הנרי פורד נהג להעניק מדי שנה את מודל ה־T החדשה שלו כמתנה לשכן שלו הרב ד"ר ליאו פרנקלין. שניהם גרו באותו רחוב בדטרויט וכשפורד גילה שהמנהיג הרוחני של בית הכנסת בית אל זקוק לרכב חדש – הוא צירף את הרב לרשימת האמריקאים שהחזיקו ברכב – רשימה שבסופו של דבר מנתה יותר מ־15 מיליון בני אדם.
אולם, ב־1920 פרנקלין החזיר את המתנה האחרונה בצירוף מכתב הסבר. באותה תקופה פורד החל לפרסם סדרה של מאמרים אנטישמיים בעיתון שלו ה"דירבורן אינדיפנדנט". סדרת המאמרים הופצה במשך קרוב לשנתיים – 91 שבועות.
הסדרה עשתה שימוש במסמך המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון", אך עסקה גם בענייני פנים אמריקאים כמו למשל "מוזיקת הג'אז המטומטמת". מאוחר יותר פורד פרסם את המאמרים הללו בסדרה של ארבעה ספרים, שהפכה לרבת מכר עולמית, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי".
אולם, לפי הסרט החדש של הבמאי אנדי קירשנר, "10 שאלות להנרי פורד" – פורד מעולם לא הבין מה הרגיז כל כך את הרב. הסרט הוקרן לראשונה באופן מקוון בפסטיבל הסרטים היהודי הוותיק ביותר בארה"ב – פסטיבל הקולנוע היהודי של סן פרנסיסקו – בשבוע הראשון של אוגוסט.
"לא הייתי מודע למידת ההשפעה שהייתה לו על התנועה הנאצית המוקדמת, ובשנים האחרונות [שלפני מלחמת העולם השנייה] להשפעה שהייתה לו על הפשיזם מסביב לעולם. חשוב לספר את הסיפור הזה"
"רציתי להשלים את התמונה על הנרי פורד", אומר קירשנר לזמן ישראל. "לא הייתי מודע למידת ההשפעה שהייתה לו על התנועה הנאצית המוקדמת, ובשנים האחרונות [שלפני מלחמת העולם השנייה] להשפעה שהייתה לו על הפשיזם מסביב לעולם. חשוב לספר את הסיפור הזה, מדובר במעין צד אפל של מיתוס היזמות האמריקאי".
קירשנר מעלה בסרטו באוב את רוחו של פורד. רוח הרפאים מגולמת על ידי ג'ון לפרד –שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, שהשתתף, בין השאר, ב"צעקה 4" וב"כבאי שיקגו" ומשמש כמנהל בפועל של תיאטרון ויליאמסון במישיגן.
פורד בגילומו של לפרד חובש את מגבעת הקש המזוהה עם יצרן הרכב ומדבר במבטא העממי של מישיגן. מסייעת לכך העובדה שגם מוצאו של לפרד מאותה מדינה.
הרוח – שמשוטטת ברחובות האפורים של דטרויט של היום – מתרכזת בציוני הנוף ההיסטוריים שמשקפים את אימפריית הרכב שפורד בנה ותחזק, בכלל זאת המפעלים שייצרו מספר ראוי לציון של מכוניות בימי שלום וכלי טיס צבאיים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
"רוב הדברים שהנרי עושה בסרט הם דברים שהוא אמר או [כתב] במחברות שלו", אומר קירשנר. "יש כמה דברים שאני המצאתי, אבל הם משקפים דעות מתועדות היטב, גם אם לא מדובר במילים המדויקות שלו".
רוחו של פורד מתמודדת בסרט על עשר שאלות שעוסקות בחייו ובמורשתו. לפי התשובות, לא ברור אם הוא למד משהו מההיסטוריה. הסרט גם מתאר את כמה ממעשיו השנויים במחלוקת – מפרסום סדרת הספרים "היהודי הבינלאומי" ועד קבלת עיטור הכבוד הגבוה ביותר של הנאצים לאזרחים זרים ב־1938 – הצלב הגדול של הנשר הגרמני.
הסרט גם מתייחס למערכת היחסים הבעייתית שלו עם בנו אדסל פורד, שלטענת הבמאי היה הרבה יותר מסתם דגם שיצא לשוק אחרי מות הבן והוכתר ככישלון חרוץ. קירשנר, מרצה בבית הספר לאמנות ועיצוב ע"ש סטאמפס באוניברסיטת מישיגן, הוא מומחה לתיאטרון, מחול, מוזיקה ווידיאו.
הוא לא רק כתב וביים את הסרט, אלא גם הלחין את המוזיקה עבורו ואף ביצע את תפקיד הסקסופון. אף שהסקסופון הכניס את קירשנר לעולם האמנות, אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת ברנדייס ובקונסרבטוריון למוזיקה של ניו אינגלנד הוא הבין שהוא כבר לא יהיה צ'ארלי פרקר הבא – ופנה לתיאטרון.
ב־2016 הוא עבר לבימוי קולנועי בדרמה "הסוד של ליברטי" של אמזון פריים, על פוליטיקאית נוצרית שמרנית שצריכה לבחור בין הצלחת הקמפיין שלה לבין רומן לסבי סודי. הרקע האישי של קירשנר גם הוא רב פנים: הוא בן לאב יהודי ולאם נוצרייה, שגדל כאוניטריאני. אשתו יהודייה והם מגדלים את בנם כיהודי.
לפני שנים רבות, כשעדיין לא שמע על הצדדים הנתעבים של פורד, קירשנר עצמו היה בעליה של מוסטנג. "ההורים של אשתי והמשפחה שלה כולם מדטרויט", אומר קירשנר. "הם גדלו בשנות ה־30 וה־40. הם היו מאוד מודעים לאנטישמיות של הנרי פורד.
"בעיקרו של דבר, מה שפורד עשה היה אמריקניזציה של האנטישמיות האירופית המסורתית, מיתוג מחדש של האנטישמיות עבור קהל אמריקאי"
"שמעתי על זה מקרובי משפחה אחרים שלי, אבל לא הייתי מודע להשפעה של הפרסומים שלו – ה'דירבורן אינדיפנדנט' והספרים שהוא הוציא בסדרת 'היהודי הבינלאומי'. אחד הדברים שלמדתי הוא על ההמשכיות של האנטישמיות.
"בעיקרו של דבר, מה שפורד עשה היה אמריקניזציה של האנטישמיות האירופית המסורתית, מיתוג מחדש של האנטישמיות עבור קהל אמריקאי, עם דימויים ישנים ומוכרים כמו בנקאים בינלאומיים".
רוחו של פורד נאלצת להתמודד בסרט עם שאלות לא נוחות כמו "אבל למה שנאת יהודים?" ו"למה שמרת את המדליה של היטלר?" הרוח מוחה על כך וטוענת כי הוא העסיק אלפי יהודים וכי כמה מחבריו הוותיקים היו יהודים.
לדבריו, האדריכל היהודי אלברט קאהן תכנן רבים מהבניינים של חברת פורד. עם זאת, רוחו של פורד מותחת ביקורת על המהגרים היהודים משום שלא הצליחו לעשות את מה שהוא ציפה שכל עובדיו יעשו – ייטמעו באמריקה.
האנטישמיות של פורד זכתה לשבחים בגרמניה הנאצית. אף על פי שמעולם לא נפגשו, היטלר כינה את יצרן הרכב "היינריך פורד" וחזה כי הוא יהיה "מנהיג התנועה הפשיסטית ההולכת וגדלה באמריקה".
האנטישמיות של פורד זכתה לשבחים בגרמניה הנאצית. אף על פי שמעולם לא נפגשו, היטלר כינה אותו "היינריך פורד" וחזה כי הוא יהיה "מנהיג התנועה הפשיסטית באמריקה"
"הייתה לו השפעה על נאצים רבים בשנות ה־20 וה־30", אומר קירשנר. "לא הייתי מודע לכך שהוא תמך בהרבה חסידי עליונות לבנה ימנים עד שנות ה־30 וה־40, כשהמלחמה החלה. זה עוד היבט בסיפור שנראה מאוד רלוונטי לזמננו, עם הפשיזם שמתעורר לתחייה כאן ומסביב לעולם.
"פורד היה מעין המשך של האנטישמיות. הוא באמת השפיע עליה באופן עמוק והפיץ אותה. הייתי אומר שהוא היה האנטישמי האמריקאי המשפיע ביותר. אני באמת לא יכול לחשוב על אף אחד אחר שהשפיע עליה כמוהו".
גם יחסי האב והבן בין הנרי לאדסל נבחנים בסרט, ואדסל זוכה להערכה מחודשת. קירשנר זוקף לזכותו של אדסל הישגים שלא זכו להערכה בחברה שהקים אביו, בכלל זאת הגישה האסתטית לעיצוב המכוניות.
אדסל תמך באומנות ואף הזמין את הצייר המקסיקאי דייגו ריברה לדטרויט. ציורי הקיר שיצר ריברה בעיר המוטורית תחת הכותרת "תעשיית דטרויט", עדיין מוצגים במכון לאומנות של דטרויט.
בסרט הם זוכים לקבלת פנים צוננת מצד רוחו של פורד. אדסל המרה את פיו של אביו כאשר אפשר לעובדים להתאגד ותמך במעורבות נרחבת של החברה במאמץ המלחמתי במהלך מלחמת העולם השנייה, גם זאת בניגוד לרצון האב.
"סיפור המאבק בין הנרי לאדסל היה גם הסיפור של המתחים האחרים בסרט", אומר קירשנר. "אוטוריטריות מול דמוקרטיה אינדיבידואלית – הנרי היה בעיקרו של דבר אוטוקרט, אדסל היה יותר דיפלומט שקיבל החלטות בצורה דמוקרטית.
"להנרי היו הרבה דעות קדומות בנוגע ליהודים ואדסל ניסה לנקות את הבלגן של הנרי. הוא הציע להעניק הלוואה של מיליון דולר להקמת בית יהודי בפלשתינה – זה לא כלול בסרט – ההצעה נדחתה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שחברת פורד מוטור, מאז הנרי פורד השני [בנו של אדסל], תרמה כספים רבים למטרות יהודיות".
אחת הסצנות החזקות בסרט כוללת גרזן ומשקפת את כעסו ואת כאבו של פורד על מותו בטרם עת של אדסל בגיל 49. "מתברר שהנרי פורד נהג לסחוב גרזן בתא המטען שלו", אומר קירשנר. "הוא היה מפגין את הרגשות שלו על ידי ביקוע עצים ולפעמים גם איזו דלת. [הסצנה] מבוססת על עובדות בנוגע לאישיות שלו. השימוש האלים שלו בגרזן מראה בו בזמן את האהבה שלו לבנו וגם את נטייתו האלימה".
שכן של קירשנר – שעבד בעבר במחלקת העיצוב של חברת פורד – שיבח את הסרט. אולם, הוא גם עורר ביקורת, בין השאר במישיגן. כתבה שפורסמה בעיתון "דטרויט פרי פרס" גררה תגובות שליליות רבות.
"זה מעניין", אומר קירשנר. "הרבה אנשים, בייחוד כאן במישיגן […] הרבה אנשים עדיין מאוד נמשכים לפופולריות של הנרי פורד. הם קצת נפגעים מסרט שאני חושב שהוא הוגן […] [הוא] לא נמנע מלהציג כמה מהתכונות הפחות נעימות שלו. קיבלתי קצת תגובות שליליות. לקרוא למישהו מרקסיסט תרבותי רק בגלל עשיית סרט על הנרי פורד שמבקר את האנטישמיות שלו – אני חושב שזה קצת מצחיק".
קירשנר מכנה את פורד "דמות שייקספירית, טרגית". "הוא היה אדם מאוד מוכשר ובעל כושר המצאה", אומר קירשנר, "אבל הוא הושחת על ידי הכוח, על ידי כל מי שאמר לו כמה הוא נהדר, על ידי התאווה שלו לכוח וגם על ידי הדעות הקדומות שלו. בסוף חייו הוא היה די מבודד ודי אומלל, למרות כל העושר העצום שהיה לו. זה סיפור די טרגי שעומד בניגוד למיתוס של הנרי פורד כיזם האמריקאי שראוי להערצה מוחלטת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו