה אידיאולוגית. איני מבין מדוע לא ייקרא לזה 'עריקה'"

בנעורינו הקיבוציים כולנו ידענו שחובתנו להזדהות: להזדהות עם הקיבוץ והתנועה, גם עם המפלגה, במסגרת "הקולקטיביות הרעיונית" שהייתה נהוגה ומוסכמת בקיבוצי השומר-הצעיר.

לימים תפסנו, עם ההתבגרות, ההתפכחות ותמורות העתים – שאותה "הזדהות" אידיאולוגית הייתה מצוות אנשים מלומדה וכמעט לא הופנמה בעולמנו החוויתי והרגשי.

החברה הקיבוצית היטלטלה בין שני קטבים: בין המשך מפעלם של המייסדים החלוצים – לבין עצמאות ומהפכנות. מנהיגים ומחנכים חסמו, למעשה, בפני בני הדור השני את הבחירה החופשית. חששו שמא בחירה כזאת תסכן את המשך קיומו של הקיבוץ. בני הדור השני ספגו מסר נחרץ: עליהם להצטרף אל האליטה המובחרת ביותר המשרתת את העם היהודי.

זה היה הרקע ל"שיחות סמלי בוגרים" שהיו למוסד מיתולוגי וגם מטיל אימה. סמל הבוגרים הוענק לחניכי השומר-הצעיר לקראת סוף כיתה י"א. לקבלת הסמל קדמו "בירורים" אישיים. כל אחד מהחניכים הועמד למשפטה של הקבוצה-כיתה (בקיני התנועה בעיר המסגרת הייתה גדוד). במהלך כל "בירור" נידונו אישיותו של החניך, פעילותו בקבוצה או בגדוד, נאמנותו לערכי התנועה וסגנון החיים שלו (האם זה סגנון צנוע ו"תנועתי"?). כתום ה"בירור" הוחלט בהצבעה האם החניך ראוי לקבל את סמל הבוגרים.

ל"הבטחה" נועד מקום מרכזי באותם "בירורים". כל חניך נתבע להצהיר ולהבטיח שהוא מתעתד "להגשים בקיבוץ השומרי". הכוונה הייתה לקיבוץ של השומר הצעיר. ההגשמה בקיבוץ נחשבה ליעדו העליון של החינוך התנועתי. ההתייחסות המחמירה לעזיבת הקיבוץ השתקפה אפוא בעוצמה באותם "בירורים".

לקבלת הסמל קדמו "בירורים" אישיים. החניכים הועמדו למשפט הקבוצה. במהלך ה"בירור" נידונו אישיות החניך, פעילותו בקבוצה או בגדוד, נאמנותו לערכי התנועה וסגנון החיים שלו

שיחות "הבירור" על אישיותם של חניכים עם דברי הביקורת היו בחלקן אכזריות, פולשניות ואף משפילות, ובחלקן-שטחיות, סטנדרטיות, פושרות וכמעט סתמיות. בקבוצה שלנו סדרת השיחות התקיימה בסוף שנות החמישים. וכאשר "הבירור" שהוקדש לי הגיע לשלב "ההבטחה" הפתעתי את הציבור, ובעצם גם את עצמי הפתעתי, כאשר סירבתי להבטיח שאני מתכוונת "להגשים בקיבוץ השומרי".

סרבני ההבטחה היו אז נדירים מאוד. ואני בכלל לא תכננתי מראש לנקוט צעד כזה שנראה אז מפתיע מאוד, ממש שובר כלים. אבל כשהגיע הרגע להצהיר על "הבטחה" פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מפי שטות שכזאת. אמרתי שבגילי המוקדם עדיין אי-אפשר החליט בביטחון על העתיד.

התגובות היו נדהמות למדי. מחנך הקבוצה-כיתה הביע זעזוע. חברים אחדים אמרו שאם כך אני לא ראויה לסמל. נער אחד בלבד, שהיה ידוע כמבריק, פרוע ונון-קונפורמיסט, התייחס באהדה לדברי. הוא אמר "כל הכבוד לאומץ ולכנות".

אולי גם התסכול שגרם לי הדיון עלי דחף אותי להתריס ולבטא מחאה כלשהי. דווקא לא הייתי נערה מרדנית, לא הייתי בולטת ולא נחשבתי ל"בעייתית" ולעושה צרות. הדיון אודותי היה פושר, כמעט סטנדרטי ולא העשיר אותי בתובנות חדשות. דיברו שם כאילו מסכמים אותי ברובריקה: בלימודים היא בסדר, לא פעילה מספיק בחברה, מסתגרת יותר מדי עם החברות שלה וכו'.

ישבנו סביב מדורה בחורשת עצי אקליפטוס ואז התחלתי לחשוב: זה כל מה שאני? ייצור כל-כך מחוק? נזכרתי בגיבורים ספרותיים שמרדו בסמכויות מקודשות. וכשהגיע שלב "ההבטחה" הטלתי את פצצת הסרבנות.

אחר כך, בהצבעה, הוחלט ברוב דחוק מאוד שאני ראויה בכל-זאת לקבל את סמל הבוגרים. כך ניצלתי מההשפלה ומהטראומה שציפו לאותם חניכים אשר סמל הבוגרים נשלל מהם. כולם בחברת הנעורים וגם בקיבוץ ידעו מי הם אותם נידונים שלא יקבלו את הסמל. הם נחשבו למי שהוטבע בהם אות קלון.

סרבני ההבטחה היו אז נדירים מאוד. ואני בכלל לא תכננתי מראש לנקוט צעד כזה שנראה אז מפתיע מאוד, ממש שובר כלים. אבל כשהגיע הרגע להצהיר על "הבטחה" פשוט לא הייתי מסוגלת להוציא מפי שטות שכזאת

אותה פרשיית נעורים עברה משום מה לידי. בימים הבאים לא התעמקתי בפרטיה, היא לא הייתה נושא לשיחה. העניין לא נראה לי מביש, אבל גם לא כבוד גדול. גם אני, כמו אחרים סביבי, לא העזתי לחשוב ששיטת "הבירורים" אכזרית מדי וש"ההבטחה" היא אבסורד גמור. כל-כך עוצמתי היה מכבש האינדוקטרינציה שהפעילו עלינו מנהיגים ומחנכים.

"הבירורים" שקדמו להענקת הסמלים התמתנו והתרככו בהדרגה במהלך שנות השישים בהשפעתם של מחנכים חדשים, צעירים בני הדור השני שחוו בעצמם את האכזריות של "שיחות סמלי בוגרים". בשנים הבאות מסורת "הבירורים" בוטלה.
עם חילופי הדורות ותמורות העתים התרופפה האינדוקטרינציה אשר דור המייסדים הפעיל על ממשיכיו. ואז נזכרתי בגאווה מסוימת באותה בת 17 שהייתי, הנערה שסירבה להצהיר על התחייבות מוקדמת "להגשים בקיבוץ השומרי".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

לקראת שנת ה-50 לרצח אחד-עשר הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן (1972) מתעורר שוב הנושא בישראל. במרכז עומדת דרישת המשפחות לחשוף מסמכים מסווגים של ממשלת גרמניה אודות הכישלון בחילוץ הספורטאים. זאת ככל הנראה כדי לחזק את הדרישה לפיצויים גדולים יותר.

לקראת שנת ה-50 לרצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן דורשות המשפחות לחשוף מסמכים מסווגים על כישלון חילוץ הספורטאים. ככל הנראה לחיזוק הדרישה להגדלת פיצויים

המצב הגיע לכך שהמשפחות מאיימות שלא להשתתף באירוע הזיכרון שיערך בתחילת ספטמבר במינכן. נכון לעכשיו, המשפחות הודיעו שלא ישתתפו וכך גם נציגי הוועד האולימפי הישראלי לא ישתתפו. עדיין לא ידוע אם נשיא המדינה שאמור לנאום בטקס אכן ייקח חלק באירוע. כנראה שלא.

מזה שנים רבות מעלות המשפחות טענות חמורות כלפי ממשלת גרמניה בדבר אי לקיחת אחריותה לכישלון אבטחת הספורטאים ולפעולה הכושלת לשחרורם שגרמה למותם בשדה התעופה הסמוך למינכן.

לאורך השנים קיבלה כל אחת מהמשפחות פיצויים מממשלת גרמניה, ולאחרונה הסכימה גרמניה לתת סכום נוסף וסופי, אך הן טוענות שאין די בכך. נציגי המשפחות מנהלות משא ומתן עם ממשלת גרמניה באמצעות עורכי דין אירופאים כדי להגדיל משמעותית את סכום הפיצויים, ולצורך זה דורשות גילוי מסמכים רשמיים בהקשר לכישלון הביטחוני. בשלב זה ממשלת גרמניה אינה נענית לבקשות וללחץ הציבורי שמפעילות המשפחות מעבר למה שהציעה.

משפחות י"א חללי מינכן דחו את הפיצויים מגרמניה: "הצעה מבזה של גרוש וחצי" pic.twitter.com/A70sj3Jn7o

— ynet עדכוני (@ynetalerts) July 27, 2022

ראוי להפנות מקצת מתשומת הלב הציבורית למחדל הישראלי בכך שלא ניתנה למשלחת הספורטאים אבטחה נאותה, למרות שהיו ידיעות על כוונות ארגון "ספטמבר השחור" לבצע את הפיגוע.

ראוי להפנות מקצת מתשומת הלב הציבורית למחדל הישראלי בכך שלא ניתנה למשלחת הספורטאים אבטחה נאותה, למרות שהיו ידיעות על כוונות ארגון "ספטמבר השחור" לבצע את הפיגוע

כידוע, בעקבות רצח הספורטאים מונתה ועדת בדיקה ממשלתית בראשות מפכ"ל המשטרה לשעבר פנחס קופל. רק כעבור 40 שנים (!), בשנת 2012, פורסם דוח הועדה (קישור: 40 שנה לטבח מינכן: המחדל הישראלי באבטחת הספורטאים – וואלה! חדשות (walla.co.il)).

מדובר בדוח קצר למדי שמצא כמה אנשי ביטחון כאחראים למחדל ביניהם בכירים בשב"כ ובמערך האבטחה שהועברו מתפקידם. לא זכור לי שבמשך השנים הארוכות מאז הפיגוע דרשו המשפחות את פרסום דוח הוועדה, ולאחר שפורסם הן לא דרשו את גילוי הפרוטוקולים של דיוני הוועדה. כל הזעם הופנה (או שמא כוון בכוונה) מלכתחילה כלפי ממשלת גרמניה. יצוין כי המשפחות קיבלו בישראל הכרה של נפגעי טרור כולל התנאים הכספיים הנלווים.

לאחרונה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של רונן ברגמן שבין היתר גילתה כי היו בידי מערכת הביטחון ידיעות על כוונות "ספטמבר השחור" לפגוע במשלחת. הדברים מעצימים את השאלה מדוע גורמי הביטחון לא פעלו בנחישות כדי להגביר את אבטחת הספורטאים.

בנפרד מהכישלון הגרמני הקולוסלי: כישלון ישראלי מרובע: לא הביאו מידע ממוקד על החולייה שהתאמנה בלוב;לא קראו נכון את ההתרעות שברור מהן מה עומד לקרות; לא שיתפו tת הגרמנים; ועדת החקירה בישראל התעלמה מחלקו ואחריותו של המוסד. באופן די מדהים- זה נחשף בכתבה של @YRubovitch ושלי רק כעת

— Ronen Bergman (@ronenbergman) August 12, 2022

אפשר להניח כי אם היו נחשפים הפרוטוקולים של הוועדה היה ניתן להבין מדוע לא תוגברה האבטחה וגם האם אכן היו ידיעות על כוונות הפיגוע וכיצד הן טופלו אם בכלל. שהרי לפי דוח ועדת קופל, לא נמצא דופי בעבודת המודיעין, אלא רק במהלכי מערכת האבטחה של ישראל.

לא זכור לי שבמשך השנים מאז הפיגוע דרשו המשפחות את פרסום דוח הוועדה או את גילוי הפרוטוקולים של דיוניה. כל הזעם הופנה לממשלת גרמניה. יצוין כי המשפחות קיבלו בישראל הכרה של נפגעי טרור

לעניות דעתי, לשאלות אלה לא ניתנה עד היום תשובה מספקת. נראה לי כי יהיה קשה מאד לשכנע כי לא ניתן לפרסם בישראל יותר מידע על מה שנעשה או שלא נעשה לפני הרצח במינכן, ומדוע בישראל אי-אפשר לגלות את המסמכים הרלוונטיים במגבלות הצנזורה ובגרמניה כן ניתן לעשות כן?

האם לנגד עינינו מתרחש מהלך שנראה כצביעות, כאשר דורשים מגרמניה גילוי מסמכים, קבלת אחריות ופיצויים משמעותיים, מה שאנחנו לא דורשים מעצמנו? מזה עשרות שנים משפחות הספורטאים אינן חוסכות ביקורת חריפה מממשלה גרמניה אך ביחס למחדלי ממשלת ישראל – שקט דממה. מדוע?

ד"ר אבנר ברנע הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, בכיר לשעבר בשב"כ ואוהד ספורט.(אוהד מנצ׳סטר יונייטד מילדות). מתגורר בתל אביב

הפיגוע במזרח ירושלים בוצע על ידי מחבל בודד, אבל במערכת הביטחון חוששים שהוא מבשר את תחילתו של גל טרור חדש בתגובה על פעילות צה"ל ברצועת עזה ובעיר שכם. כוחות הביטחון חייבים להיערך לאפשרות של חידוש תופעת המחבלים הבודדים. הזעם ברחוב הפלסטיני הוא גדול והתסכול הוא רב, אסור לישראל לגלות סימני חולשה.

הפיגוע השבוע בעיר העתיקה בירושלים באזור הכותל המערבי, שבמהלכו ירה מחבל ופצע שמונה אזרחים ישראלים, שניים מהם במצב קשה, שוב החזיר את הטרור לבירת ישראל והעלה לסדר היום את השאלה המתבקשת, האם אנו ניצבים שוב בפני תחילתו של גל טרור חדש של פיגועי יחידים או מה שנקרא בעגה הביטחונית "זאבים בודדים".

הפיגוע השבוע באזור הכותל המערבי, שבמהלכו ירה מחבל ופצע 8 אזרחים ישראלים, שוב החזיר את הטרור לבירת ישראל ואת השאלה המתבקשת, האם אנו ניצבים שוב בפני גל טרור חדש של פיגועי יחידים

המחבל, אמיר א-סידאווי, בן 26 תושב מזרח ירושלים ואסיר פלילי לשעבר, הסגיר את עצמו למשטרה ואת האקדח שבו ביצע את הפיגוע. מהחקירה הראשונה של השב"כ עולה כי הוא פעל לבדו ולא השתייך לשום ארגון.

המחבל אמיר א-סידאווי משחזר בפני חוקרי המשטרה את הפיגוע שביצע בשבוע באזור הכותל המערבי בירושלים. https://t.co/mLymZYF31a

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) August 15, 2022

הרקע לפיגוע נתפס כתגובה למבצע "עלות השחר" של ישראל ברצועת עזה ופעולת חיסול 3 המחבלים על ידי צה"ל והימ"מ בשבוע שעבר בעיר שכם, ובראשם המבוקש אברהים אלנאבולסי.

במערכת הביטחון חוששים שהפיגוע בירושלים ישמש מודל לחיקוי ו"ידביק" צעירים פלסטינים נוספים לבצע פיגועי דקירה, פיגועי דריסה ואף פיגועי ירי בירושלים ובמקומות נוספים בישראל. מסתבר שלתושבי מזרח ירושלים אין קושי רב להשיג כלי נשק בשוק השחור העברייני.

לכן משטרת ירושלים תגברה את כוחותיה בירושלים לקראת הבאות.

קשה להילחם בסוג כזה של טרור בעיקר מבחינה מודיעינית, המחבלים הבודדים נוקטים בצעדי זהירות, הם כבר מודעים לכך שהם נתונים במעקב אחרי הרשתות החברתיות שלהם ומכשירי הסלולר, הם מקטינים את המעגל שיודע על כוונתם לצאת לפיגוע ולעיתים שומרים את דבר החלטתם עד לרגע האחרון ואינם משתפים איש.

פיגועי מחבלים בודדים

קשה להילחם בטרור הזה מבחינה מודיעינית, המחבלים הבודדים נוקטים בצעדי זהירות, הם מודעים לכך שהם נתונים במעקב אחרי הרשתות החברתיות שלהם ומכשירי הסלולר, הם מקטינים את המעגל שיודע על כוונתם לצאת לפיגוע ולעיתים שומרים את דבר החלטתם עד לרגע האחרון ואינם משתפים איש. pic.twitter.com/0BIEUNP2E2

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) August 16, 2022

במערכת הביטחון חוששים שהפיגוע בירושלים ישמש מודל לחיקוי ו"ידביק" צעירים פלסטינים נוספים לבצע פיגועי דקירה, פיגועי דריסה ואף פיגועי ירי בירושלים ובמקומות נוספים בישראל

הזעם הפלסטיני בשטחים הוא עצום ומחפש פורקן. חיסול 3 המחבלים בשכם על ידי צה"ל נתפס על ידי הפלסטינים כפרובוקציה של ישראל והפרה של הסכם הפסקת האש בינה לבין הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה.

במהלך מבצע "עלות השחר" נהרגו ברצועת עזה 49 פלסטינים, מהם רק 12 לוחמים של הג'יהאד האסלאמי והשאר "אזרחים בלתי מעורבים".

הזעם הפלסטיני בשטחים הוא עצום ומחפש פורקן, חיסול 3 המחבלים בשכם על ידי צה"ל נתפס על ידי הפלסטינים כפרובוקציה של ישראל והפרה של הסכם הפסקת האש בינה לבין הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה.
במבצע "עלות השחר" נהרגו ברצועת עזה 49 פלסטינים, מהם רק 12 לוחמים של הג'יהאד האסלאמי והשאר אזרחים . pic.twitter.com/PbNq4yZfFJ

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) August 16, 2022

בחודש האחרון הרג צה"ל בעיר שכם 5 מחבלים של קבוצת "גדודי חללי אל-אקצא" של תנועת פת"ח, שהיו מעורבים בפיגועי ירי לעבר כוחות צה"ל וקבר יוסף בעיר.

וביום תשעה באב עלו להר הבית, תוך כדי מבצע "עלות השחר" ברצועת עזה, מאות יהודים תחת אבטחה כבדה של המשטרה.

מערכת ההסתה של ארגוני הטרור הפלסטינים משתמשת בנתונים האלה להסית את הדור הצעיר נגד ישראל, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות ובראשן רשת "טיק טוק".

ארגוני הטרור ברצועת עזה שיבחו את "הפעולה ההירואית" של המחבל שעשה את הפיגוע בירושלים ותעתע במשטרת ירושלים שלא הצליחה ללכוד אותו, ובסופו של דבר הוא הגיע במונית לתחנת המשטרה והסגיר את עצמו.

מבחינתם, הפיגוע הוא מכה קשה לישראל בלב הבירה והוכחה כי צה"ל אינו יכול לדכא את רעיון "ההתנגדות" וכי שוב הוכח כי מערכת המודיעין הישראלית איננה יכולה לאתר מבעוד מועד ולסכל פיגועים של מחבלים בודדים.

הזעם הפלסטיני בשטחים הוא עצום ומחפש פורקן. חיסול 3 המחבלים בשכם על ידי צה"ל נתפס על ידי הפלסטינים כפרובוקציה של ישראל והפרה של הסכם הפסקת האש בינה לבין הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה

הפיגוע בירושלים פגע בתחושת הניצחון שהייתה ברחוב הישראלי בעקבות המבצעים המוצלחים של צה"ל ברצועת עזה ובעיר שכם.

הפיגוע האחרון בירושלים שוב מחזיר אותנו לגל הפיגועים של המחבלים הבודדים שהחל ב-2015 בפיגוע הדקירה שעשה המחבל מוהנד חלבי בעיר העתיקה בירושלים. תופעה שקיבלה את הכינוי "אינתיפאדת הסכינים".

במשך הזמן השתכללה השיטה של המחבלים הבודדים והם עברו גם לבצע פיגועי דריסה ופיגועי ירי.

בשנה האחרונה היכה גל הטרור של המחבלים הבודדים באופן קשה ביותר בערי ישראל. המחבל מוחמד אבו אל-קיעאן רצח 4 ישראלים בעיר באר שבע, אחר כך ביצעו שני מחבלים מאום אלפחם פיגוע ירי בעיר חדרה ורצחו 2 שוטרים ופצעו 4 אזרחים ישראלים.

המחבל דיאא חמארשה יצא מהעיירה יעבד באזור ג'נין וביצע פיגוע ירי בעיר בני ברק שבו נהרגו 5 ישראלים ואחריו הגיע המחבל רעד חאזם מאזור ג'נין שעשה את הפיגוע ברחוב דיזינגוף בתל אביב. הוא רצח 3 אנשים ופצע 6 אחרים.

וגם פיגוע הגרזנים בעיר אלעד שביצעו 2 מחבלים מאזור ג'נין שרצחו 2 תושבי העיר ופצעו ארבעה נוספים 3 מהם באורח קשה.

הפיגוע האחרון בירושלים מחזיר אותנו לגל פיגועי המחבלים הבודדים שהחל ב-2015 בפיגוע הדקירה שעשה המחבל מוהנד חלבי בעיר העתיקה בירושלים. תופעה שקיבלה את הכינוי "אינתיפאדת הסכינים"

למרות ששום ארגון טרור לא עומד מאחורי הפיגוע האחרון בירושלים, בג'יהאד האסלאמי טוענים כי מדובר בהוכחה נוספת כי רעיון "אחדות הגזרות" של מנהיג הארגון זיאד אלנח'אלה הוטמע ברחוב הפלסטיני.

למרות ששום ארגון טרור לא עומד מאחורי הפיגוע האחרון בירושלים, בג'יהאד האסלאמי טוענים כי מדובר בהוכחה נוספת כי רעיון "אחדות הגזרות" של מנהיג הארגון זיאד אלנח'אלה הוטמע ברחוב הפלסטיני.
ארגוני הטרור מעודדים מאוד מהצלחת הפיגוע בירושלים והם ידחפו באמצעות מערכת ההסתה שלהם לפיגועי נקם . pic.twitter.com/5Gq3fOGJWi

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) August 16, 2022

לכן, בעוד הפסקת האש השברירית ברצועת עזה נמשכת, ארגוני הטרור מעודדים מאוד מהצלחת הפיגוע בירושלים והם ידחפו באמצעות מערכת ההסתה שלהם את הדור הצעיר הפלסטיני לבצע פיגועי נקם נוספים.

מבצע "שובר גלים" של צה"ל שהחל ב-31 במרץ השנה לאחר שורה של פיגועים בערי ישראל נמשך, אך בהחלט ייתכן שצה"ל ייאלץ לרענן אותו כדי לעצור פיגועים נוספים נוכח הפיגוע האחרון בירושלים.

קשה להעריך כעת לאן פני הדברים. האם ארגוני הטרור שוב ינסו להתמקד בירושלים? האם הם מנסים לעורר גל של פיגועי נקם או שמדובר בהתפרצות זעם ספונטנית?

כוחות הביטחון של ישראל אינם יכולים לסכל כל פיגוע ויצטרכו להתעמת בשטח עם כל מחבל. מה שחשוב כעת הוא שכוחות הביטחון של ישראל יבלמו בעוצמה כל ניסיון לחמם את מזרח ירושלים באמצעות פיגועי טרור של צעירים בודדים.

בעוד הפסקת האש השברירית ברצועת עזה נמשכת, ארגוני הטרור מעודדים מאוד מהצלחת הפיגוע בירושלים והם ידחפו באמצעות מערכת ההסתה שלהם את הדור הצעיר הפלסטיני לבצע פיגועי נקם נוספים

כוחות הביטחון חייבים להיערך לאפשרות של חידוש תופעת המחבלים הבודדים, הזעם ברחוב הפלסטיני הוא גדול והתסכול הוא רב, אסור לישראל לגלות סימני חולשה.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)