המעריץ
יהודה פוליקר היה חתיך וכריזמטי, עם קול שמרעיד את הלב. והוא ניגן גיטרה כמו שד פצוע. בנג'ו קמחי החזיק את הבס גבוה וזז בחתוליות. אלי חדד לא תופף אלא הלם בתופים. קיטש אמסלם הדביק את הפלייבק וגם שר נהדר. ארבעתם השפריצו תשוקה וכריזמה, אבל אפשר היה לראות שהם גם קצת מבוהלים.
ארבעתם עוד לא היו מפורסמים בפורים ההוא של 1982, כשלהקת בנזין הגיעה להופעת צהריים מתחת לקולנוע "אורות" בקריית מוצקין. נדמה לי – אני לא בטוח – שזו הייתה ההופעה הראשונה שלהם תחת השם בנזין. שם כל כך קרייתי. הריח של מפרץ חיפה. הם בדיוק הוציאו את הסינגל הראשון, "חופשי זה לגמרי לבד". פוליקר ריסס את המלים בזעם: "24 שעות ביממה / בנינו חומה של בדידות איומה". אמאל'ה.
ארבעתם עוד לא היו מפורסמים בפורים ההוא של 1982, כשלהקת בנזין הגיעה להופעה בקולנוע "אורות" בקריית מוצקין. נדמה לי שזו הייתה ההופעה הראשונה שלהם תחת השם בנזין. שם כל כך קרייתי. הריח של מפרץ חיפה
רק בעוד כמה שבועות הם יוציאו את "יום שישי את יודעת", להיט נגיש ושמח הרבה יותר, שיכבוש את המדינה, יהפוך את בנזין ללהקה המדוברת של התקופה וגם יביא אותה להופעת טלוויזיה פורצת הדרך מול חיילי צה"ל שתכניס אותם לכל בית.
כל זה יקרה רק אחרי שצה"ל יפלוש ללבנון בחודש יוני. אבל אנחנו עוד בפורים, שלושה חודשים קודם. אנחנו לא יודעים מה עומד לקרות, לא מבינים שהעולם עומד להשתנות, ואנחנו מצטופפים משתאים מול הבמה שעיריית קריית מוצקין הציבה מתחת לקולנוע "אורות" ומבינים – בדרך הלא מנוסחת עד הסוף שבה בני נוער מבינים דברים כאלה – שאנחנו עדים למהפכה.
צריך לזכור מי היינו אז ואיך נראה לנו העולם. תל אביב הייתה מעבר להרי החושך. לא מושגת. לא מובנת. גל "להקות הרוק מהקריות" עוד לא בא לעולם. ערן צור, שהיה איתי בי"א 2 באורט קריית מוצקין, ניגן בלהקת תיכוניסטים בעלת שם מוזר עם אייל שכטר מקריית ביאליק, שבעוד שנה-שנתיים יקים איתי ועם חברים נוספים את אבטיפוס.
שמענו שבקריית ים יש בחור רוסי שקוראים לו ארקדי דוכין, שמנגן כמו יוני רכטר ושר מדהים. הסתובבה איזו קסטה עם שירים שלו. תיסלם היו ענקיים, אבל היי – הם הגיעו מגלי צה"ל, ממרכז העניינים. לנו לא היה מושג איך מתחילים בכלל. וגם לא היה לנו את מי לשאול. הכול היה מסתורי מאוד לפני האינטרנט.
ופתאום בנזין. נשמעים מדהים. מנגנים כמו הגיבורים שלנו מחו"ל. מפציצים. רוקנרול. דיסטורשן. סולו בול כמו דיוויד גילמור מפינק פלויד. וגם האפקט הזה של המסוקים. יא אללה! והם מפה. כמונו. מקריית חיים הסמוכה. כלומר – אפשר. כנראה שיש איזו דרך. אם הם גילו אותה, אולי גם אנחנו נוכל. לפעמים הופעת רוק יכולה למלא אותך תקווה.
ופתאום בנזין. נשמעים מדהים. מפציצים. רוקנרול. דיסטורשן. סולו בול כמו דיוויד גילמור מפינק פלויד. וגם האפקט הזה של המסוקים. יא אללה! והם מפה. כמונו. מקריית חיים הסמוכה. כלומר – אפשר
הרבה שנים אחר כך כתבתי עם משה זונדר את "צומת וולקן", הסרט שביים ערן ריקליס ושיעלה השנה כמחזמר בתיאטרון באר שבע. זו הייתה, בין היתר, הצדעה לדור המוזיקאים שגדל לפנינו בקריות. הדור של בנזין, כשעוד קראו להם "ברקת". הדור שגדל אל מלחמת יום כיפור.
קיטש אמסלם תרם לפס הקול של "צומת וולקן" את השיר "אחרי הסערה", שנפתח במילים "מחכים לגפרור שידליק פה אש גדולה / שישרוף את הכול ונתחיל מהתחלה".
ההופעה ההיא בפורים 1982, מתחת לקולנוע אורות, הייתה גפרור כזה. לפחות בשבילי. בנזין הדליקו אש גדולה.
המפיק
באחד מימי הסתיו של 1982, קצת אחרי שאלבום הבכורה של בנזין הגיע אל חנויות התקליטים (היו פעם חנויות כאלה), שמעתי את קולו הרדיופוני והמוכר של צבי גורן מהטלוויזיה על המזכירה האלקטרונית שלי (היה פעם מכשיר כזה). הוא ביקש לדבר איתי בנוגע לכתבה בטלוויזיה על בנזין. התקשרתי אליו, ובשיחה הוא אמר לי שמדובר בעצם בסרט דוקומנטרי שילווה את הלהקה לאורך תקופה וישודר במסגרת התוכנית "מבט שני" בטלוויזיה הישראלית (היה פעם ערוץ אחד כזה).
נלחצתי מעצם הרעיון שצוות טלוויזיה ילווה את הלהקה בחדרי הלבשה מאחורי הקלעים, בחדרי חזרות, באולפן, בבתים, בבתי ההורים וכו'. ובכלל, מה הקשר בין תוכנית טלוויזיה חברתית/פוליטית כמו "מבט שני" ללהקת רוק מהקריות? היה ברור שמדובר בחשיפה קיצונית שיכולה להביך ולקלקל את התדמית הקשוחה של ארבעת הרוקרים החדשים מהקריות.
נלחצתי מעצם הרעיון שצוות טלוויזיה ילווה את הלהקה מאחורי הקלעים, בחדרי חזרות, באולפן, בבתים. ובכלל, מה הקשר בין תוכנית טלוויזיה חברתית-פוליטית כמו "מבט שני" ללהקת רוק מהקריות?
קבענו להיפגש אצלי בבית. צבי הגיע לתל אביב מירושלים. שאלתי הרבה שאלות ולשמחתי נראה שהוא הבין את כל החששות שלי. משהו בדרך שבה הוא תאר בפניי את הסרט שהוא מדמיין הצליח אף לשכנע אותי שהסרט ייעשה בבימויו של מישהו שאפשר לסמוך עליו, במאי שיעשה הכול בתבונה ומתוך אהבה.
צוות הטלוויזיה הצטרף אל הלהקה, וצבי יצר קשר בלתי אמצעי עם חברי הלהקה ועם כל מי שהיה קשור אליה. אווירת הסחבקיה של הצמד חמד אלי חדד ובנג'ו קמחי הדביקה גם את צוות ההפקה של הסרט ופרקה את כל המחסומים והעכבות.
לא הייתה לי אף ביקורת על הסרט הערוך. צבי גורן עשה סרט נפלא שהאיר בחום ואהבה את המקום שבו גדלו חברי הלהקה, בבתי קשי יום, ואת המקום שבו צמחה להקת רוק ישראלי אותנטית. זה היה סרט על רוק – אבל זה גם היה סרט חברתי ופוליטי. סרט על ישראל השנייה. ולא זאת שניכסו לעצמם הביביסטים.
צבי גורן עשה סרט נפלא שהאיר בחום ואהבה את המקום שבו גדלו חברי הלהקה, בבתי קשי יום, ואת המקום שבו צמחה להקת רוק ישראלי אותנטית. וזה היה סרט חברתי ופוליטי. סרט על ישראל השנייה
הבמאי
אבא שלי, צבי גורן, היה איש של מוזיקה. כלומר, גם איש של מוזיקה. בבית ילדותי, נישאה התקליטייה לאורכו של כל הקיר המרכזי בסלון, עוטפת בדרכה את הגומחה של הפטיפון שעמדה במרכז החדר – במקום שבו כיום מעצבי בתים בוודאי היו מעמידים על הקיר את מסך הטלוויזיה.
כ-10,000 תקליטים היו שם, מסודרים לפי חלוקה שהייתה שמורה לאבי בלבד. אם הוצאת תקליט והכנסת אותו למקום הלא נכון, זה היה הדבר הראשון שהיה שם אליו לב כשחזר הביתה והתיישב על הספה. "מי שם את מקרטני ליד פון קאראיאן?" היה שואג. כאילו שלא ידע את התשובה לבד.
בקיץ 1982, כשאני בת 15 ובת יחידה, הפער התרבותי בין אבא שלי וביני רק הלך והתרחב. אני התעניינתי בטושים זוהרים, אופנה ואיפור – ובשאלה הקרדינלית האם צביקה יזמין אותי לסלואו לצלילי Out Here on my Own מהסרט "תהילה"; אבא שלי היה מעיר את כל הבית – והשכונה – בכל שבת בבוקר לצלילי מאריה קאלאס באיזו הקלטה נדירה של "לה טרוויאטה" מבית האופרה במילאנו. ובגיל הזה, ככל שלא היה ביננו דבר משותף – גם לא היה ביננו על מה לשוחח. אז בעיקר רבנו. כלומר, הוא כעס עליי ואני ישבתי בחדר ושנאתי אותו על כך.
בקיץ 1982, אחרי שהיה שליח רשות השידור במשך שלוש שנים בלונדון, חזרנו לישראל רגע לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. אבא חזר לרשות השידור וחיפש נושא לעשות עליו סרט דוקומנטרי עבור "מבט שני". אני חזרתי לחברים בירושלים כדי לגלות שאחרי שלוש שנים באנגליה, אין לי באמת חברים בירושלים. הפער התרבותי מאלו שהיו איתי בבית הספר היסודי גם הוא היה גדול מדי. אני חזרתי לארץ בסרבל טייסים ורוד ומגפי בוקרים לבנות, וכל הבנים רצו להתמזמז איתי וכל הבנות חשבו שאני זונה.
בקיץ 1982, אחרי שהיה שליח רשות השידור במשך שלוש שנים בלונדון, חזרנו לישראל רגע לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. אבא חזר לרשות השידור וחיפש נושא לעשות עליו סרט דוקומנטרי עבור "מבט שני"
ליום ההולדת ה-15 שלי, באמצע יולי, הלכתי עם צמד חברים להופעה ב"סינמה ביס", בית קולנוע עלוב וישן שלפעמים שימש גם כאולם הופעות בשכונת קריית יובל. בירושלים, כשהייתה הופעה, לא שאלנו שאלות ולא היינו אניני טעם. והיינו הולכים להופעות גם בלי לדעת בכלל מי יופיע הפעם.
באותו מקרה, הלהקה הייתה "בנזין" וכבר שמענו אותה ברדיו עם שני להיטים – "חופשי זה לגמרי לבד" ונדמה לי שבדיוק אז גם יצא "יום שישי את יודעת". כך או כך, הם לא היו זרים לחלוטין – ועדיין היה מדובר בג'וקר: הולכים להופעה בלי באמת לדעת מה נקבל ממנה.
אני לא אהיה הראשונה וכנראה שלא האחרונה שתיזכר בהופעה של בנזין כאירוע מכונן. במקרה שלי, לאירוע המכונן הזה היו השלכות מרחיקות לכת ממש.
חזרתי הביתה נסערת ומאוהבת. "בנזין" ניסחו לי לראשונה את הטעם המוזיקלי שילווה אותי שנים אחר כך. במידה רבה, "בנזין" היו נקודת המעבר שלי מהפופ לרוק הקלאסי. בזכותם ובעקבותם גמעתי לד זפלין, ברוס ספרינגסטין, הסטונס ועוד.
והם היו נקודת המפגש הראשונה שלי עם אבא.
"בנזין" ניסחו לי לראשונה את הטעם המוזיקלי שילווה אותי שנים אחר כך. במידה רבה, "בנזין" היו נקודת המעבר שלי מהפופ לרוק הקלאסי. והם היו נקודת המפגש הראשונה שלי עם אבא
היה לי פטיפון בחדר ואת המוזיקה שלי שמעתי שם. לפעמים הייתי ננזפת – "תנמיכי בבקשה את הרעש הזה! זה לא מוזיקה" – אבל אחרי שרצתי לקנות את האלבום החדש של בנזין ממש ביום שיצא לחנויות, ב-1 באוגוסט 1982, ואחרי שמיעה שנייה או שלישית בלופ קרה דבר מוזר: אבא שלי לקח את התקליט ושם אותו בפטיפון הראשי. בסלון. והתיישב לשמוע איתי. הוא אהב אותם.
אני לא יודעת איך התנהלה השיחה בינו לבין עורך "מבט שני" המיתולוגי מיכאל קרפין. אבא גורן כבר עשה כמה סרטים בעבר בנושאי תרבות ואמנות ל"מבט שני" – כמה מהם אפילו זכו בפרס רשות השידור (שהיה יוקרתי באותן שנים), על המלחין פאול בן-חיים, על הרקדן יאיר ורדי, על להקת הבלט "קול ודממה" בניהולו של משה מזרחי.
!["24 שעות", האלבום הראשון של להקת בנזין, שיצא ב-1 באוגוסט 1982. עיצוב העטיפה: שרי ארנון. צילום: מיכל היימן](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/08/בנזין_עשרים_וארבע_שעות.jpg ""24 שעות", האלבום הראשון של להקת בנזין, שיצא ב-1 באוגוסט 1982. עיצוב העטיפה: שרי ארנון. צילום: מיכל היימן")
והנה הוא ניגש אל קרפין ומציע לו פיץ' לסרט תעודה מהסוג שמעולם לא נעשה ברשות השידור קודם לכן: ליווי של להקת רוק ברגע התפוצצותה, ברגע שהמטאור הזה פרץ את קווי האטמוספרה ונחת על כדור הארץ באגן הים התיכון בקול תרועה של גיטרות, בס ותופים.
העובדות הן שקרפין אישר את הסרט, ואבא שלי יצא למסע שנמשך כמה חודשים, במהלכן ליווה את חברי להקת בנזין ואת המפיק האגדי יעקב גלעד בחזרות, באולפן ההקלטה, בהופעות ברחבי הארץ, בבתיהם ואצל ההורים שלהם. מיותר לציין שבתקופה הזו, שנמשכה כמעט חצי שנה – עד שידור הסרט ב-16 בינואר 1983 – הייתי קרובה אל אבא שלי כמו שלא הייתי קרובה אליו בנערותי בכלל?
הסרט חושף את השיר הראשון שחברי הלהקה עבדו עליו לקראת התקליט השני – שיצא כמעט שנתיים אחר כך, "אור פנס כחול". זה שיר שראיתי אותו מתהווה אצלנו בבית, במטבח. ויש רגע בסרט שבו רואים את יהודה פוליקר ויעקב גלעד מגיעים לאיזה אולם בבית ספר תיכון ירושלמי, לראות להקת רוק של תלמידי כיתה י' עושה קאבר ל"חופשי זה לגמרי לבד".
בסרט נחשף השיר הראשון שהלהקה עבדה עליו לקראת התקליט השני – שיצא כמעט שנתיים אחר כך, "אור פנס כחול". זה שיר שראיתי אותו מתהווה אצלנו בבית, במטבח
אני כמובן סידרתי את זה. ומיותר לציין שזה עשה פלאים למעמד החברתי שלי במשך אותה שנה קריטית. אם כי, אני חושבת שהבנים עדיין רצו להתמזמז איתי והבנות עדיין חשבו שאני זונה. (אגב, צביקה לא הזמין אותי לסלואו ההוא. אנחנו מתחשבנים על זה עד היום, 40 שנה אחר כך).
אבא שלי נפטר בדיוק לפני שנתיים, ב-15 ביולי 2020. בחייו, הסרט שעשה על "בנזין" היה אחד הדברים שהתגאה בהם ממש. אני חושבת שזה שילוב של העובדה שהצליח להחדיר לרשות השידור המאובנת סרט על משהו עכשווי, פופולרי, לצד העובדה שנשאר חבר של יהודה ויעקב בכל השנים אחר כך – ושהייתה לו תרומה להזנקת הקריירה של פוליקר בתחילתה.
וגם הידיעה, שעם כל הריבים שהיו בינינו במשך כל השנים – לפחות תמיד היה לנו את "בנזין" וקיץ 1982.
הסרט שעשה על "בנזין" היה אחד הדברים שאבי התגאה בהם ממש. זה שילוב של העובדה שהצליח להחדיר לרשות השידור המאובנת סרט על משהו עכשווי, לצד העובדה שנשאר חבר של יהודה ויעקב בשנים אחר כך
הסרט
"זהירות, בנזין!", סרטו של צבי גורן
הסרט מופיע כאן באורכו המלא – לראשונה מאז השידור הראשון במסגרת התוכנית "מבט שני", ב-16 בינואר 1983. קטעים ממנו מצויים ביוטיוב, וגירסה מקוצרת שלו – בת 40 דקות – שודרה במסגרת התוכנית "כך היה" של הערוץ הראשון לפני עשור.
כעת הסרט מוגש כאן לראשונה בגירסתו המקורית – באישור "כאן", תאגיד השידור הישראלי, ובסיועה האדיב של מנהלת הארכיון בילי סגל.
באדיבות "כאן 11"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הייתי ילד בסוף בי"ס יסודי וזכיתי לראות אותם, הגיעו בלי צוות. יהודה סוחב ומחבר אמפליפייר בלונה פארק עונה לשאלות של החוצפן מהחבר'ה שלי שנתן בעצמו מופע קטן לקומץ הקהל הקטן ("אתם כמו הביטלס. אז מי אצלכם רינגו, מי ג'ורג' ומי פול?").
ראיתי אותו כבר לפני כן, בסיום צעדת נס ציונה – מנגן קאבר ל The wall, חתיך הורס. ביישן. מאז ראיתי אותו אינספור פעמים ואפילו תפסתי אותו חוזר על הקאבר לפינק פלויד במופע לארגון שיש לו כסף (רואי חשבון) באילת. ולא מזמן עם גידי גוב (כן, הייתי גם בשנות השמונים במופע המקורי). מדובר בסטאר וכישרון ענק שבא ממקום קשה והיום אני נכה לגמרי אבל מרגיש גרופי. בן 14 בכל הקשור לפוליקר. מצטער על הטרחנות אבל חסכתי מכם עוד 15 סיפורים ולפחות אלף מילים. יאסו יהודה!
אני הייתי בהופעה בהיכל העשור בקריית גת אז בתחילת שנות השמונים. התרגשתי לראות את הסרט ולחוות רגעים מהילדות. להיזכר בתחילת האהבה שלי למוזיקה ובראשיתן של שנים ארוכות של אהבה לבנזין וליהודה פוליקר. עדיין מקפידה ללכת להופעות לפחות פעמיים בשנה. תודה רבה!