כשהשוליים נעים למרכז, המרכז הופך לשוליים

איתמר בן-גביר באזכרה למאיר כהנא ב-2017 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90
איתמר בן-גביר באזכרה למאיר כהנא ב-2017

בבחירות 2022 נראה שמוקד העניין הוא איתמר בן-גביר. אותו בן גביר שהתגאה בכך ששבר את הסמל של הרכב של רבין, שהתראיין כשבסלון ביתו דיוקן של ברוך גולדשטיין. האיש מתרוצץ בין האולפנים, מחפש פרובוקציות ועל פי הערכות שונות מפלגתו תשיג מספר מנדטים דו-ספרתי, והוא ישתלב ברצון בקואליציה ימנית-דתית.

נשים רגע בצד את הדיון הפוליטי ונתמקד בתופעה הרחבה יותר – זו שבה השוליים מתקרבים למרכז, מאומצים על ידו והופכים לתופעה מקובלת (לצורך הדיון אני עושה שימוש במלה "מרכז" כתחליף למלה הלועזית "מיינסטרים" ולא כתיאור של מרכז פוליטי בין שמאל וימין).

בבחירות 2022 נראה שמוקד העניין הוא בן-גביר, זה שהתגאה בשבירת סמל הרכב של רבין, שהתראיין כשבסלונו דיוקן של ברוך גולדשטיין. השוליים מתקרבים למרכז, מאומצים על ידו והופכים לתופעה מקובלת

זו אינה תופעה חדשה, והיא אינה מיוחדת לארצנו. לדוגמה, התנועות הפשיסטיות של שנות ה-30 באירופה היו תנועות שוליים, עד שבקונסטלציה מסויימת הן חברו לגורמי כוח מן המרכז, צברו כוח ופופולריות, עד שלבסוף נהיו הם המרכז. לאחר שנים של טרור ואינדוקטרינציה קיבלו לבסוף את הגושפנקה של הציבור הכללי, שהזדהה איתם עד כדי יציאה למלחמה – והתוצאות היו איומות.

לאחר הטלטלה שעברה אירופה היא הצליחה לבצע שינויים חוקתיים וחברתיים מספקים כדי להדוף את כוחות השוליים (שלא תמיד הגיעו מהימין – לדוגמה, תנועות השמאל הרדיקליות של שנות ה-60) ולא לתת להם להפוך למרכזיות.

אבל בשנים האחרונות המעמד של מוסדות השלטון נשחק בכל העולם הדמוקרטי. זהו תהליך משולב שכולל:

  • שקיפות גדולה יותר (שמצדה – חשפה שחיתות וליקויים והורידה את היוקרה של אותם המוסדות).
  • שינוי שעבר על אמצעי התקשורת (מכלים שנועדו לשרת את השלטון לגופים הסוגדים לרייטינג).
  • התפתחות של האינטרנט והמדיות והחברתיות.
  • וגם (וכתוצאה מהשינויים האלו) – בחירה של מנהיגים פופוליסטים שנהנו לנגח את אותם מוסדות תוך שימוש בדעת הקהל.

בוא נשווה רגע את ראש ממשלת ישראל שמתראיין ב"מוקד" עם חליפה וארשת חמורת סבר, לראש ממשלה של ימינו שמעלה פוסט ברשתות תוך כדי שהוא מטגן חביתה.

כן, זה חמוד, דוגרי ו"נגיש". אבל זה גם גורם לאדם הרגיל לחוש פחות כבוד כלפי התפקיד והנושאים בו (וכן, כך גם לגבי ראשת ממשלה שנלכדת בעדשת המצלמה כשהיא מפזזת במסיבות).

התנועות הפשיסטיות של שנות ה-30 באירופה היו תנועות שוליים, עד שבקונסטלציה מסויימת הן חברו לגורמי כוח מן המרכז, צברו כוח ופופולריות, עד שלבסוף נהיו הם המרכז

אז המרכז הופך פחות ממלכתי, אבל זה לא נעצר כאן. כי במקביל לתהליכי ה"עממיות" של המרכז, גורמים בתוכו (ראש הממשלה לשעבר נתניהו וכמובן הנשיא לשעבר טראמפ) חיבקו גורמי שוליים והביאו אותם לקדמת הבמה.

אצל נתניהו זה החיבוק לבן גביר ולחרדים קיצוניים, ואצל טראמפ זה חיבוק חם אף יותר לשלל גורמים הזויים – קונספירטורים, תומכים בעליונות לבנה ועוד ועוד.

כשהמרכז מחבק את השולים הוא עושה זאת מסיבותיו (בדרך כלל הפוליטיות), אבל התוצאה היא מתן לגיטימציה לאותם שוליים ולדעות שלהם.

וכך אחוזים גדולים מאזרחי ארצות הברית מגלים סימפטיה לתיאוריות פיצה-גייט ו-Qanon ובטוחים שהבחירות נגנבו, ובארץ בנו של ראש הממשלה (בעודו מכהן) הפיץ תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות כלפי יריביו הפוליטים של אביו – כולל האשמת יחידים וגופים בפדופיליה והאשמת גופי שידור בתמיכה בארגוני טרור.

יש פה פרדוקס מסויים – למרכז כן יש עדיין כוח ואנשים מקשיבים למנהיגים פוליטיים בחליפות, ובכוחם לנרמל תופעות שעד לפני מספר שנים נראה בזויות או לא מקובלות (כגון עיסוק של עבריינים מורשעים או נאשמים בפלילים בפוליטיקה), שלא לדבר על דעות חשוכות כמו שנאת להט"ב או גזענות כלפי מיעוטים.

המרכז הופך פחות ממלכתי, אבל זה לא נעצר כאן. כי במקביל לתהליכי ה"עממיות" של המרכז, גורמים בתוכו (רה"מ לשעבר נתניהו וכמובן הנשיא לשעבר טראמפ) חיבקו גורמי שוליים והביאו אותם לקדמת הבמה

כששרה בממשלת ישראל מצטלמת עם ארגון לה-פמיליה בעודם שרים "שיישרף לכם הכפר" היא בעצם אומרת לצופים – זה בסדר. ההכחשות שתמיד נלוות לאירוע כזה לאחר ששדרן זה או אחר מזדעקים – הן תמיד מאוחרות ורפות מכדי לשנות את הרושם שכבר נעשה.

אובדן הממלכתיות בשילוב עם חיבוק השוליים מטשטש את הגבולות. השוליים נחשבים לשוליים מסיבה טובה – הם מייצגים דעות קיצוניות וקשות לעיכול אצל הציבור הרחב. הם יכולים להתקיים וטוב שהמדינה מאפשרת מגוון דעות, אבל אסור להם להפוך לקונצנזוס ציבורי.

אבל הציבור יכול לשנות את דעתו בעקבות שנים של מתן לגיטימציה, הדהוד המסרים וחיבוק. גם בגרמניה של שנות ה-20 רוב הציבור לא תמך בהדרת היהודים מן החיים הציבוריים. בטח שלא חשב שצריך להשמידם. אבל האליטות בגרמניה אימצו את היטלר מתוך האינטרסים שלהן, והוא הצליח לתמרן את המערכת הפוליטית עד שהשיג שליטה כזו שכבר לא היה זקוק לתמיכתם. ולאחר שנים בשלטון – הוא נהפך המיינסטרים, והבעת דעה שונה (בין אם הייתה אסורה או לאו) – כבר לא הייתה משנה את דעת הקהל.

מה אפשר לעשות? הרי אי אפשר לשנות את המדיה ולהחזיר אותה למה שהייתה? נכון. אבל נבחרי ציבור צריכים להפנים שהם כאלו בכל פעילות ציבורית שהם עושים (בביתם, מצדי שירקדו עם תחתונים מול הטלוויזיה).

הציבור יכול לשנות את דעתו על השוליים אחרי שנים של מתן לגיטימציה, הדהוד המסרים וחיבוק. גם בגרמניה של שנות ה-20 רוב הציבור לא תמך בהדרת היהודים מן החיים הציבוריים. בטח שלא חשב שצריך להשמידם

כשהם מופיעים בציבור – עליהם לשדר ממלכתיות. כשהם מתראיינים או משגרים פוסטים לרשתות – הם צריכים לנהוג באיפוק (כולנו זוכרים את סרטון "הערבים נוהרים") ולא להשתלח באוייבים פוליטיים או בציבורים שונים. וחשוב מכל – הם צריכים להבין שהם המגן שלנו מפני השוליים. כי כשהמרכז מתנהג כמו השוליים, השוליים ינועו למרכז. ותוצאות עלולות להיות מרות.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 815 מילים
סגירה