בדצמבר 1943, בזמן שיא מבצע הנאצים לאיסוף ולגירוש יהודי איטליה – ואנדה פיפרנו הקישה על דלת מנזר סנטה בריג'ידה בכיכר פרנזה, רומא. את הדלת פתחה נזירה שהובילה את האישה הצעירה ואת אחיינה בן העשרה לנזירה הראשית. פיפרנו הסבירה שהיא ובני משפחתה הם פליטים שנעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה – ומחפשים מקלט.

למרות החשדות, הנזירות לא שאלו אם הם יהודים – והובילו את המשפחה לחדרים באגף מבודד במנזר. זמן קצר לאחר מכן, 13 בני משפחה נוספים מצאו מקלט במנזר סנטה בריג'ידה. הודות לראש המנזר האחות מריה אליזבטה הסלבלד, בני משפחת פיפרנו שרדו במנזר עד שחרור רומא ביוני 1944.

חיי המעמד הבינוני הנוחים יחסית של משפחת פיפרנו הסתיימו כשהמשטר הפשיסטי של בניטו מוסוליני העביר את החקיקה האנטישמית הראשונה שלו ב־1938. אולם, רק אחרי הדחת מוסוליני וכיבוש המדינה בידי גרמניה בקיץ 1943 – חייהם של יהודי איטליה היו נתונים בסכנה.

לבני משפחת פיפרנו שיחק המזל. הם הצליחו לחמוק ממאמצי הנאצים לעצור, לגרש ולרצוח את יהודי איטליה – אבל הם לא היו חריגים. בסך הכול, יותר מ־80% מיהודי איטליה – כמעט 37 אלף בני אדם – הצליחו להימלט מהפתרון הסופי. מדובר בשיעור ההישרדות השני בגובהו באירופה הכבושה אחרי דנמרק.

מדי אסיר יהודי בשואה, המוזיאון היהודי ברומא (צילום: AP Photo/Pier Paolo Cito)

לבני משפחת פיפרנו שיחק המזל. אבל הם לא היו חריגים. בסך הכול, יותר מ־80% מיהודי איטליה – כמעט 37 אלף בני אדם – הצליחו להימלט מהפתרון הסופי

העיתונאי והסופר הבריטי כריסטיאן ג'נינגס מבקש לחשוף בספרו החדש, "תסמונת K: איך איטליה התנגדה לפתרון הסופי" ("Syndrome K: How Italy Resisted the Final Solution"), כיצד השואה באיטליה הייתה פחות חמורה – אם כי הזוועות בשום פנים ואופן לא נחסכו ממנה לחלוטין.

הספר מאיר באור אוהד – באופן מפתיע – את תפקידה של הכנסייה הקתולית, הן כמוסד והן כאוסף עצום של אנשים שונים מאוד זה מזה – וקורא תיגר על התפיסה הפופולרית של פיוס ה־12 כ"אפיפיור של היטלר", שעמד מנגד בעת שאירופה הייתה נתונה לכיבוש הנאצי.

"הכנסייה הקתולית באיטליה הכפרית – כמו גם בערים הגדולות – הייתה נקודת מפלט עבור יהודים" אחרי סתיו 1943, מציין ג'נינגס בספרו. הוויכוח סביב יחסי האפיפיור עם הנאצים ניצת שוב עם פרסום ספרו של ההיסטוריון האמריקאי דיוויד קרצר, שמבקר בחריפות את הוותיקן.

ג'נינגס מתאר גם כיצד תאוות הבצע, חוסר הכשירות ויצר ההישרדות של כמה מאותם קציני אס אס וגסטפו שמונו לפקח על הפתרון הסופי באיטליה – האטו את התקדמותה של מכונת המוות הנאצית בחודשים האחרונים של המלחמה.

מחבר "תסמונת K", כריסטיאן ג'נינגס (צילום: באדיבות המצולם)

כמו כן, ג'נינגס טוען גם כי אימוץ הפתרון הסופי על ידי מוסוליני בשלב מאוחר, הוביל את הרודן לבגוד אפילו באותם יהודים שמילאו פעם תפקיד מוביל במפלגה הפשיסטית.

מוגנים על ידי רודן

התוכניות של הנאצים לגבי יהודי איטליה היו קיימות זמן רב. אחרי ועידת ואנזה בינואר 1942, יהודי המדינה היו כלולים ברשימה שערך אדולף אייכמן. אולם, מוסוליני סירב לאסוף ולגרש את יהודי המדינה אף שפתח מחנות מעצר והחיל חוקי גזע נוקשים.

העמדה הזו השתנה אחרי שה"דוצ'ה" שוחרר ממאסר והוצב על ידי הגרמנים בספטמבר 1943 בראש הרפובליקה הסוציאלית בצפון איטליה. חודשיים לאחר מכן, בקונגרס ורונה, מוסוליני – שבשלב הזה לא היה הרבה יותר מבובה של הגרמנים – אימץ את הפתרון הסופי.

אף על פי כן, הקשיים ביישום התוכנית באיטליה ניכרו כבר בהתחלה, אפילו באזורים הכבושים על ידי הנאצים. ברומא, למשל, התוכניות ל"רֵטאטה" הראשונה – או האיסוף הראשון – באוקטובר 1943 נדחו שוב ושוב, למרות חוסר סבלנותה של ברלין.

הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני (במרכז) עוזב את בית המלון גראן סאסו בהרי האפנינים שמצפון לרומא, 2 באוקטובר 1943 (צילום: AP Photo)

האיסוף נדחה, בין היתר, בגלל שהכמורה הקתולית האוסטרית בוותיקן ופקידי משרד החוץ הגרמני הזהירו שהאפיפיור עשוי לגנות בחריפות את המעצרים. כש־400 חיילי אס אס החלו במבצע האיסוף בגטו של רומא ב־16 באוקטובר – הוא התגלה ככישלון מנקודת מבט נאצית. בסך הכול, כ־90% מתוך 9,800 היהודים שנכללו בסבב הצליחו לחמוק מרודפיהם.

כש־400 חיילי אס אס החלו במבצע האיסוף בגטו של רומא ב־16 באוקטובר – הוא התגלה ככישלון מנקודת מבט נאצית. בסך הכול, כ־90% מתוך 9,800 היהודים שנכללו בסבב הצליחו לחמוק

טקטיקת ההטעיה – כתב אייכמן מאוחר יותר – הוכחה כהכרחית. "ההתנגדויות שהוצבו והעיכוב המוגזם בצעדים ההכרחיים להשלמת המבצע הביאו לכך שחלק גדול מיהודי איטליה הצליחו להסתתר ולחמוק", הוא העיר ביומנו במרירות.

אולם, כפי שמראה ג'נינגס, ניתוח תעבורת האותות המוצפנים מרומא לברלין מגלה כי הגרמנים עוכבו על ידי גורמים נוספים. על פי אחת ההודעות, כל "הכוחות הזמינים" כבר נפרסו – אבל המשטרה האיטלקית, שהוערכה כלא אמינה, לא הצטרפה לפשיטה.

בהודעה אחרת צוינה הגישה העוינת של הציבור האיטלקי. "התנגדות פסיבית", כך דווח, "התפתחה לכדי סיוע אקטיבי" במספר רב של מקרים.

פרטיזנים איטלקים מאלצים גבר לזחול החוצה מתחת לשער ברזל במהלך חיפוש אחר פשיסטים ברומא, אחרי נפילת העיר בידי כוחות בעלות הברית, 17 ביוני 1944 (צילום: AP Photo)

האותות, כמובן, לא כללו פרטים על התפקוד הלקוי של הגרמנים עצמם. שישה מהיהודים שנלכדו בפשיטה, לדוגמה, שהו באותו מלון שבו שהה תיאודור דנקר, ראש המשרד של האס אס לענייני יהודים באיטליה, שנשלח לרומא עם יחידת "עוצבות המבצע" כדי להוביל את איסוף היהודים.

כישלון ה"רטאטה" ברומא לא בישר טובות עבור תכונית הנאצים להשמדת יהדות איטליה. הגטו היהודי בעיר הבירה אוכלס בעיקר בקשישים, נשים וילדים שחיו בעשרה גושי בניינים שנדחסו לשטח של פחות מ־2.5 קילומטרים רבועים.

אם תשעה מכל עשרה יהודים הצליחו להימלט מ"אזור גיאוגרפי תחום כל כך", כותב ג'נינגס, "איך היה עולה בידי הגרמנים לעצור את היהודים שחיו בהרים, בעמקים ובמישורים של חצי מאיטליה?"

אם תשעה מכל עשרה יהודים הצליחו להימלט מ"אזור גיאוגרפי תחום כל כך", כותב ג'נינגס, "איך היה עולה בידי הגרמנים לעצור את היהודים שחיו בהרים, בעמקים ובמישורים"

האזור הזה גם לא היה בטוח מבחינה לוגיסטית: בזמן שכוחות היבשה של בעלות הברית התקדמו צפונה לעבר חצי האי האיטלקי – כוחות האוויר שלהם שלטו בשמים והגבילו את חופש התנועה של הנאצים. ליתרון של בעלות הברית נוספה העובדה שהאותות הגרמנים יורטו, פוענחו ונקראו בחשאי, לעתים קרובות בזמן אמת.

צנחנים גרמנים מתמקמים מול משרד הפנים ברומא, 2 באוקטובר 1943 (צילום: AP Photo)

מאות כנסיות הפכו למקומות מקלט

בינתיים, מאחורי קווי החזית הגרמנית – אלפי פרטיזנים איטלקים ניהלו קרב אמיץ ואיתן לשחרור ארצם מכובשיה. יהודים ולא יהודים כאחד מילאו את תפקידם במלחמת המארבים וההתשה נגד הנאצים.

בין שורותיהם נמנו לידיה רולפי – נערה קתולית שהצטרפה לקבוצה שפעלה באזור כפרי בין מונדובי, בירתה האזורית של קונאו, לאלפים הצרפתיים; אוגוסטו סגרה – בנו של רב מהעיר קזאלה מונפראטו שמחוץ לטורינו, שפעל עם הפרטיזנים בצפון; ואדוארדו "ויטו" וולטרה – יהודי למדן, מרצה לשעבר שהיה מראשוני המתגייסים לשורות "מפלגת הפעולה" שניהלה מבצעים ביערות של אברוצו, מצפון לרומא.

במרץ 1944, וולטרה הוביל סדרה ראשונה של פשיטות נועזות לשחרור יהודים ממחנה הריכוז בסרוויליאנו שליד נמל אנקונה. בסך הכול, מעריך ג'נינגס, כ־90 יהודים שוחררו מהמחנה.

יתר על כן, התקפות הפגע וברח הישירות של הפרטיזנים על הכובשים ותשתיותיהם עיכבו את הכוחות הגרמניים ובעלי בריתם הפשיסטים. אלמלא כן, אולי הם היו צדים יהודים במקומות המסתור שלהם ברחבי איטליה הכפרית.

בניטו מוסוליני מתקבל על ידי חייליו ברומא, 28 במרץ 1928 (צילום: AP Photo)

מקומות המסתור הללו – לצד נתיבי מילוט להברחת יהודים מאיטליה לשווייץ הבטוחה – נוהלו על ידי "רשת של כמרים, בישופים ואנשי כנסייה אחרים"

לצד בתי חווה כפריים ודירות עירוניות, מנזר סנטה בריג'ידה – ששימש מקום מקלט לבני משפחת פיפרנו – היה אחד ממאות כנסיות ומנזרים שסיפקו מחסה ליהודים. מקומות המסתור הללו – לצד נתיבי מילוט להברחת יהודים מאיטליה לשווייץ הבטוחה – נוהלו על ידי "רשת של כמרים, בישופים ואנשי כנסייה אחרים" שעבדו עם חברי קהילה מהימנים ועם משלחת הסיוע למהגרים יהודים (דלאסם).

דלאסם – שמומן על ידי ארגון הג'וינט היהודי־אמריקאי – עסק בהצלה ובהסתרה של יהודים איטלקים. הכסף האמריקאי – שהגיע לבנק שוויצרי ואז בדרך כלל הועבר לאיטליה על ידי כמרים – שימש לרכישת תעודות זהות מזויפות, מזון, נסיעות, ציוד רפואי, בגדים ושוחד לפקידים הגרמנים והאיטלקים הפשיסטים.

יש דוגמאות רבות לשיתופי פעולה בין הכמרים הקתולים לבני הקהילות שלהם ובני ארצם היהודים. המזכיר בן ה־34 של הארכיבישוף של גנואה – מונסיניור דון פרנצ'סקו רפטו – עבד צמוד לרב הראשי של גנואה ריקרדו פצ'יפיצ'י.

רפטו, שהפך אחראי להפצת הכספים של דלאסם בצפון אירופה, היה גם בקשר קרוב עם מאסימו טליו, יהודי ששירת כטייס במלחמת העולם הראשונה וניהל את הפעילות החשאית של הארגון כשלרשותו צי של 15 מטוסים.

על פי הערכות, בין ספטמבר 1943 ליוני 1944, הבלדרים של דלאסם העבירו 25 מיליון לירות איטלקיות בין שווייץ, טורינו, גנואה, פירנצה ורומא – וסייעו בכך לכ־4,000 יהודים.

אחד ממקומות המסתור היצירתיים ביותר עבור יהודים נמצא ברומא עצמה. בית החולים "פטבנפרטלי" – שנבנה על אי בנהר טיבר – היה שייך למסדר ההוספיטלרים הקתולי – ולכן נחשב לשטח של הוותיקן ולא של איטליה.

מנהלו האנטי־פשיסטי ג'ובאני בורומאו ושניים מרופאיו – ויטוריו אמנואלה סצ'רדוטי ואדריאנו אוסיצ'יני – ניצלו את הפרצה הטכנית עד תום וסיפקו מחסה לעריקי צבא, פרטיזנים ויהודים. כשהוחל ב"רטאטה", סצ'רדוטי – יהודי שפעל בזהות בדויה תחת השם ויטוריו סלביוצ'י – ועמיתו הקתולי אוסיצ'יני, החלו להביא קבוצות של יהודים לבית החולים.

בורומאו אבחן אותם כסובלים מ"תסמונת K" – מילת קוד שציינה כי מדובר במטופלים בריאים אך יהודים – וייעץ להם להשתעל לעתים קרובות ולהעמיד פנים שהם סובלים מדמנציה

בורומאו אבחן אותם כסובלים מ"תסמונת K" – מילת קוד שציינה כי מדובר במטופלים בריאים אך יהודים – וייעץ להם לכסות את פיהם, להשתעל לעתים קרובות ולהעמיד פנים שהם סובלים מדמנציה ומחום גבוה.

בית החולים פטבנפרטלי (צילום: כריסטיאן ג'נינגס)

אותם יהודים נשלחו לאגף מבודד וסומנו ב־"Morbo di K" ("תסמונת K"). קציני האס אס שהגיעו לבית החולים כשלושה ימים אחרי תחילת האיסוף מיהרו לעזוב אחרי שסצ'רדוטי תיאר להם את תסמיני המחלה המסתורית.

מאחורי חומות הוותיקן

בין חומות הוותיקן עצמו, מונסיניור יו או'פלהרטי – כומר אירי – ניהל רשת לא רשמית שכונתה "קו הבריחה של רומא", שסייעה ליהודים ולשבויי מלחמה של בעלות הברית. הרשת של המונסיניור הפעילה כמה בתי מסתור בתוך רומא עצמה.

באחד המקרים הוברח בעגלה שבוי מלחמה בריטי לוותיקן תחת ערימת כרובים. על העגלה ישבו השגריר האירי ואשתו ושני כמרים ניו זילנדים צעירים. קנה המידה של המבצע שניהל או'פלהרטי היה מרשים – אחד מבתי המסתור בוויה אימפריה סיפק מחסה לכ־4,000 בני אדם.

האם "האפיפיור של היטלר" לא היה מודע למה שמתרחש ממש מתחת לאפו בתוך הוותיקן – ולמעשיו של צאן מרעיתו הקתולי? ג'נינגס חושב כי זה רחוק מהאמת.

האפיפיור פיוס ה־12 מתקבל על ידי ההמונים במהלך סיור לבדיקת נזקי התקיפה האמריקאית ברומא, אוקטובר 1943 (צילום: AP)

לטענתו, דבריו הפומביים של פיוס ה־12 באמת היו עמומים ומעורפלים. למשל, תוכן המכתבים לבישופים שכתב האפיפיור באוקטובר 1939 – זמן קצר אחרי תחילת המלחמה – היה כל כך לא ברור עד שראש הגסטפו אישר את הפצתם בכנסיות הגרמניות.

אולם, טוען ג'נינגס, חשוב לזכור שלאורך המלחמה הוותיקן הרגיש שהוא נתון "תחת מצור, תחת איום ותחת אפשרות של הרס". הנאצים, פחד האפיפיור, עלולים ללחוץ על מוסוליני "לבודד את הוותיקן פיזית ופוליטית" ולפרק את מה שהם ראו כ"מדינה סוררת במרכז איטליה". ואכן, היו שמועות שהיטלר שוקל להורות לאס אס לחטוף את האפיפיור.

הפחד הזה היה שלוב בחששות עמוקים שהנאצים יפנו את חמתם כלפי הקתולים במדינות הכבושות. חששות אלה גברו בעקבות ההתרחשויות בהולנד, שם הנאצים הגיבו לביקורת גלויה מצד קבוצת בישופים על גירוש היהודים ביולי 1942 בלכידתם של 400 הולנדים קתולים יחד עם בני משפחתם היהודים.

ג'נינגס גם מאמין כי הוויכוח סביב השאלה מה אמר האפיפיור בפומבי על הפתרון הסופי ומתי אמר זאת, מסווה לעתים קרובות את הצעדים המעשיים שהוא נקט כדי להבטיח שהכנסייה תסייע ליהודים.

לוחית מעל הכניסה הראשית לארכיון הוותיקן עם הכיתוב "הארכיון הסודי של הוותיקן", 27 בפברואר 2020 (צילום: AP Photo/Gregorio Borgia)

"אולי פיוס הגזים במידת החשאיות במקום לצאת בגינויים פומביים. הגינויים שכבר יצאו מהכנסייה אולי מוסכו בשפה יותר מדי מעורפלת ומסתורית – ואולי הם נשמעו מעט מדי, מאוחר מדי – אבל הפעולות שהוא נקט וההחלטות שהוא נקט מראות שהוא השתדל בדרכים רבות להיות האפיפיור של האנושות", הוא אומר.

התנהגות הוותיקן אחרי הכיבוש הגרמני מספקת בסיס מסוים לאמונה הזאת. ניתוח האותות שיורטו, אומר ג'נינגס, מראה כי בתחילת אוקטובר 1943, הוותיקן כבר ידע שהנאצים מתכננים לבצע איסוף של יהודי איטליה וכן מה מצפה לעצורים.

באמצעות מזכיר המדינה שלו, הקרדינל לואיג'י מאליונה, פיוס ניצל את האזהרה המוקדמת כדי להזדרז ולהפיץ מכתבים והנחיות סודיים למנזרים, לכנסיות ולבתי מדרש ברומא – שהורו לסייע בהסתרת יהודי הבירה

באמצעות מזכיר המדינה שלו, הקרדינל לואיג'י מאליונה, פיוס ניצל את האזהרה המוקדמת הזאת כדי להזדרז ולהפיץ מכתבים והנחיות סודיים למנזרים, לכנסיות ולבתי מדרש ברומא – שהורו לסייע בהסתרת יהודי הבירה.

הוותיקן גם הוציא צו חסינות חוץ־טריטוריאלי לנכסיו ברומא, בתקווה שזה ימנע מהגרמנים להיכנס אליהם, אם כי ידע שכפי הנראה לא יהיה בכך כדי להרתיע את אנשי האס אס. לפיכך, עם תחילת ה"רטאטה" – יותר מ־4,700 מתוך 5,700 היהודים של רומא מצאו מחסה בכנסייה. רובם במנזרים הפזורים בעיר, 470 מהם בוותיקן עצמו.

מבקר מביט במייצג על האפיפיור פיוס ה־12 במוזיאון יד ושם בירושלים, 19 באוקטובר 2008 (צילום: AP Photo/Dan Balilty, File)

מחוץ לרומא, בנק הוותיקן כבר התחיל להעביר כספים לערי הבירה האזוריים של איטליה כדי לסייע למאמצים דומים גם במקומות אחרים. "הוותיקן קיבל החלטה נחושה ונתן את אישורו למבנה התמיכה הלוגיסטית והפיננסית שאפשר להסתיר עשרות אלפי יהודים איטלקים", אומר ג'נינגס.

"חיילי הרגלים של הכנסייה הקתולית" בכפרים, בעיירות ובערים של איטליה פעלו לפיכך "הן באופן עצמאי והן על פי הוראות הוותיקן, בצורה מאורגנת ומתואמת ביותר".

"יעילות חסרת רחמים"

אין ספק שלמאמצי הכנסייה – ושל אלפי איטלקים מהשורה – סייעה העובדה שרבים מהנאצים שנשלחו ליישום הפתרון הסופי ידעו כי גלגל המלחמה מתהפך וכי הכתובת כבר נמצאת על הקיר עבור הרייך השלישי.

ידי אותם נאצים היו כבר ספוגות בדמם של יהודי אירופה. "רשת קציני האס אס והאס דה שהוצבו ברחבי אירופה בסתיו של 1943", כותב ג'נינגס, "היו כולם גברים בעלי ניסיון בארגון הלוגיסטי וביישום חסר הרחמים של רצח המונים על רקע גזעני".

חלק מציור הקיר "אפותיאוזה של הפשיזם", מאת לואיג'י מונטנריני (צילום: AP Photo/Andrew Medichini)

קרל פרידריך אוטו וולף, ששימש כמפקד האס אס והמשטרה באיטליה, היה בעברו ראש המטה של היינריך הימלר – והיה מעורב בארגון השואה בפולין ובאוקראינה; הרברט קפלר, שעמד בראש הגסטפו וזרוע המודיעין של האס אס ברומא, פיקח על גירוש יהודי אוסטריה ושירת ביחידת איינזצקומנדו בפולין.

שטנדרטנפיהרר ולטר ראוף, שהופקד על יישום הפתרון הסופי במילאנו, המציא את תאי הגזים הניידים בפולין לפני שנטל את הפיקוד על רצח יהודי טוניסיה; ולוטננט גוידו צימר, שניהל את המבצע בגנואה, היה קצין ותיק במודיעין האס אס.

עם זאת, כשהגיעו לאיטליה, אותם "מצביאים של רצח המונים", כפי שמכנה אותם ג'נינגס, הם כבר לא היו מרוכזים במשימת האיסוף והגירוש. תחת זאת, חלק ממעייניו של כל אחד מהם היה נתון לניסיון לרפד את כיסיו – ואם היה בידו, להרוויח נקודות אצל בעלות הברית.

בהתחשב באתגרים הרבים שהיו כרוכים ביישום הפתרון הסופי באיטליה, טוען ג'נינס, היה עליהם למלא את תפקידם "בצורה טובה ככל האפשר ובאופן אמין ככל האפשר". לפיכך, הפתרון הסופי באיטליה חסר את "היעילות חסרת הרחמים" שאפיינה את הוצאתו לפועל במזרח, ובמידה מסוימת בהולנד ובצרפת.

בניטו מוסוליני ואדולף היטלר בשדה התעופה של ונציה, 14 ביוני 1934 (צילום: AP)

צימר, לדוגמה, היה אמור להוביל את המלחמה בשוק השחור, וכן את איתור וגירוש היהודים. בפועל, הוא מכר דרכונים ספרדיים ליהודים, לקח שוחד מיהודים שנעצרו בתמורה לשחרורם וניהל, מטעמו של וולף, משא ומתן חשאי על כניעה גרמנית מוקדמת באיטליה עם קציני מודיעין אמריקאים.

"ההתמקדות של אנשי האס אס בשני המיזמים הפליליים האלה – התמסרות לחסדי המודיעין של בעלות הברית, עבודה למענו וגריפת רווח אישי ומוסדי – גזלו זמן ואנרגיה"

כפי שכותב ג'נינגס, "ההתמקדות של אנשי האס אס בשני המיזמים הפליליים האלה – התמסרות לחסדי המודיעין של בעלות הברית, עבודה למענו וגריפת רווח אישי ומוסדי – גזלו זמן ואנרגיה בלתי מבוטלים מהתכתיבים היומיומיים של הפתרון הסופי".

אולם, בכל זה אין כדי לגרוע מהעובדה שמספר מוערך של 7,680–8,000 יהודים קיפחו את חייהם בשואה באיטליה. אזוריה הצפוניים של המדינה – הרפובליקה הסוציאלית של איטליה, גנואה, מילאנו, ורונה וטורינו – שנכבשו ראשונים ושוחררו אחרונים – היו מסוכנים ליהודים במיוחד.

מוסוליני אף הוכיח שהוא לא מסוגל – או לא מעוניין – להגן על היהודים שאימצו בעבר את הפשיזם ושירתו במשטר שלו. מעטים היהודים שתמכו במוסוליני כמו הבנקאי האמיד אטורה אובאצה מטורינו. אובאצה – שהצטרף למצעד של רומא ב־1922 ותרם בנדיבות למפלגה הפשיסטית – ייצג את השתלבות היהודים באיטליה.

המצעד על רומא שהוביל מוסוליני, 24 באוקטובר 1922 (צילום: AP Photo)

חוקי הגזע של מוסוליני בסוף שנות ה־30 הותירו אותו – ויהודים פטריוטים אחרים בעלי מעמד נוח שתמכו בפשיסטים – בתחושה של "בגידה והשפלה כואבות", כותב ג'נינגס. למרות זאת, אפילו אחרי הכיבוש הגרמני ואחרי שנאלץ למכור את רכושו ולנוס עם משפחתו לעבר הגבול השוויצרי – נראה שאובאצה לא הפנים את הסכנה שהיה נתון בה.

"הם לעולם לא יפגעו בי, עשיתי כל כך הרבה למען הפשיזם", הוא אמר כשדחקו בו להימלט לפני שהנאצים יגיעו.

בספטמבר 1943, חודש בלבד אחרי שהיטלר שלח את כוחותיו לאיטליה, אובאצה, אשתו וילדיהם נמנו עם קורבנותיה הראשונים של השואה באיטליה – הם נרצחו בידי חיילי אס אס בבית ספר יסודי לבנות בעיירת הנופש הקטנה והיפה אינטרה שעל גדת נהר מאג'ורה.