מעשה בעיר תחתית ובאנשים שחלמו ועשו

מתוך הסרט "העיר האחרת" של ליבי קסל (צילום: ליבי קסל)
ליבי קסל
מתוך הסרט "העיר האחרת" של ליבי קסל

היה הייתה בחיפה עיר תחתית, בה שכנו בניינים גדולים ויפי מראה – כאלו שרואים במרכזים ההיסטוריים של ערים גדולות. היה בה שוק טורקי עתיק יומין, כיכר עם שם של עיר נחשקת בה נמצאת תחנת הכרמלית המובילה נוסעים מראש הכרמל לתחתית העיר. היו בה גם מספר פאבים ומסעדות שצברו לעצמם מוניטין ותהילה ארצית, הוויית מסחר שוקקת ושער ימי חשוב אליו הגיעו ספינות סוחר, תיירים והצי השישי.

במהלך הזמן הלך וצנח האזור ההיסטורי והיפה לתחתית סדר העדיפויות של תושבי חיפה והנהגתה. לאחר שנים רבות של דעיכה, נטישה ודרדור של המקום, קרה משהו ששינה בה את המציאות מקצה לקצה. לא בבת אחת ולא ברעש גדול, זה התחיל בקול דממה דקה של כמה צעירות וצעירים אשר במציאות חייהם משתלבים חלומות, צחוק, בכי, משברים, עצב ושמחה.

במהלך הזמן הלך וצנח האזור ההיסטורי והיפה לתחתית סדר העדיפויות של תושבי חיפה והנהגתה. לאחר שנים רבות של דעיכה, נטישה ודרדור של המקום, קרה משהו ששינה בה את המציאות מקצה לקצה

מאיר אריאל כתב: "בלאט חרש חרש, אט אט טופפות עתידות, עתידות לפנינו". משפט זה עולה בדעתי כשאני חושבת על איך באמת עושים מהפכה. לא ברעש גדול ופירוטכניקה מיוחדת. מהפכה אמיתית היא תוצאה של תהליך שצומח בשקט, מתקדם עקב בצד אגודל. חזון, חלום, עיקשות, התמדה והמון אמונה החשודה כנאיביות. אם חושבים רק במושגים של כדאיות כלכלית מיידית, אפשר לסגור את הבסטה כבר בהתחלה.

זה יכול להתחיל במעשה של אדם בודד, אלו יכולים להיות גם קומץ אנשים הרואים את מה שאחרים לא טורחים לראות: את הפוטנציאל, האפשרויות ואת החזון שלהם ממלא את הוואקום.

כמה חלוצים וחולמים יש? מעטים, והם יוצרי המציאות

לא פשוט להיות בעמדת החלום והחלוציות. תמיד יש תגובות נגד וסקפטיות של אנשים הסבורים שהם פועלים לטובת החולמים ומשוכנעים שהם יודעים הכל על המציאות והחיים. יש הרמות גבה של המשפחה והחוג החברתי המעדיפים פחות לחלום ויותר להיצמד לכללים קיימים, ברורים ובדוקים של ללכת בתלם, לבחור עבודות נוחות עם משכורות בטוחות, לגור במקום קוננווציונלי ובכלל להיות כמו כולם. האמת? זה באמת הרבה יותר נוח ופשוט. אבל יש כאלו שחייבים למצוא את מסלול חייהם בדרכם שלהם וכבודם במקומם מונח.

אם כולם היו הולכים בתלם, סביר להניח שהרבה מאוד מהחדשנות, העניין והכיף של חיינו לא היו קיימים. למי שאוהבים לחפש תימוכין בתיאוריות חברתיות, קבוצת החולמים והחלוצים מתוארים בתיאוריית "דיפוזיית החידושים" של אוורט רוג'רס.

מאיר אריאל כתב: "בלאט חרש חרש, אט אט טופפות עתידות, עתידות לפנינו". המשפט עולה בדעתי כשאני חושבת על איך באמת עושים מהפכה. לא ברעש גדול ופירוטכניקה מיוחדת. מהפכה אמיתית היא תוצאת תהליך

בתיאוריית "דיפוזיית החידושים" של אוורט רוג'רס. מובילי התהליך מוגדרים כמחדשים – Innovators. הם הראשונים לאמץ את החידוש, מוכנים לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים שהם לא מכירים ואף מחפשים ומאתרים חידושים כאלה. אלו האנשים שהחברה מתברכת בקיומם, משום שהם הראשונים ללכת הישר אל תוך הלא ידוע מתוך אופטימיות של אנשים היוצרים מציאות.

אחריהם מגיעים מי שמוגדרים: המאמצים המוקדמים – early adopters. הם השניים לאמץ את החידוש, מתאפיינים כמובילי דעה, אנשים המוקסמים מהאופציה שנפתחה והם מצטרפים לחדוות העשייה.

אחריהם באים כל השאר.
בשיר ישראלי ותיק ומוכר זה נאמר בכמה מילים שהפכו למשפט מיתי:

"אני ואתה נשנה את העולם. אני ואתה – אז יבואו כבר כולם"

צריך הרבה אהבה למקום ולרעיון כדי להפוך פוטנציאל למעשה

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 הייתה העיר התחתית מקום שהפך לוואקום אורבני עזוב וחשוד בפלילים. למרות זאת ובתוך המציאות הזו, פעלו באדיקות ובמסורת של עשרות שנים "פאב העוגן" הוותיק ביותר בארץ, "מעין הבירה" המיתולוגי ו"הסנדק" שנסגר לאחר 40 שנות פעילות (נפתח לאחרונה מחדש) וכמה עסקים וחנויות ששרדו את השנים וירידת העניין במקום.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 הייתה העיר התחתית מקום שהפך לוואקום אורבני עזוב וחשוד בפלילים. למרות זאת ובתוך המציאות הזו, פעלו באדיקות ובמסורת של עשרות שנים כמה עסקים ומוסדות ותיקים

רוב העסקים ובתי הדפוס שאכלסו את החנויות והחללים של רחוב הנמל וסביבותיו עברו מקום ועזבו. בניינים שלמים עמדו שוממים כשעל התריסים המוגפים שלטי מכירה והשכרה דהויים. המראה התאפיין בתחושת עזובה, בחלונות שבורים וחללים נטושים – בית קברות אורבני. לא מכאן ולא מחיפה. זה מקום של אף אחד.

ילדיה של גילה לבני זמיר ב-2007 בעיר התחתית המוזנחת (צילום: גילה לבני זמיר)
ילדיה של גילה לבני זמיר ב-2007 בעיר התחתית המוזנחת (צילום: גילה לבני זמיר)

אמרתי שלא פשוט להיות מובילי דרך? לפעמים זה מאוד פשוט והגיוני: צריך מקום? יש מקום שאף אחד לא רוצה, הוא זול ונראה מלא אפשרויות. אז אולי אפשר לנסות ונראה מה יהיה?

כרזת הסרט "העיר האחרת"
כרזת הסרט "העיר האחרת"

לתוך המקום הזה הגיעו כמה צעירות וצעירים שעיסוקם באמנות, צילום, פרפורמנס. הם בנו במקום הווית חיים מתחדשת ויכולת לחיות בזול במקום שקסם להם ואף אחד לא התייחס אליו כאופציית מגורים.

אולי היה צריך את המבט של "לא מפה" וחשיבה מנוגדת לחלוטין למנטליות החיפאית המיושנת, כדי לקלוט את היכולת להפוך מקום שהחיפאים לא סופרים – לבית ולבסיס של יצירה וחיים.

בחלוף השנים בהם הם חיו במקום, הלכה והתפתחה סביבת העיר התחתית בתהליך שהם הובילו, תהליך שהתניע מהלך התחדשות רחב היקף. אחר כך הגיעו כל היתר, כולל גורמים עסקיים וממסדיים. הון עתק מושקע במקום שנראה בעבר כאזור אסון בחלקים ממנו והיום הוא אטרקטיבי ומעורר התפעלות.

אולי היה צריך את המבט של "לא מפה" וחשיבה מנוגדת לחלוטין למנטליות החיפאית המיושנת, כדי לקלוט את היכולת להפוך מקום שהחיפאים לא סופרים – לבית ולבסיס של יצירה וחיים

החבר'ה שהתחילו את התהליך השקיעו במקום בעיקר אהבה ורצון ולהפוך אותו למקום המרכז אליו את כל מי שמשתוקקים לעיר אחרת בחיפה. עיר יצירתית, אורבנית, כמו שאנו אוהבים לבקר במחוזות אחרים. מעניין מה היה קורה אם בכלל לא היו מגיעים לחיות במקום?

הסיפור של החבורה הקטנה שהתחילה את התהליך מתועד בסרטה של ליבי קסל "העיר האחרת" אשר כיכב בדוקאביב 2022. צפיתי בו במוצ"ש האחרון באולם במוזיאון טיקוטין. ככל שעברו השנים הדחוסות בתוך השעה ורבע של ההקרנה, חשתי הזדהות עמוקה, התרגשות והוקרה למי שחייהם תועדו בידי עצמם, ללא פילטרים, בכנות חושפנית ואינטימית ובמשך כמעט עשור. "העיר האחרת" הוא גם סרט חשוב מאוד לסיפור הגדול של חיפה, לעתידה ולהבנת המהלכים של החיים המתחדשים בה.

אז "העיר האחרת" מועמד לשורטליסט של פרס אופיר. כן כן! האמת נראה לי שכל אחד יכול, זה פשוט עולה 1000 שקל (וצריך שיהיה לך…

Posted by Livi Kessel on Monday, July 25, 2022

גילינו שיש כאן בחיפה חלקת עיר מופלאה המצפה לתושבים שיאהבו אותה

לקראת סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת כיכבה בטלוויזיה הסדרה פלורנטין. היא הציגה את סיפורי חייהם של חבורת צעירות וצעירים, אשר עברו לחיות בשולי העירוניות של תל אביב השבעה והטרנדית של אז.

הסיפורים התרחשו במרחב של שכונת פלורנטין המחוספסת, המרופטת והמוזנחת, אשר הפכה בין לילה למשאת נפשם של צעירות וצעירים שחיפשו מציאות אלטרנטיבית ושפויה כלכלית, המאפשרת חיים וביטוי אישי בעיר הגדולה.

ככל שעברו השנים הדחוסות בתוך השעה ורבע של הקרנת "העיר האחרת", חשתי הזדהות עמוקה, התרגשות והוקרה למי שחייהם תועדו בידי עצמם, ללא פילטרים, בכנות חושפנית ואינטימית ובמשך כמעט עשור

החיים הם לא סידרת טלוויזיה, אבל הסרט "העיר האחרת" הוא הדבר הכי קרוב לבסיס הסיפור של פלורנטין בלי לביים ובלי להמציא דמויות. מצלמתה של ליבי קסל תיעדה בישירות ובטבעיות את החיים בתוך עיר גדולה, שיכולה להיות עיר אטרקטיבית, תוססת וביתם של צעירות וצעירים רבים שכבר לא יכולים או לא רוצים לחיות בתל אביב או בפלורנטין.

בעיר האחרת הנמצאת בחיפה אפשר להגשים את החלומות האופייניים לצעירות ולצעירים שיש בהם תשוקת יצירה אמנותית. מי שלא חווה זאת לעולם לא יבין עד כמה היא חזקה מעל לכל רציונל. לא סופרת את החיים הבנאליים ומנסה להתמודד בפער בין החלום גם כשהמציאות היומיומית תובעת את שלה.

הסרט מביא את ההתמודדויות עם המשברים האישיים ואיך למרות זאת ממשיכים מדי יום ובעקשנות להגשים את החלום כדי להפוך אותו למציאות. בחייהם הפרטיים ובמרחב העירוני שבו התגוררו.

האמנות והחיים עצמם ואיך חיים אותם בחיפה?

הצייר עידו מרקוס, שותף לחבורה ובן זוגה של ליבי קסל הבמאית כותב ש"הסרט בעיקר מדבר על מה זה להיות אמן ומה זה לחיות, מחברויות ועד התמודדות עם המציאות והתבגרות בעולם שרובו קושי ועצב. כאשר היצירה היא משהו שצריך להילחם עליו ומצד שני מהווה חוט מקשר ואי בודד משותף לכמה אנשים יוצרים אשר חיים בפשטות ובעשייה".

החיים הם לא סדרת טלוויזיה, אבל הסרט "העיר האחרת" הוא הדבר הכי קרוב לבסיס הסיפור של פלורנטין בלי לביים ולהמציא דמויות. מצלמתה של ליבי קסל תיעדה בישירות ובטבעיות את החיים בתוך עיר גדולה

מה מבדיל אמן מיזם עסקי רגיל? יזם עסקי חושב קודם כל מה יצא לו כלכלית מהיזמות מול ההשקעה ואמן פועל באופן רגשי, מתוך מחוייבות לאמנות שלו ומה שיהיה יהיה. יכול להיות שזה יצליח ויכול להיות שיכשל. אבל הדרך חשובה לא פחות, ובדרך של החיפוש האישי תוך החיים בעיר תחתית קרה כאן משהו גדול מאוד ברמה העירונית חיפאית, ששום יזם עסקי לא קידם, ואולי לא היה יכול לבצע מהלך כזה.

יש לסרט ערך מוסף חשוב מאוד המתעצם בהקשר החיפאי ומול הממסד השלטוני ב-25 השנים האחרונות. בניגוד לערים גדולות, המציעות מרחב שמאפשר להם להביא את הביטוי האמנותי שלהם באופן שגם העיר מרוויחה ממנו, מכירות בערכו של המעמד היצירתי וסצנת האמנות – חיפה היא עיר שעדיין לא יודעת איך להכיל באופן יעיל ומצמיח את המעמד היצירתי והיוצר. זה החי בה וזה המעוניין להגיע אליה. למרות שלפני שנים חיו ויצרו בה משוררים, סופרים ואמנים.

היום יש בחיפה קהילת אמניות ואמנים מעולה ויצירתית המבקשת לפרוץ בכוח יצירתה ולהשפיע על מרחבי העיר והווייתה. הא.נשים שבה יוצרים ופועלים בלי קשר לממסד העירוני, אבל אם רוצים לעשות את זה אפקטיבי ומצמיח שינוי רחב אז צריך גיבוי מערכתי. מנגד יש את עסקני הממסד העירוני המבקשים לעצמם שליטה בנעשה ובקידום מה שנראה בעיניהם כאמנות. אולי יום אחד הממסד החיפאי ישכיל להשתחרר מהצורך לשלוט ולרכז הכל תחת כנפיו.

"העיר האחרת" – מסמך רגיש ואוהב לעיר בה גרים, חיים ויוצרים

"העיר האחרת" הוא סרט תיעודי על חלק עיר גדול, משמעותי והיסטורי של חיפה, שגווע והפך ל-no man's land. אבל קומץ חולמות וחולמים הניעו מהלך שהפך אותו למקום מלהיב וכיפי. הציבור הצעיר והרעב לחיפה עירונית ומגניבה נהר אליו והפך אותו למוקד תשומת לב.

בניגוד לערים גדולות, המציעות מרחב שמאפשר ביטוי אמנותי באופן שגם העיר מרוויחה ממנו, ומכירות בערכו של המעמד היצירתי וסצנת האמנות – חיפה היא עיר שעדיין לא יודעת איך להכיל זאת

היום קשה לדמיין מה היה שם לפני הקרטל, הברדה, פטוש גלרי, ליבירה, wework, רולא וכל המקומות החמים והשוקקים הנמצאים בו כאילו היו שם תמיד. המציאות השתנתה לחלוטין למרות שיש עוד הרבה מה לעשות. כעת, תשומת הלב של החולמים והיזמים עברה למרחב אחר בעיר שהפך במהלך השנים למוקד של הזנחה ופשע בצד עניין מתחדש.

חבורת האמנים והאמניות המתועדים בסרט – שחר סיון, צבי פטרקובסקי, טליה סיון, ליבי קסל, עידו מרקוס, איריס סינטרה, בעז נוי ודיאנה פיאטוב – כבר מזמן לא שם. החיים שהתעוררו בעיר תחתית כבר לא התאימו להם. היחיד מהחבורה בסרט שהסטודיו שלו פועל ברחוב הנמל הנראה היום שונה לחלוטין – הוא עידו. השאר עברו לחלקת העיר המוזנחת הבאה ולא חסרות כאלו בחיפה – במרחב הסמוך לשוק תלפיות, ברחובות שהיו פעם הלב המסחרי הפועם של חיפה והפכו לעזובים ואף אפלים.

בשנים האחרונות יש סטודיוז ופעילות תרבותית מקורית ומרתקת ברחובות סירקין, ביחיאל פינת החלוץ, בבניין לשעבר של בגדי ים גליק. כל אלו יוצרים רצף של מקומות המחברים קצות רחובות ויוצרים מתחם של התעוררות לא שגרתית במקום שהיה נראה כמחוסל. מסביב צומחת יזמות קולינרית ותרבותית המתערבבת בהזנחה רבת שנים ומציאות חיים קשה ועתירת בעיות.

באופן מוזר הערבוביה יוצרת יופי ייחודי ומחוספס ומוקד משיכה שהפך להיות לוהט. מכאן אפשר רק לצמוח. את זה יכולים לראות רק מי שמרחיקים ראות וכבר הוכיחו את עצמם.

חוץ מעידו, חבורת האמנים בסרט כבר לא שם אלא עברו לחלקת העיר המוזנחת הבאה. ולא חסרות כאלו בחיפה – במרחב הסמוך לשוק תלפיות, ברחובות שהיו פעם הלב המסחרי הפועם של חיפה והפכו עזובים ואפלים

כל המספידים את חיפה ואת רחובות החלוץ, שוק תלפיות, רחוב שפירא והסביבה, צריכים לראות את הסרט ולהבין כיצד אפשר להפוך חלום למציאות. להפנים את עוצמת האמונה והעקשנות הגוברת על סקפטיות של מי שלא מעזים, על כל מיני מומחים בהחייאת ערים שדעכו ללא הוכחות מעשיות או יצירת מצגי שווא בארועים מלאכותיים, היוצרים ווייב לכמה שעות ולאחר מכן הכל חוזר לקדרותו.

אני חושבת שזהו גם סרט חובה להנהגת עיריית חיפה וכל מי שקשור להתחדשות עירונית: כחלק מתפקידם עליהם להבין ולהפנים את ההיבטים הרגשיים ולצאת מעולם של מצגות ותכנונים סטריליים וחסרי קשר לסיפור האמיתי של העיר.

חיפה האמיתית נמצאת בעיר האחרת שצומחת בשקט בתוך חיפה והיא עיר של א.נשים שבמעשיהם הופכים חלום למציאות.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,830 מילים ו-1 תגובות
סגירה