בפרק שעבר של ימי הרדיו תיארתי את החיים לצדו של הטרנזיסטור. בחמישה ביוני 1967, הייתי כבר בתיכון. בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שיצאתי אל בית הספר, אבא, שהיה במילואים, טלפן למסור דרישת שלום ושהכל בסדר. ערב קודם עוד הנחה תכנית בידור בפיקוד הדרום בבאר-שבע, תכנית ששודרה בשידור חי ברדיו קול ישראל ובהשתתפות קהל רב של חיילים בסדיר ומילואים שהתאספו בשק"ם בבסיס הפיקוד בבאר-שבע. אבא לא סיפר לנו שהמלחמה עומדת להתחיל. האזעקה תפסה אותי כבר בכיתה לפני תחילת השיעור הראשון.
ערב קודם אבא עוד הנחה תכנית בידור ששודרה בשידור חי ברדיו קול ישראל בהשתתפות קהל של חיילים. אבא לא סיפר לנו שהמלחמה עומדת להתחיל. האזעקה תפסה אותי כבר בכיתה לפני תחילת השיעור הראשון
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
רק כשנה קודם לכן הוריי קנו לי מתנה לסיום בית הספר היסודי. טייפ סלילים! גרונדינג! גרמני! לאף ילד בכיתה לא היה כזה מכשיר. את הטייפ-רקורדר הגדול הביא אבא ערב אחד מחבר, טכנאי אלקטרוניקה, יובל. יחד אתו קיבלתי גם מיקרופון גדול ממתכת, עם כבל שקפיץ עוטף אותו, ושלושה סרטי הקלטה של AMPEX בקופסאות קרטון צבעוניות. כמו שראיתי באולפנים של הרדיו בתל-אביב שם בילינו בחופשים.
אבא הצטרף כשהתחילה המלחמה בחמישה ביוני 1967 ככתב רדיו אל הצנחנים שנחתו בשארם א-שייח וכבשו ללא קרב את המתחם. הוא עוד הספיק לראיין שם את עזר ויצמן, ראש אגף המבצעים במטכ"ל דאז, לפני ששניהם נאלצו לסגת מפני התקפה מהאוויר של מטוס מצרי בודד. ואני ישבתי בחדרי, עם מיקרופון המתכת הכסוף והכבל שעטף אותו בקפיץ, ליד הרדיו, מחכה בדריכות לשמוע אותו ולהקליט. ובינתיים הייתי מקליט ומוחק, מקליט ועורך, גוזר את הסרט החום המגנטי כמו שראיתי בעבודה של אבא, חותך ומדביק שיר לשיר מדלג על החדשות הפחות מעניינות.
אבא עוד הספיק לראיין שם את עזר ויצמן, ראש אגף המבצעים במטכ"ל דאז, לפני ששניהם נאלצו לסגת מפני התקפה מהאוויר של מטוס מצרי בודד. ואני ישבתי בחדרי, ליד הרדיו, מחכה בדריכות לשמוע אותו ולהקליט
אחרי הניצחון הגדול בששת-הימים, כשכולם נסעו לראות את הכותל, אני נסעתי עם אבא להקלטה של תכנית "חוחים וחיוכים" באולם הקולנוע בקונייטרה, שם ביצעו עליזה רוזן ודבורה דותן בפעם הראשונה בשידור את השיר שהפך מאז לאייקוני, "ילדה בגדות" – "בתי את בוכה או צוחקת".
אחר כך אבא לקח אותי ואת טלי אחותי הצעירה להקלטות נוספות גם בסיני; בביר גפגפה ובעיר הנפט אבו-רודייס.
בחורף של 68 נעלמה הצוללת "דקר" שהיתה בשיוט מתחת למים בדרכה לישראל מהמספנה בפורתסמות' שבאנגליה, שם היא שופצה. בבטנה של הדקר היו 69 מלחים ומפקדים. אני זוכר שהייתי ממהר לשוב הביתה מבית הספר להיכנס לחדר הקטן שלי, להדליק את הרדיו, ובעודי ממתין שיתחמם, הייתי מעמיד את הגרונדינג שלי, נוטל את המיקרופון ומאלתר הקדמה ליומן הצהריים שלי.
הימים היו טראומתיים. אחרי האופוריה של ירושלים של זהב של ששת הימים, התחלפה המאניה בדפרסיה. צי גדול של מטוסי סיור, ספינות סוחר ומלחמה סובבו בים התיכון במבצע חיפושים רחב ידיים. מדינה שלמה עצרה את נשימתה, נצמדה למקלטי הרדיו והאזינה לדיווחי הכתבים שהצטרפו לחיפושים בים ובאוויר. ואני הקלטתי.
בבטן הצוללת דקר שנעלמה היו 69 מלחים ומפקדים. הייתי ממהר הביתה מביה"ס לחדרי להדליק את הרדיו, ובעודי ממתין שיתחמם, הייתי מעמיד את הגרונדינג שלי, ומאלתר עם המיקרופון הקדמה ליומן הצהריים שלי
ואז, חמישה ימים לאחר העלמה של הצוללת, קרוב למועד בו הייתה מתוכננת הצוללת להקדים ולהיכנס לנמל הבית, פשטה השמועה מחיפה, פרצה צפונה, קדמה ומזרחה כמו אש ביערות הכרמל ביום שרב.
אנשים יצאו לרחובות לחגוג את הכניסה של הצוללת אל הנמל הצבאי בחיפה. אנשים התגודדו מחוץ לנמל בעיר התחתית של חיפה. אני ברחתי מהשיעור האחרון בבית הספר ורצתי הביתה להספיק ללחוץ על כפתור ההקלטה – רציתי שיהיה Happy End לתוכנית. אבל השעות חלפו והצוללת לא נראתה.
שלושה ימים מאוחר יותר הודיע מפקד חיל-הים למשפחות העייפות שיקיריהן הוכרזו כנעדרים. תחלופנה עוד 31 שנים עד ששרידיה אכולי המלח יימצאו בעומקו של הים התיכון, כ-450 ק"מ מנמל הבית שאליו לא הגיעה מעולם.
"לא באנו לקבוע שאנשי הצוללת אבודים, אמרנו שהם נעדרים": היום לפני 52 שנים יצאה הצוללת דקר מאנגליה לחיפה ועליה 69 אנשי צוות. שבועיים לאחר מכן התקבל ממנה אות החיים האחרון. כעבור 31 שנים נמצאו שרידי הצוללת בעומק הים – 485 ק"מ מישראל#זמן_עבר #עצם_העניין pic.twitter.com/o24XjPHPhQ
— כאן חדשות (@kann_news) December 23, 2020
הזיכרון הוא היומן שכולנו נושאים איתנו, כמו שאמר אוסקר ויילד.
באמריקה, בעיר האוניברסיטאית סירקיוז, 1979, מידי יום ראשון מוקדם בבוקר הייתי נוסע אל הקמפוס שם יחד עם מלאני. בתחנת הרדיו של הקמפוס הגשתי תכנית רדיו שבועית, Hello Israel. כתבתי וקראתי קצת חדשות מישראל, היא קראה חדשות מהקמפוס ויחד ניגנו מוזיקה ישראלית שהבאתי מהארץ בקסטות. מלאני אהבה את שלום חנוך אז ניגנתי לה את מעל הצמרות עדים העננים ואת יש חבורה של חבר'ה על הדשא.
גם שם היה לי טרנזיסטור, כזה עם גלים קצרים כדי להאזין מידי שבת מוקדם בבוקר של ניו יורק לתוכנית "שירים ושערים" מעבר לאוקיינוס. הייתי מדליק אותו, מחפש את התחנה כמו סוכן מוסד שמחפש את תחנת האם לעדכון שבועי.
גם שם היה לי טרנזיסטור עם גלים קצרים כדי להאזין בשבת מוקדם בבוקר של ניו יורק ל"שירים ושערים" מעבר לאוקיינוס. הייתי מדליק אותו, מחפש את התחנה כמו סוכן מוסד שמחפש את תחנת האם לעדכון שבועי
הקליטה הייתה בעייתית בגלים קצרים ללא אנטנה רצינית על הגג, אבל אז בשעה 07:00 בבוקר, כשהייתה בוקעת המנגינה המפורסמת מהרדיו שלי – ידעתי שגם שם בסירקיוז אני לא לבד.
באמצע שנות השמונים חזרנו לירושלים. מטעמי עבודה החלפתי את הטרנזיסטור ברדיו משטרה, סקאנר. הייתי נרדם לשיחות בין מוקד המשטרה לניידות במזרח העיר.
אינתיפאדה ראשונה. פיגועים, נפגעים, גנבי מכונית ופורצים נמלטים, סמים, קריאות לרכב חבלה. הכרתי כבר את אותות הקריאה וכינויי הקוד של אנשי המבצעים של המחוז. הכרתי את המילון המיוחד של אנשי המשטרה. גפרור, או שֵׁשׁ שֵׁשׁ. ידעתי שאר"נ משמעותו לצאת מיד מהמיטה ולטוס למשרד.
המכשירים משתנים, הטכנולוגיה מתחלפת אבל תמיד יהיה לי מונח ליד המיטה בהישג יד, רדיו כזה או אחר שיאיר באור רך שלא יפריע את מנוחת הישנים בבית, שצלצולו מושתק ורק הרעידות הקלות מפעם לפעם כשנכנסת הודעה – כמו צפצופי החיוניות של המוניטור בחדר טיפול נמרץ, מרגיעות אותי שאני לא לבד.
תמיד מונח ליד המיטה בהישג יד רדיו שצלצולו מושתק ורק הרעידות הקלות מפעם לפעם כשנכנסת הודעה – כמו צפצופי החיוניות של המוניטור בחדר טיפול נמרץ, מרגיעות אותי שאני לא לבד
הרדיו, שהיה החבר הראשון שלי, כבר מגיל 3, כשהנהג של גלי צה"ל היה לוקח אותי לסיבוב בטנדר הצבאי לפני שהיה אוסף את אמא למשמרת הערב בתחנה. אותו הרדיו ליווה אותי אחר כך עם אבא בקול-ישראל, בטירונות במחנה 80, באוניברסיטה מעבר לים, ובעצם לא נפרדנו מעולם, הוא רק שינה צורה מפעם לפעם – קצת אולי כמוני.
חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו