בפוסט מן השבוע שעבר, למרות שהוקדש לט"ו באב, נעדרה פרשת פילגש בגבעה מרשימת הציורים שצירפתי, כי לא הכרתי ציור שעוסק בה. הרעיון היה להמשיך אל העידן המודרני ולהתבונן בייצוגי אונס באמנות המודרנית.

אלה מופיעים בעיקר אצל ציירים אנטי מלחמתיים, המציגים את זוועות המלחמה: גוייה, פיקאסו, קתה קולביץ', שאונס הוא חלק מיצירתם, ומשם אל היחס לאונס באמנות הפמיניסטית.

גם לנקמה אופי לאומי, לבד מן הערמומיות והאכזריות. אחיה של דינה דורשים מכל קרובי שכם למול עצמם כדי שיוכלו להינשא לבת ישראל, ובהיותם כואבים מהמילה – טובחים בהם עד האחרון

אבל בתוך זה עלתה והופיעה מצוקה מידיעות על אונס ואלימות יומיומית, והיום – כשדברים אלה נכתבים – זועק במיוחד רצח הנערה בת ה-17, וזועקת השאלה איך זה קשור לאמנות, ועוד לאמנות יהודית.

ריצ'ארד מק'בי הוא צייר יהודי אמריקאי שמצייר כמעט אך ורק נושאים תנ"כיים, בלבוש יהודי עכשווי, אבל לגמרי במסורת הציור הנוצרי לדורותיו. הוא מצייר נושאים טעונים כמו אונס דינה, תמר ויהודה. והאופן בו הוא מצייר אותם הופך אותם לסיפורים של היום מהחדשות.

שני הציורים היחידים שלו שראיתי שאינם מתנ"ך או מספרים חיצוניים – מייצגים נפילה – 11 בספטמבר וטבח משפחת פוגל. האם תפקידה של האמנות כאן הוא להפוך אירועים למיתיים?

וכך יוצאת פרשת האונס מן המעגל האישי אל המעגל הלאומי, הבולע את סיפור כאבה של הגיבורה ומנכס אותו אל מסכת קודשי האומה

טבח משפחת פוגל באיתמר / ריצ'ארד מק'בי

טבח משפחת פוגל ביישוב איתמר, ציור: ריצ'רד מק'בי

יהודה ותמר / ריצ'ארד מק'בי

יהודה ותמר, ציור: ריצ'רד מק'בי

יהודה ותמר / ריצ'ארד מק'בי

יהודה ותמר, ציור: ריצ'רד מק'בי

ובכל זאת – איך ייתכן שאין ציורים של הסיפור האכזרי כל כך של "פילגש בגבעה"? אז דווקא יש – אבל לא של האונס.

צריך לחזור על הסיפור, נכון? הרי לא למדנו את זה בבית הספר. בספר שופטים מוזכר איש משבט לוי, שהיתה לו פילגש; הפילגש ברחה ממנו אל בית אביה, והוא רכב לשם להחזיר אותה הביתה.

בדרך חזרה עצרו בעיר בשם גבעה, וקיוו להכנסת אורחים. לא ממש. רק זקן אחד הכניס אותם אל ביתו – אבל בלילה באו אנשי העיר הרשעים וצרו על הדלת בדרישה שהזקן יוציא להם את האורח לבצע בו את זממם. הזקן ניסה להגן על האורח והציע את בתו שלו ואת הפילגש של האורח במקום.

כשהוציאו להם את הפילגש האומללה, הם אנסו אותה והתעללו בה. כנראה שרצח וגופה מבותרת הם אטרקטיביים יותר מאונס, כי יש ציורים של ביתור הגופה ושל האיש משבט לוי שמצא את גופתה המעונה ליד הדלת

בסופו של דבר הוציאו להם את הפילגש האומללה, והם אנסו אותה, התעללו בה, וגם ביתרו את גופתה. כנראה שרצח וגופה מבותרת הם אטרקטיביים יותר אפילו מאונס, כך שיש ציורים של ביתור הגופה, ויש ציורים של האיש משבט לוי שמצא את גופתה המעונה ליד הדלת.

כנראה שכשאונס איננו הירואי, לא מכונן מסורת לאומית וגם זוועתי מאין כמוהו, הוא כבר לא נושא מרנין דיו; ולכן הסיפור כמעט ונעדר מביטוי אמנותי. בכל אופן, כמו בסיפור דינה, הנקמה של בני ישראל על האונס היא הסיפור המשמעותי יותר – אמרנו הירואי?

והנקמה: שחיטת אנשי שכם, אחיה של דינה, שמעון ולוי, נוקמים את אונס אחותם ורוצחים את כל אוכלוסיית הגברים בעיר / ריצ'רד מק'בי

רצח אנשי שכם, ציור: ריצ'רד מק'בי

מימין ביתור הגופה, משמאל האיש משבט לוי לוקח את הגופה איתו לביתו / צייר אנונימי מימי הביניים

הלוי חוזר עם הפילגש המתה וחותך אותה, אמן לא ידוע.

האיש משבט הלוי מגלה את גופת הפילגש ליד הדלת / גוסטב דורה

הפילגש בפתח הבית, גוסטב דורה

אונס דינה /  ריצ'ארד מק'בי

אונס דינה, ציור: ריצ'ארד מק'בי

דינה יצאה לתומה לטייל בסביבה. שכם בן חמור חמד אותה, אנס אותה ורצה להתחתן איתה. ההעברה של הסיפור לנוף עירוני אורבני מעוררת את תחושת הפחד ללכת לבד, זו שכל אישה מכירה; ולנוכח הבתים החשוכים מסביב, עם דמות לבנה רחוקה, מרגישים שלא תגיע עזרה משום מקום.

כל מה שאחר כך הופך לעניין לאומי. לא ברור מה הנורא יותר בעיני אחיה של דינה: העובדה שנאנסה, או שהזָר, נשיא האֵזור, רוצה לשאת את אחותם.

גם לנקמה אופי לאומי, לבד מן הערמומיות והאכזריות. אחיה של דינה דרשו מכל קרוביו של שכם למול את עצמם כדי שיוכלו להינשא לבת ישראל, ובהיותם כואבים מהמילה – טבחו אותם עד האחרון שבהם.

וכך יוצאת פרשת האונס מן המעגל האישי אל המעגל הלאומי, הבולע את סיפור כאבה של הגיבורה ומנכס אותו אל מסכת קודשי האומה.

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.

לפני שלושה ימים נולד לנו נכד שלישי.

מטבע היחסים שבין אשתי וביני, המצויים באותו שלב של בשלות נינוחה שבו יחסי המין מתמצים בעשיית נכד מדֵי שנה, ברור שכל אירוע כזה מלווה בהתלהבות אורגזמית ומלאת התפעמות.

כולם נסעו למחלקת יולדות.

הם עמדו במסדרון הצר של בית החולים, והצטופפו בחדר שבו שכבו שלוש יולדות בשורה, וצילמו זה את זה ומעת לעת גם את הרך הנולד, והתחבקו זה עם זה, והצטלמו, ונתנו נשיקות על הלחי בהתרגשות רבה, והצטלמו, ולחצו יד זה לזה, ואמרו איש לרעהו "מזל טוב".

והצטלמו כבר אמרתי?

גם אני נסעתי לבית החולים.

קודם כול רציתי להראות לכולם שהמוניטין שיצאו לי, של סוציומט ומיזנתרופ, אינם מבוססים על מציאות והם כולם דיבה ולשון הרע. עובדה – גם אני מגיע למחלקת יולדות. ושנית, בכניסה לבית החולים ישנה אותה עגלת קפה שהוא כל כך לא טעים לי, שאם אני לוגם אותו בעיניים עצומות הוא גורם לי להרגיש שאני נמצא שוב בניו יורק, בסניף "סטארבקס" בברודוויי או בשדרה השנייה, נניח. בעצם אני גורם כאן עוול לקפה שבעגלה, כי קפה גרוע כמו באמריקה אפשר למצוא רק באמריקה עצמה.

או בחליטה ממֵי הגנגס. 

בקיצור, הגעתי לבית החולים ועליתי במעלית למחלקה, כולי דרוך ומוכן לכל צרה, כי בפעם הקודמת שהייתי ביולדות, לאחר הולדת הנכדה, רצו להשכיב אותי על אלונקה ולתת לי זריקת זירוז – בגלל הבטן שלי חשבו שאני כבר בחודש עשירי. הפעם נכנסתי בזהירות, צמוד לקירות.

כשנכנסתי למחלקה פגשתי אנשים מאושרים.

אני יודע שזה נשמע כמו שם סרט של אמיר קוסטריצה, אבל במסדרון מחלקת יולדות ב"לניאדו" מסתובבים אנשים מאושרים, מלאי חיוכים. הם דוחפים עגלות פרספקס שקופות שבהן שוכבים אנשים קטנים אפופי רגיעה, ישנים בעיניים עצומות, ידיהם הקטנות מאוגרפות והם אינם יודעים, אותם אנשים קטנים, שמכאן והלאה נגמרה השלווה. שכל האנשים הגדולים הללו סביבם רימו אותם. עבדו עליהם ללא בושה.

הם אינם יודעים שהאנשים הגדולים סביבם עשו אותם להנאתם הפרטית או מתוך תחושת חובה ולחץ חברתי. או לחלופין מתוך אמונה באיזו מצווה לא לחלוטין ברורה. ואִילו עבורם, עבור האנשים הקטנים הללו, גן העדן נגמר. עכשיו מתחיל גיהינום קטן.

זו הרי מהות הסיפור התנ"כי על הגירוש מגן עדן, לא? לֵידה.

אז הצטרפתי למשפחה שלי הזוהרת והשמחה, והתחבקתי והצטלמתי ונישקתי אנשים על הלחי וחייכתי למצלמה, ואמרתי מזל טוב ושיהיה לברכה, והצטלמתי שוב, ואחר כך הלכתי להסתכל על הנכד שלי שנולד. ונעצרה לי הנשימה.

הוא כל כך יפה.

הוא נולד בניתוח קיסרי ועל כן לא נאלץ לעשות את דרכו מבעד למחילה הצפופה והצרה, להימעך שם תחת אנקות וקללות וזעקות הכאב של אמא רצוצה ודוויה, אלא יצא דרך פתח גדול שנפתח כפי מידתו, וכולו עגול ומלא ושלם וללא רבב.

* * *

יומיים אחר כך נסעתי עם אשתי לבקר את הכלה שלנו ששהתה עדיין במחלקה.

היו שם עוד מבקרים ובעיקר מבקרות, והשיחה נסבה על חוויות שונות של לידה. מאחר שעדיין לא חוויתי לידה, לא היה לי הרבה מה לתרום לשיחה, אבל מאחר שהיה לי חלק, מזערי אמנם, בלידה של שלושה מילדי, וגם הייתי כבר בביקורים קודמים במחלקת היולדות בעת לידת נכדַי וישבתי לא מעט במהלך חיַי ליד יולדות ויולדות לשעבר ששוחחו ביניהן כמו עכשיו, אני מתמצא היום מספיק כדי לתת מבט ממוקד באישה ולומר לכם אם יש לה פתיחה של שלוש או ארבע אצבעות או אם הרחם שלה עדיין סגור או אם היא בכלל בהיריון.

אפשר לומר שבעניינים של היריון אני מקצוען-חובב.

אז הקשבתי לשיחה ושאלתי את עצמי: האם כל האנשים הללו מסביבנו במחלקה אינם יודעים מה מחכה להם? לילות בלי שינה, עייפות רצוצה, מצב תודעתי של טירונות בצבא – איפה ששָׂמים אותך אתה נרדם, ויתור על כל מה שהיה אישי ופרטי, ויתור על עצמיותך לכמה שנים עד שהילד מגיע לגיל שאפשר לשלוח אותו לשחק אצל חברים ולהרוויח כמה שעות של שקט ואינטימיות – או להושיב אותו מול אתרים פורנוגרפיים באינטרנט, שישעשע את עצמו.

כל זה בשביל להראות לכולם שגם לך יש ילדים משלך? משפחה?

* * *

משפחה זה דבר נהדר.

כל יום שישי בערב מגיעים לבית של חניה ושלי חמשת הילדים שלנו – היום כבר אנשים בוגרים כולם, לפחות כרונולוגית, אם לא באישיותם – והנשים והנכדים, וכולם מתיישבים בסלון או מסתובבים סביב המטבח בזמן שחניה ואני עורכים את השולחן, ובאוויר עומד ריח של בישולים שחניה או אני בישלנו במשך היום, ואני מסתכל על המשפחה שלי תמיד בהנאה ובגאווה ובשביעות רצון עצמית לא מעטה, ושומע מהם מה חדש אף שדיברתי איתם בטלפון או פגשתי אותם גם אתמול וגם שלשום, ויש אווירה חגיגית, כמעט אפשר לומר קסומה.

אחרי שבע דקות בערך העניין ממצה את עצמו.

בשלב הזה אני מרגיש בָּשל לכך שכולם ילכו עכשיו הביתה ואני אתיישב בשקט על הפוף שלי עם ערמה של עיתונים ומוספים או אצפה בתוכניות איכות כמו "אמריקן איידול" או "הטופ-מודל הבאה".

אבל עדיין מחכה לי הארוחה המשפחתית עצמה, וצריך לשרוד אותה איכשהו.

רבאק, יום שישי היום. הערב היחיד בשבוע שיש לי אפשרות לקחת את הזמן שלי לאט לאט, בניחותא – או ככה לפחות צריך להיות. הערב היחיד בשבוע שאני בבית לפני שמונה או תשע בערב. שיש לי זמן להיזרק קצת. לנקות את הראש.

בִּמקום זה אני מנקה את השולחן.

אני מנקה את השולחן ושוטף את הכלים בזמן שכולם יוצאים למרפסת אחרי הארוחה לעשן סיגריה ולשתות קפה. נעשיתי מומחה לעניין. אני שוטף כלים של ארוחה בת שתים-עשרה נפשות בעשרים דקות, כולל כלי הבישול, ההגשה, הצלחות, הכוסות, הסכו"ם והשולחן עצמו. אני עושה את זה כי אני שונא את המדיח, ששוטף את כל זה בשתי נגלות של שעה ורבע כל אחת, זאת אומרת שעתיים וחצי עם הרבה רעשי רקע בסביבה. אני עושה את זה בעשרים דקות, כאמור, ולי, בניגוד למדיח, לא צריך להכין קודם את הכלים כדי שיהיו נקיים ומוכנים לשטיפה. שלא כמו המדיח שלנו, אני מוכן לשטוף גם כלים מלוכלכים.

לוּ רק אפשר היה לערוך את ארוחת ליל שישי כמו ארוחה צבאית תקנית – שבע דקות וחוזרים למאהל. אבל חניה מאוד אוהבת את כל הקטע של משפחה לדוגמה, ולי נותר רק לומר, "בטח יקירתי, אם זה עושה לך את זה".

גם עכשיו.

היא נשארה במחלקת היולדות כי כולם שם. אני נפרדתי והתנשקתי עם כולם ונכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. עוד יש לי סיכוי לתפוס את "הפרקליטים".

בדרך אני מדליק רדיו ושומע את שלמה בר שר "ילדים זה שמחה". אני מתחיל לשיר איתו בקול רם. ניידת מאחורַי מהבהבת באורות ועושה "טוט" קצר עם הסירנה.

אני מפסיק לשיר. אני יודע לזהות מתי אני הופך למטרד ציבורי.

טראמפ היה הראשון לנער את המנהיג שנדבק לו לנעל: "היחסים שלנו הם עם ישראל" אמר בקצרה, מכוון למדינה ולא לעומד בראשה. הידיד הגדול של נתניהו דילג באגביות מעל החבר הקטן מישראל והחזיר אותו לגודלו הטבעי: ברווז צולע שעדיין מאמין שהוא ברבור.

שלא כ'ידידי דונלד', נתניהו טרם הקיץ מהסיוט. הוא עדיין כלוא בלופ של סרטוני פייסבוק, משם הוא משדר לעולם קריאות מח"ל, כלומר מצוקה, תר אחר כיסא מפלט מהמשפט שממתין לו בסבלנות של בדואי.

הידיד הגדול של נתניהו דילג באגביות מעל החבר הקטן מישראל והחזיר אותו לגודלו הטבעי: ברווז צולע שעדיין מאמין שהוא ברבור

השליט שהאמין שהוא כל יכול נתקל במציאות ישראלית אכזרית, שבה כל ממזר מלך, ולא לקח בחשבון שהממזר משנה את הכללים בלי להודיע. רגע אחד אתה נפגש עם שועי עולם ובמשנהו אתה מצלצל לאזרח יוסי כהן ומתחנן להצלה, או, תחזיקו אותי, לוחץ בחום את ידו של גנץ ומציע לאיש המסוכן ממשלת אחדות.
ועוד באזכרה של פרס. האירוניה בוכה פה מצחוק.

מי שהקים מעפר מפלגות קטנות והעניק להן כוח להשחית, וברצותו גימד אותן לצרכיו, גילה באימה שגזזו את מחלפותיו ורוקנו אותו מכוחו המיתולוגי ולא יודע את נפשו. תחזיקו אותו. כרגע הוא עובר כמה שלבי אבל. הראשון הוא הכחשה. הכעס בדרך. במקרה שלפנינו הוא עלול להבעיר את הבית על יושביו, כמו שאיחלה בעדינות הרעייה: 'נרד מהארץ ושהמדינה תישרף'.

עד שאתנניהו איבד מכוחנו תפסו מפלגות מיעוט את הכוח שהעניק להן בשתי ידיים ואצו לשנות את סדר היום הציבורי מטובת הכלל לטובת הסקטור הקטן ששלח אותם לכנסת, תוך שימוש מופרז בכיס הציבורי.

תחזיקו אותו. כרגע הוא עובר כמה שלבי אבל. הראשון הוא הכחשה. הכעס בדרך. במקרה שלפנינו הוא עלול להבעיר את הבית על יושביו, כמו שאיחלה בעדינות הרעייה: 'נרד מהארץ ושהמדינה תישרף'.

הכסף זרם לאח הקטן והמועדף, התנחלויות וישיבות, וגבה מחיר כבד מכל השאר: הפריפריה, מיעוטי היכולת, הקשישים, העולים החדשים והזקנה במסדרון, כולם נהדפו מפני המקורבים למלכות שאכלו ושבעו ולא הותירו.

ציבור חילוני ענק נכנס תחת ההגדרה המזלזלת 'סמול' שהפכה לאות קין על גבו. חצי עם גילה שהוא רוב מבוטל שנאבק לשמור על עגלתו הריקה ממי שמבקש להפוך אותה על אם הדרך וגם לפרק לה את הגלגלים ליתר ביטחון. ראש הממשלה של כולם דחק אותם אל מחוץ למחנה וסימן אותם בקללה החדשה: שמאל.

הסטטוס קוו הוותיק הופר ברגל גסה, נציגי הציבור הדתי התנהלו מתוך היבריס מוחלט והרוב החילוני נאלץ להתמודד עם סימנים של מדינת הלכה במרחב החילוני. מסדרונות השלטון התמלאו ב'אנשי שלומנו' מימין ימינה שראו את תפקידם דרך החור בתקציב המדינה. עם האוכל בא התיאבון שלא ידע שובע. הסוס החילוני הלך והצטמק והרוכב שמן ובעט.

הסטטוס קוו הוותיק הופר ברגל גסה, נציגי הציבור הדתי התנהלו מתוך היבריס מוחלט והרוב החילוני נאלץ להתמודד עם סימנים של מדינת הלכה במרחב החילוני

בתי ספר הפכו למשמרות צניעות וילדות מדדו אורך מכנסיים. בתמונות שבספרי לימוד חילוניים הפציעו מורות בשביס, תלמידים בכיפות וילדות במכנסיים מתחת לחצאית. אלמנטרי, כבוד השר הרב רפי. למערכת נוספו 477 מורים לתרבות יהודית ו-7 מורים לפיזיקה. בסוף נגלה שהעולם בכל זאת שטוח ולא כמו שחשבנו.

הבחירות שתוזמנו פעם אחר פעם ע"י מנהיג שיכור כוח, שנתמך בידי פוליטיקאים ציניים, חלקם תחת חשד לפלילים, חשפו את האמת גם על שוליות הקוסם. המפלגות הקטנות, שהכשירו בעקביות את החשוד בפלילים, גילו למגינת לבן שהנדיב הידוע איבד מכוחו.

הבחירות מועד ב' הציבו אותן מול שוקת שבורה. איילת שקד שכשלה במועד א' חזרה מהחלון וגילתה שאבא לא בבית והילדים בוכים. ואם לצטט מהסרט המיתולוגי "צ'ארלי וחצי": "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו".

אבל לא רק אותה שכחו בקלפי. רעיון ממשלת האחדות החילונית חשף אמת מרה לנמלה שסברה בטעות שהיא פיל שעל גבו רכבה לאורך שנים.

למערכת החינוך נוספו 477 מורים לתרבות יהודית ו-7 מורים לפיזיקה. בסוף נגלה שהעולם בכל זאת שטוח ולא כמו שחשבנו

החרדים והציבור הדתי לאומי, שחלשו על תקציבי ענק בכיס הציבורי, גילו בתדהמה ש-8 מנדטים ועוד 8 מנדטים ועוד 7, זה רק 23 ועוד בתשלומים, ובעיקר שהתכווצו לגודלן הטבעי באוכלוסיה, עם חיזוק חילוני מהזן הקרוי 'מסורתי', זה שעושה קידוש, מנשק מזוזות, צם בכיפור, נוסע בשבת ואוכל שרימפס. קצת מסורת.

לוקח זמן להחלים משכרון גבהים. זה קרה לנתניהו והליכוד וזה קורה לכל מפלגות הלוויין שמגמגמות היום 'פיוס'. המציאות הפוליטית שמה להם עצור ענק בגודל חצי עם, חילוני ברובו, שעד כה התייחסו אליו כמו אל זנב מיותר בגוף המדינה אבל זנב, כמו זנב, התחיל פתאום לכשכש.

הזלזול שנהגו כאן בכחול לבן הדגים היטב את ההיבריס בו לקו בפוליטיקה ובעיקר בעיתונות. גנץ היה מלכת יופי שלא לוקחים ברצינות ואילו הפר המשתולל בצמרת קיבל שוב ושוב יחס שנע בין הערצה לתיעוב. זה שיחק לידיו ותרם להיבריס שלו עצמו.

לכן הנחיתה על קרקע המציאות כואבת לו. נתניהו התעורר מניתוח מתיחת פנים וגילה שקשה לו לשבת.

המציאות הפוליטית שמה להם עצור ענק בגודל חצי עם, חילוני ברובו, שעד כה התייחסו אליו כמו אל זנב מיותר בגוף המדינה אבל זנב, כמו זנב, התחיל פתאום לכשכש

ממשלת אחדות אינה חזות הכל אבל היא צעד קטן לחילונים בדרך לאיזון הכרחי. דמוקרטיה היא אמנם שלטון הרוב, אבל כשהמיעוט מתנהג כמו רוב לאורך שנים מוטב שלא ימתח את החבל עד הסוף. גם אם הענק קשור ומנמנם הוא עלול להתעורר.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת