ב־1958, בעיצומה של המלחמה הקרה, אמריקה נדהמה מההישג הלא ייאמן של ה"נאוטילוס" – הצוללת הגרעינית הראשונה שהשלימה מעבר מתחת לכיפת הקרח של הקוטב.
עבור ארה"ב, ההישג הגיע בדיוק בזמן הנכון, שכן היא חיפשה הישג טכנולוגי בתגובה לשיגור המוצלח של הלוויין ספוטניק על ידי ברית המועצות. אולם, האדם שפיתח את הנאוטיליוס – האדמירל היימן ג'ורג' ריקובר, יהודי־אמריקאי שנולד בשטעטל פולני, לא השתתף בחגיגות בשל אישיותו המחוספסת שהרחיקה ממנו את עמיתיו מחיל הים.
הסופר מארק וורטמן מתאר עתה את חייו של ריקובר בספר חדש בשם Admiral Hyman Rickover: Engineer of Power ("האדמירל היימן ריקובר: מהנדס העוצמה"). "לא ידעתי עד כמה הבחור הזה היה מורכב, לוחמני ומבריק – ואיך הקריירה שלו התקדמה ממאבק למאבק'", אומר וורטמן בריאיון לזמן ישראל. "מדובר בסיפור באמת מורכב".
הספר – שראה אור במסגרת סדרת ספרים המוקדשת לחיים היהודיים של הוצאת אוניברסיטת ייל – מתאר את הביקור של בן השטעטל לשעבר בפולין בתקופת המלחמה הקרה, במסגרת סיור שערך בברית המועצות עם סגן נשיא ארה"ב דאז ריצ'רד ניקסון.
ריקובר הפך לבן בית בבית הלבן ולמקורבו של הנשיא ג'ימי קרטר, ששירת בצי הגרעיני של האדמירל. קרטר סיפר שלא היה אף אדם בחייו – חוץ מאביו – שהשפיעו עליו כל כך
מאוחר יותר בחייו הפך ריקובר לבן בית בבית הלבן ולמקורבו של הנשיא ג'ימי קרטר, ששירת בצי הגרעיני של האדמירל. קרטר סיפר שלא היה אף אדם בחייו – חוץ מאביו – שהשפיעו עליו כל כך. ריקובר נודע בתור אבי הצי הגרעיני. הוא בנה את השפעתו באמצעות הישגיו בתחום האנרגיה הגרעינית.
"האישיות העוצמתית שלו אפשרה לו לעשות את זה", אמר וורטמן, שמכנה את הנאוטיליוס "הישג לא יאומן. הישג שגרם לנשיא ג'ימי קרטר לומר שריקובר הוא המהנדס הגדול ביותר שחי אי־פעם".
הקריירה המעוטרת של ריקובר התחילה במהלך כהונת וודרו וילסון – והמשיכה עד שנותיו של רייגן – ממלחמת העולם הראשונה ועד המלחמה הקרה – מה שהפך אותו לקצין ששירת את התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הצבא האמריקאי.
"אחרי כהונת ניקסון, ריקובר הגיע לשיא עוצמתו", אומר וורטמן. "קרטר היה קצין צוללות מיומן שהתמחה בצוללות גרמניות. הוא העריץ את ריקובר, הוא הביא אותו לבית הלבן על בסיס קבוע, אפילו ביקר אותו בדירה שלו. הוא גם יצא לשוט באחת הצוללות של ריקובר. קרטר אמר שהצוללת הגרעינית היא ההישג ההנדסי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית".
"קרטר היה קצין צוללות מיומן שהתמחה בצוללות גרמניות. הוא העריץ את ריקובר, הוא הביא אותו לבית הלבן על בסיס קבוע, אפילו ביקר אותו בדירה שלו"
עבודה קשה וצירופי מקרים
ריקובר נולד בפולין בשנת 1899 כחיים גדליה וגדל במשפחה יהודית דתית. בגיל שש הוא היגר עם אמו רחל ואחותו פייגה לאליס איילנד כדי להימלט מהאנטישמיות הגוברת באירופה. אביו אברהם היגר לפניהם כדי להתבסס כלכלית.
משום שהגיעו לארה"ב בלי בסיס כלכלי, הם עוכבו במשך עשרה ימים וניצבו בפני גירוש בלי שאברהם ידע על הגעתם. בדרך נס זיהה אותם מכר מפולין וזימן את האב. בכך הבטיח את הישארותם בארצות הברית. "כל שאר היהודים שנשארו בשטעטל שלו במקוב מזובייצקי נרצחו על ידי הנאצים", מספר וורטמן. "מי יודע כמה עוד ריקוברים היו יכולים להיות לנו היום?"
כשהמשפחה עברה לגור באזור הקהילה היהודית בשיקגו, ריקובר התחבר במקרה לחבר הקונגרס אדולף סבת', יהודי שהצליח להכניס אותו לאקדמיה הימית של ארצות הברית. המשפחה השכירה חדר לבן דוד מקושר פוליטית, שסייע לבנו של חבר הקונגרס לחמוק מגיוס במלחמת העולם השנייה בתמורה לכך שריקובר יגיע לאקדמיה. השקדנות של ריקובר סייעה לו להצליח למרות האנטישמיות.
"פעם אחר פעם, שילוב של מאבק, מזל וגאונות סייעו לריקובר להתקדם. הוא ניצל את זה", אומר וורטמן ומוסיף: "הוא תמיד רצה להתקדם ועבד קשה יותר ממה שאחרים האמינו שאפשר. אפילו כשהקצו לו משרד מרוחק בחיל הים, שהיה במקור שירותי נשים".
פריצה הדרך המיוחלת הגיעה ב־1947. בשלב הזה ריקובר כבר שלט בכמה כלי שיט, הרחיב את כישורי המנהיגות שלו בעקבות מלחמת העולם השנייה ועבד על פיתוח צוללת גרעינית במסגרת פרויקט מנהטן בטנסי. המפקד שלו, אדמירל ארל וו. מיל – שהתאכזב מקצב ההקדמות הפרויקט – העביר את ריקובר למשרד עם צנרת שירותים חשופה.
אולם, כפי שוורטמן מספר, ריקובר "מעולם לא ויתר על הרעיון. הוא התכוון למצוא דרך לפתח מערכת הנעה גרעינית". ריקובר ידע בדיוק מה צריך לעשות, מייצור החומרים ועד ההגנה על הכור מהחום שייווצר להנעת הטורבינות. תהליך הפיתוח – שמומחים העריכו שיימשך עשורים – נמשך חמש שנים בלבד.
"הוא לא היה אדם שירשה לעצמו להיכשל", אומר וורטמן. "הוא עבד יותר מכולם, נלחם יותר וחשב יותר".
ריקובר ידע בדיוק מה צריך לעשות, מייצור החומרים ועד ההגנה על הכור מהחום שייווצר להנעת הטורבינות. תהליך הפיתוח – שמומחים העריכו שיימשך עשורים – נמשך חמש שנים בלבד
אופי קשוח מדי
אנשים רבים בזו וזלזלו בריקובר. הספר מקדיש פרק שלם לאחד הרגעים האלה מ־1952. הפרק נקרא בפרובוקטיביות "עוד פרשת דרייפוס?" ומתאר רגע של "להיות או לחדול" בחייו של ריקובר, שהיה אמור להיות מקודם לאדמירל – או לצאת לפנסיה.
ההחלטה בנושא הייתה נתונה בידי ועדה המונה תשעה חברים. הוא לא זכה בקידום בפעמיים הקודמות, אך תומכיו הפצירו בוועדה, בהם היורש של חבר הקונגרס סבת' – סידני ייטס.
בניגוד לכל התקדימים, הוא זכה להצבעה שלישית – וקודם. לדברי וורטמן, אופיו הקשוח של ריקובר היה הסיבה המרכזית לכך שמבקריו רצו שיעזוב את השירות. המלחמה בין מתנגדיו ותומכיו נמשכה לאורך כל הקריירה שלו. כשהורחק מחגיגות הנאוטיליוס, הוא זכה לנקמה מתוקה כאורח הכבוד במצעד בעיר ניו יורק, בתוספת מדליית זהב שקיבל הקונגרס והעלאה בדרגה.
וורטמן זכה לשמוע על הרגזנות המפורסמת של ריקובר כששוחח עם האנשים שהגישו מועמדות לצי הגרעיני. "הרבה אנשים עברו את הריאיון המפורסם, או הידוע לשמצה, של ריקובר", מספר וורטמן. "כולם זוכרים אותו לפרטי פרטים, ולא לחיוב. היו כאלה שנעלבו וכאלה שיצאו ממנו בזעם. היו אנשים שרעדו. היו גם אחרים שהוא פשוט התעלל בהם, אין לזה מילה אחרת".
כשריקובר גילה שאחד המועמדים מאורס, למשל, הוא הורה לו לטלפן לארוסתו ולבטל את החתונה באופן מיידי – ואז סילק אותו כי הוא סבל לטענתו מחוסר נחישות
כשריקובר גילה שאחד המועמדים מאורס, למשל, הוא הורה לו לטלפן לארוסתו ולבטל את החתונה באופן מיידי – ואז סילק אותו כי הוא סבל לטענתו מחוסר נחישות. מועמדים אחרים נשלחו לארון מטאטאים. אחד המעומדים, שהיה חבר מקהלה, נדרש לשיר שירי חג מולד לכל אחת מהעוזרות המנהלתיות של ריקובר.
לדברי וורטמן, "היו אנשים שעבורם היה מדובר בחוויה משנת חיים, כמו ג'ימי קרטר. הם גילו בשיחה הזאת או בריאיון פרספקטיבות חדשות לגמרי לגבי החיים שלהם, וגם את התובנה שאם יתקבלו לצי הגרעיני – לעולם לא יצפו מהם לפחות משלמות".
שתי צוללות גרעיניות אבדו לצי במהלך פיקודו של ריקובר: ב־1963 טבעה הצוללת ת'רשר וֺ־129 אנשי הצוות שלה מתו, וב־1968 טבעה הצוללות סקורפיון, כל 99 אנשי הצוות מתו. במקרה של הת'רשר, הקונגרס של חיל הים שיבח בהתחלה את הפיקוח הקפדני של ריקובר על הכור בצוללות – אך ביקר את תהליכי בקרת האיכות של חיל הים ושל המספנה בפורטסמות', ניו במפשייר, שבנתה את הכלי.
במקרה של הת'רשר, הקונגרס של חיל הים שיבח בהתחלה את הפיקוח הקפדני של ריקובר על הכור בצוללות – אך ביקר את תהליכי בקרת האיכות של חיל הים
זמן קצר לאחר מכן, ראש לשכת הספנות הימית סגן אדמירל ראלף ק. ג'יימס האשים את ריקובר עצמו וטען שהוא יצר איתו קשר בליל האסון בניסיון לנקות את עצמו מאשמה. בנוגע לסקורפיון, וורטמן מציין כי היו כמה סיבות שגרמו לאובדן – אף אחת מהן לא הוכחה.
לדברי וורטמן, "אנחנו חייבים לזכור, אחד ההישגים הגדולים ביותר של ריקובר היה שהוא לקח על עצמו משהו מסוכן מעצם מהותו – קרינה היא עניין מאוד מסוכן – והפך אותו לבטוח לתפעול במרחקים של עשרות מיליוני קילומטרים, בתנאים סוערים, מתחת למאות מטרים של לחץ מים באוקיינוס – מעולם לא הייתה דליפת קרינה, מעולם לא הייתה תאונה גרעינית", זאת בניגוד לדיווחים של ברית המעוצות.
פרישה שערורייתית
שלטונו של ריקובר הסתיים בפרידה שערורייתית אצל הנשיא רונלד רייגן. הפרישה לוותה בשערורייה נוספת. "אחד העניינים הראשונים על סדר היום של רייגן היה להוציא אותו לפנסיה", אומר וורטמן. "בגיל 81, סוף סוף הכריחו אותו לעזוב".
ריאיון הפרידה נערך בחדר הסגלגל ב־1982. ריקובר התחנן בפני רייגן שישאיר אותו בתפקידו, בעודו מקלל את מזכיר חיל הים ג'ון להמן ג'וניור שהוביל לסילוקו. שנתיים מאוחר יותר התגלה בצי שריקובר קיבל מתנות בשווי 70 אלף דולר מחברה לבניית ספינות בשם ג'נרל דיינמיקס.
בין המתנות היו "שני סכיני פירות מצופי זהב עם ידיות מקרניים של באפלו". בשל כך קיבל האדמירל הפורש מכתב גינוי מלהמן. הוא הכחיש שהמתנות השפיעו על החלטותיו.
במהלך הריאיון, וורטמן תיאר את ריקובר פעמיים כ"לוחמני". "כסופר, זאת הייתה מתנה", הוא מסביר. "אי אפשר להמציא דמות מורכבת, מרובת הישגים, קשה, זועמת, מרושעת ולוחמנית כמו ריקובר. כל מחבר רוצה שהדמויות שלו יהיו עשירות ועגולות, ואלוהים עדי – ריקובר היה בדיוק כזה".
ריאיון הפרידה נערך בחדר הסגלגל ב־1982. ריקובר התחנן בפני רייגן שישאיר אותו בתפקידו, בעודו מקלל את מזכיר חיל הים ג'ון להמן ג'וניור שהוביל לסילוקו
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו