בוקר אביב קריר באילאן – עיירת חוף בצפון־מזרח טייוואן הידועה בשדות האורז הציוריים ובבצל הירוק המשובח שלה. על מגרש בטון שהוסב לרחבת ריקודים – ועל רקע נוף הררי ומעונן, מנוקד עגורים לבנים – רקדו כעשרה טייוואנים מבוגרים במומחיות רבה לצלילי מוזיקה ישראלית עממית.

בין השירים אפשר לשמוע את "הנה מה טוב", "דוד מלך ישראל", "סולם יעקב" — ועוד שלל מנגינות עממיות מרחבי העולם. בסך הכול, תרגלו המחוללים יותר מ־35 ריקודים במשך שלוש שעות. עבור מקומיים רבים, הריקודים הללו הם כמעט כמו טבע שני.

כל הרקדנים – בני 50 ומעלה – גדלו בתקופה שבה ריקודי העם הבינלאומיים היו הפעילות הקבוצתית היחידה שאישרה ממשלת קוומינטנג (KMT) הלאומנית, שהחלה לפעול בטייוואן ב־1949. באותה שנה, המפלגה שהחזיקה במוסרות השלטון בסין מאז 1912 – הפסידה במלחמת אזרחים ארוכת שנים למפלגה הקומוניסטית ונסוגה לטייוואן.

על פי הערכות, כשני מיליון סינים היגרו אל האי בעקבות שלטון KMT בשנים שלאחר מכן. המפלגה שלטה בטייוואן כמו בתוך בועה, תחת שלטון צבאי נוקשה שנועד לדכא כל נוכחות פוטנציאלית של סין הקומוניסטית – או כל פעילות אנטי־ממשלתית.

מורה טייוואנית לריקוד מתרגלת ריקוד עם ישראלי (צילום: ג'ורדין היימה)

המפלגה שלטה בטייוואן כמו בתוך בועה, תחת שלטון צבאי נוקשה שנועד לדכא כל נוכחות פוטנציאלית של סין הקומוניסטית – או כל פעילות אנטי־ממשלתית

התוצאה הייתה צנזורה כבדה על עיתונים, ספרים, ערוצי טלוויזיה, תחנות רדיו ושאר צורות הבידור כמו גם איסור גורף על "התכנסות בלתי חוקית". הממשלה קידמה את התרבות הסינית ואת השפה המנדרינית ואסרה על לימוד ההיסטוריה של טייוואן, על הוראת השפה הטייוואנית וגם על ריקודים, בטענה שמדובר בפעילות "לא מוסרית".

בעקבות כך, לטייוואנים נותרה רק אפשרות חוקית אחת להתכנסות בקבוצות וסוג אחד של ריקודים שהאזרחים הורשו ליהנות מהם. "האי כולו היה סגור. בתנאים כאלה, איש לא הורשה [לתרגל צורות אחרות של] ריקוד. אבל היה סגנון אחד שזכה לאישור – ריקודי העם", מסביר שו וונהונג בן ה־57, מרצה למדעי המזון באוניברסיטת אילאן, שמארגן שיעורים שבועיים של ריקודי עם.

"בזמנו, באמת לא הייתה לנו שום צורת בידור אחרת. אפילו סרטים מסוימים לא עלו לאקרנים, הכול נשלט מלמעלה", הוא אמר. "אז כשהייתי ילד וראיתי את אימא שלי רוקדת, חשבתי שזה כיף. כשהגעתי לאוניברסיטה, הצטרפתי לחוג ריקודים". שם הוא גם הכיר את אשתו, צוי־ין. מאז שניהם מובילים את מסיבות הריקודים הקבועות של אילאן.

לריקודי העם "נודע תפקיד גם ככלי פוליטי וגם כפעילות קהילתית בימי השלטון הצבאי של טייוואן – וגם אחריו", כתבה וויי־צ'י וו מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד, בעבודת הדוקטורט שלה בנושא. "עבור הממשלה הלאומנית, ריקוד העם הבינלאומי היה עניין תרבותי שסייע לה להנחיל את הלאומנות, ולהראות שהמדינה מתיישרת עם ארצות הברית ומתנגדת נחרצות לסין הקומוניסטית".

רקדנים בחגיגות "היום הלאומי" בטייוואן (צילום: AP Photo/Chiang Ying-ying)

"עבור הממשלה הלאומנית, ריקוד העם הבינלאומי היה עניין תרבותי שסייע לה להנחיל את הלאומנות, ולהראות שהמדינה מתיישרת עם ארצות הברית ומתנגדת נחרצות לסין הקומוניסטית"

לשם כך, בשנות ה־50 הזמינה ממשלת טייוואן מדריכים אמריקאים כדי להכשיר מורים לריקודי עם ברחבי טייוואן. והם, בתורם, הנחילו אותם בבתי הספר ובאוניברסיטאות. עד מהרה, כמעט כל בתי הספר השתמשו בריקודי העם ככלי ספורטיבי. כמעט בכל אוניברסיטה היה חוג לריקודי עם.

באותה עת, ארצות הברית עדיין הציעה לטייוואן תמיכה צבאית, פוליטית וכלכלית, לפני שהכירה רשמית ברפובליקה העממית הקומוניסטית של סין ב־1979. אמריקאים כמו ריקי הולדן – כוריאוגרף בולט ומורה לריקודי עם שהגיע לטייוואן לראשונה ב־1957 – הביאו איתם שירים כמו "מים מים", "שיבולת בשדה" או "נעלי עץ" (ליטא), איתם הכשירו את המורים המקומיים.

השיר "מים מים" – שנקרא בסינית "ריקוד המים" – היה אחד מריקודי העם הראשונים שזכו לפרסום בטייוואן והפכו לשם כללי נרדף למחולות עממיים. השפעת השיר הייתה כה עמוקה עד שהאגודה הבינלאומית לריקודי עם בטייוואן בחרה בו כנושא המרכזי בסמינר שהוקדש ליום השנה ה־50 של האגודה ב־2007.

במהלך מסעותיו באסיה בסוף שנות ה־50, הולדן עצר גם ביפן – וגם שם השתרש השיר "מים מים" בתרבות הפופ המקומית ואף הופיע בפרסומות ובמשחקי וידיאו. "זה היה סוג של לוקליזציה. זה העניק לאנשים חוויה 'עולמית' [בעידן שבו הם לא יכלו לצאת מהמדינה]", הסביר שו.

ריקודים מסורתיים בטייוואן (צילום: AP Photo/Chiang Ying-ying)

במהלך מסעותיו באסיה בסוף שנות ה־50, הולדן עצר גם ביפן – וגם שם השתרש השיר "מים מים" בתרבות הפופ המקומית ואף הופיע בפרסומות ובמשחקי וידיאו

"משום שרקדנו ריקודים של מדינות אחרות, יכולנו ללמוד על העמים עצמם – איך הם מתקיימים, בדוחק או באושר, ואת כל זה למדנו מהריקוד".

פאנג־צ'י צ'ן, מורה בדימוס בת 77 ומדריכת ריקוד ידועה בטייוואן, הייתה כנראה בין קבוצות הילדים הראשונות שתרגלו ריקודי עם בבית הספר. מדי יום, עשר דקות לפני תחילת השיעור, רקדו מורים ותלמידים במסדרונות בית הספר, נזכרה פאנג־צ'י.

באותם ימים, המורים עדיין לא הכירו הרבה ריקודי עם. הריקודים היו בעיקר סקנדינביים וישראליים כמו "מים מים". "רוב הריקודים [הישראלים] עבדו על פעימות של 2/2 או 4/4, הקצב היה מאוד ברור והיה קל ללמוד אותם", הוסיפה ואמרה.

ג'יאשינג ג'יאנג בן ה־62 סיפר כי לימוד מחולות של מדינה זרות העניק לו תחושה שהוא מכיר את רוח המדינה או את בני עמה.

איזו תחושה מעורר המחול הישראלי?
"של כוח ואחדות", הסביר ג'יאשינג.

רקדנית בטייוואן, 10 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Chiang Ying-ying)

לדבריו, הוא שאב השראה מהדרך שבה הצליחו היהודים לשמר את זכר השואה, באמצעות הספרות והקולנוע הבינלאומיים. הוא הראה למשפחתו – בהם גם בתו לוסיה, כיום בת 25 – סרטים כמו "כנר על הגג" או "הפסנתרן".

סבתא של לוסיה עזבה את סין ועברה לטייוואן בשנת 1945, מתוך כוונה לשהות בה זמנית ולסייע לאחותה לטפל בתינוק שלה. המשטר הצבאי מנע ממנה לחזור הביתה אבל כשהכירה את בעלה והחליטה להמשיך את לימודיה באי – טייוואן הרגישה כבר כמו בית.

"אני נהנית מאוד מהסרטים על ההיסטוריה שלנו", הסבירה לוסיה. "בעבר, לא ממש חיברתי בין שני חלקי ההיסטוריה האלה, אבל היום אני חושבת שיש לנו רקע דומה. יש נקודות חיבור, קווי דמיון. מבחינתי, כשאני רואה עכשיו עד כמה ישראל חזקה – זה בהחלט מעודד".

"אני חושבת שיש לנו רקע דומה. יש נקודות חיבור, קווי דמיון. מבחינתי, כשאני רואה עכשיו עד כמה ישראל חזקה – זה בהחלט מעודד"

לוסיה היא לא היחידה שחושבת כך. בזמן שטייוואן מתמודדת עם עוינות גוברת מצד סין שטוענת כי האי הוא חלק משטחה, כמה מהפרשנים עושים אידיאליזציה של ישראל כדוגמה ומופת לכוח צבאי ולבניית אומה.

עבור הפרויקט המסכם שלה בשנה האחרונה בתיכון, החליטה לוסיה לחקור לעומק את התרבות היהודית והישראלית – באמצעות לימוד ריקודי העם של ישראל. "כמה מהתנועות נועדו לשבח את האל או להתפלל לגשם או להודות לאלוהים על שנתן גשם אחרי הנדודים במדבר", הסבירה לוסיה.

אף שהיא עצמה איננה דתייה, היא מודה, "כשרקדתי, הרגשתי שלווה ומאושרת מאוד. הרגשתי בדיוק כמוהם, כאילו אני מכבדת את מה שהעולם נותן לי, כמו הגשם, האוכל וכל השאר".

כשהמשטר הצבאי בטייוואן בוטל בשנת 1987, ריקודי העם יצאו מהאופנה. לראשונה יכלו הטייוואנים להתנסות בסגנונות ריקוד אחרים כמו ברייקדאנס, ג'ז וריקודי רחוב. גם ריקודי העם של טייוואן זכו לעדנה מחודשת, לצד הריקודים הילידיים. כיום, מעט מאוד בתי הספר עדיין מלמדים ריקודי עם. כמו כן, רק בקומץ אוניברסיטאות נותרו החוגים לריקודים.

לוסיה אומנם ממשיכה להצטרף מדי פעם להוריה, אבל רואה בריקודי העם פעילות "שמיועדת לגיל מסוים, לא לכולם". ובכל זאת, ריקודי העם הישראליים נותרו פופולריים בקרב להקות הפולקלור הבינלאומיות הפעילות, בזכות שפע החידושים שיצאו מישראל לאורך השנים, במיוחד כאלו שנוצרו ככוריאוגרפיה למוזיקת הפופ הישראלית, הסבירה פאנג־צ'י, מורה ותיקה לריקוד.

חגיגות "היום הלאומי" בטייוואן, 10 באוקטובר 2018 (צילום: AP Photo/Chiang Ying-ying)

כמה מלהקות הפולקלור אף מיישמים תנועות מחול ישראליות בשילוב מוזיקת פופ טייוואנית. חוגים רבים הצליחו למשוך משתתפים רק משום ששילבו ברפרטואר שלהם ריקודים ומוזיקה מישראל

כמה מלהקות הפולקלור אף מיישמים תנועות מחול ישראליות בשילוב מוזיקת פופ טייוואנית. חוגים רבים הצליחו למשוך משתתפים רק משום ששילבו ברפרטואר שלהם ריקודים ומוזיקה מישראל. לכן, על אף הירידה הכללית בפופולריות, פאנג־צ'י ושו, המורה מאילאן, לא מתייאשים.

שניהם עדיין רוקדים באופן קבוע – ולפני מגפת הקורונה אף נסעו בקביעות לפסטיבלי מחולות ברחבי העולם והזמינו מורים זרים לאירועים כמו מחנה הריקודים האסיאתי שמתקיים כל שנה בטייוואן, מהאירועים המפורסמים ביותר בעולם לריקודי עם.

"לדור הצעיר יש היום יותר אופציות. למרבה המזל, הם יכולים לנסוע לכל מקום וללמוד שם את הריקוד של אותה מדינה. אותי זה מאוד מנחם וממלא באושר כשאני רואה אותם רוקדים", הסבירה פאנג־צ'י.