במהלך קמפיין בחירות 1996 נפוצה בקרב העיתונאים שמועה שבנימין נתניהו – מועמד הליכוד הצעיר, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, שרץ מול שמעון פרס הוותיק ללא שבריר של סיכוי – לקח לעצמו יועץ אסטרטגי מארצות הברית.

בתחילה הדברים נלחשו בלעג ושמו של היועץ פורסם בהיסוס ובזהירות. אני זוכר שאחד העיתונאים פרסם בשלב מסוים טור ובו הופיע רק שמו הפרטי של היועץ, "ארתור". וארתור הפך מהר מאוד לדמות מיסטית.

אלו היו הימים לפני טוויטר ופייסבוק, אפשר היה להתחבא. פפראצי היו מושג מטבלואידים אמריקאיים ו"ארתור" פינקלשטיין, למרות ששהה בישראל און ואוף במשך חודשים, התחבא רוב רובו של הקמפיין. הציבור הישראלי לא זכה לחזות מקרוב ברכש החדש של מועמד הליכוד, על אף שבאותה מערכת בחירות הנכס הזה לא הוביל רק למהפך, אלא למהפכה של ממש.

הסרט התיעודי "היועץ – הסיפור של ארתור ג'יי פינקלשטיין" של הבמאי עדו צוקרמן והמפיק אסף פרץ, שישודר בהוט 8 ב-11 בספטמבר, מנסה לראשונה לחדור מתחת למעטה המסתורין של פינקלשטיין, שמת לפני חמש שנים מסרטן.

צוקרמן, שעבד עם פינקלשטיין וקיבל גישה לארכיונים הפרטיים שלו, מציץ מבעד לחומת הפרטיות של האיש, שהיה הומוסקסואל בארון והסתיר את משפחתו ואת אורח חייו במשך שנים ארוכות, בזמן שניהל את הקמפיינים השמרניים ביותר של באמריקה, כולל כאלה של סנאטורים שהתנגדו פומבית לזכויות בסיסיות ללהט"ב.

אבל יותר מכל מחדד הסרט את ההישג המדהים והבזוי ביותר בקריירה של היועץ האמריקאי המסתורי, שהגיע למזרח התיכון בלי לדעת מילה בעברית ובלי להכיר את התרבות, הפוליטיקה או הדמויות הישראליות, ובכל זאת הצליח במחי קמפיין, אולי במחי משפט אחד, לשנות את פני המדינה הזאת כנראה לנצח.

מדהים – כי הוא קרא באופן גאוני את המפה הישראלית ותירגם אותה למספרים בקלפי. בזוי – כי הוא שיסה ישראלים זה בזה ונתן את האות לקמפיינים של שינאה, פילוג, קיטוב והסתה לעשרות השנים שיבואו אחר כך.

הפייק ניוז הראשון

פינקלשטיין אחראי לסיסמה "פרס יחלק את ירושלים". תגידו "כולה סיסמה, מה הביג דיל?" אלא שהסיסמה הזאת וכל סיסמאות המשנה שנילוו אליה ("ביבי טוב ליהודים", "עושים שלום בטוח" וכו') הצליחו לעשות את הלא יאמן: לבטל את כל היתרון האדיר שעימו הגיעה מפלגת העבודה לבחירות 96' – יתרון שבחלקו נשען על ההלם, האבל והזעזוע בעקבות רצח רבין וההסתה שקדמה לו – ולשנות את הנרטיב מקצה אל קצה.

פינקלשטיין אחראי לסיסמה "פרס יחלק את ירושלים". תגידו "כולה סיסמה, מה הביג דיל?" אלא שהסיסמה הזאת וכל סיסמאות המשנה שנילוו אליה ("ביבי טוב ליהודים", "עושים שלום בטוח" וכו') הצליחו לעשות את הלא יאמן

הייתי אז עיתונאי צעיר בתחילת דרכו, ונשלחתי מטעם העיתון "דבר" לסקר את האווירה במטה הבחירות של הליכוד בערב הבכורה של התשדירים. באותם ימים התשדירים היו הקרשנדו הגדול של מערכת הבחירות, חצי שעה בכל ערב אליה מתנקזים כל המסרים וכל הקריאטיב בנחשול אדיר של סיסמאות ודמגוגיה.

ישבתי במטה והתקשיתי להאמין. הציפייה (הנאיבית) הייתה לתשדירים מאופקים. חצי שנה אחרי רבין במדי אס.אס והאלימות בכיכר ציון, הליכוד עדיין ניסה להשיל מעליו את מטריית ההסתה שדבקה בו ולכן ההנחה הייתה שיגישו קמפיין ממלכתי יחסית.

ואז הופיעה על המסך הזכוכית המפורסמת שהתנפצה ברעש, ואט אט נחשפה דמותם של פרס וערפאת, שלובי זרועות וצועדים כזוג אוהבים במדרגות אל עבר כיליונה הסמלי של מדינת ישראל, כשברקע הכיתוב "פרס יחלק את ירושלים". ארבע מילים שפינקלשטיין הגה מתוך הבנה רגעית מעמיקה שזה מה שיספיק כדי לדלג מעל המשוכה הבלתי אפשרית.

ההלם היה גדול. פינקלשטיין הצעיד את הליכוד אל מחוזות חוזרים של שנאה, קיטוב ופילוג. וככל שפרס היה קשיש מפויס וחייכן יותר – כזה שמצטלם עם נכדים בעודו מלהג על רוחות חדשות במזרח התיכון ואדוות איזוריות של פיוס – כך הצליחו התשדירים של הליכוד יותר ויותר להציגו כבוגד שימכור את בירת ישראל בנזיד עדשים.

פינקלשטיין הצעיד את הליכוד אל מחוזות חוזרים של שנאה, קיטוב ופילוג. וככל שפרס היה קשיש מפויס וחייכן יותר, כך הצליחו התשדירים של הליכוד יותר ויותר להציגו כבוגד שימכור את בירת ישראל בנזיד עדשים

אלו לא היו תשדירים, אלא סאונדבייטים קצרצרים של תעמולה חוזרת שהולמת שוב ושוב בראש כמו קאטו: זכוכית מתנפצת, ירושלים, פרס, ערפאת וחוזר חלילה.

אבל מה שהיה מדהים יותר מכל, היתה ההבנה שבירושלים יסד פינקלשטיין את מדינת השקרים. למעשה, קמפיין "פרס יחלק את ירושלים" על גרורותיו היה הפייק ניוז הגדול הראשון בהסטוריה הפוליטית של ישראל.

כרזת בחירות של הליכוד-צומת ב-1996 עם הסיסמה שטבע ארתור פינקלשטיין, "פרס יחלק את ירושלים" (צילום: הספרייה הלאומית)

חשוב לזכור שפרס לא דיבר מילה על ירושלים לפני כן. לא תיכנן לחלק את ירושלים, לא נכנס לשיחות על חלוקת ירושלים. נעבעך, הוא בקושי הספיק להיות ראש ממשלה.

מבולבל מהרצח ומגל הפיגועים שהגיע אחריו, פרס קיווה להיות מנהיג מאחד של ישראל הכואבת. במקום זאת בילה מאותו הרגע חלקים ניכרים מהקמפיין בניסיונות להתחמק מסיפור ירושלים. בתוך ימים כבר נאלץ "להוציא הכחשה" שהוא מתכוון לחלק אותה. והחדשות שידרו: את הפייק ואחריו את ההכחשה. בדיוק כמו שמקובל בעידן הפוסט-אמת, שהתאזרח רשמית רק 20 שנה מאוחר יותר.

מאותו הרגע מערכת הבחירות שינתה כיוון והפייק הפך להיות חזות הכל. פרס נאלץ להתנער מאשמה שמעולם לא היה אשם בה, בדיוק כפי שמקובל בימינו אנו. ובזכות פינקלשטיין נחטף השיח של בחירות 1996: מאומה המחלימה מרצח רבין, הפכה ישראל בתוך שבועות ספורים לאומה המתגוננת מפני רוכל נלוז ומקשיש המוכר את ירושלים בנזיד עדשים.

בזכות פינקלשטיין נחטף השיח של בחירות 1996: מאומה המחלימה מרצח רבין, הפכה ישראל בתוך שבועות ספורים לאומה המתגוננת מפני רוכל נלוז ומקשיש המוכר את ירושלים בנזיד עדשים

הסרט מזכיר וממחיש כיצד לימד פינקלשטיין, יהודי אמריקאי שבקושי ידע להגיד "בוקר טוב" בעברית, את הליכודניקים בציון מה טוב בשבילם. כמו לילדים מוגבלים, הוא חילק דף נייר חלק לשניים. בצד הימני רשם את כל מה שמאפיין ימין: יהדות וביטחון, למשל. בצד שמאל, השמאל: שלום, ישראליות.

הסקרים שלו הראו שיהדות מנצחת ישראליות וששלום מפסיד אם אין בו ביטחון. אז הוא הדביק לנתניהו את הסיסמה המבריקה "עושים שלום בטוח". נתניהו לקח גם את השלום וגם את הביטחון, והשאיר אבק לצד השני.

זאת היתה התגלמות האדנות האמריקאית, הקולוניאליסטית, זאת שיודעת יותר מהילידים מה טוב בשבילם ושמרדדת את כל קיומם לסמלים בוטים. למרבה השמחה או הזוועה, תלוי בעיניי המתבונן, השיטה עבדה.

אילוסטרציה של ארתור פינקלשטיין בקמפיין הבחירות של הליכוד ב-1996, מתוך הסרט "היועץ – הסיפור של ארתור ג'יי פינקלשטיין" של הבמאי עדו צוקרמן והמפיק אסף פרץ

האביר על הסוס השחור

הסרט לא מדגיש מספיק עד כמה נאיבית היתה מדינת ישראל באותם ימים. נאיבית במובן הטוב של המילה. אידיאולוגיה עדיין נחשבה ערך: אמירת אמת, מצע, לספר סיפור לציבור. פינקלשטיין היה האביר על הסוס השחור שדהר לתוך עיירה מיושנת והזריק לתוכה רעל.

מכל הראיונות בסרט, חלקם סנטימנטליים, תפס אותי בעיקר זה של לימור ליבנת, ראש מטה ההסברה של הקמפיין ההוא, שמתבוננת על האירועים מאז משועשעת-משהו. אולי כי גם היא התפכחה בשלב כלשהו מאשליית הקוסמות הנתניהואית, ומבינה היום שהיתה שבויה בה.

ליבנת משחזרת את התדהמה מהרגע שבו הודיע להם פינקלשטיין שנגמרו הקלמנטינות: אין יותר סיפורי סבתא בתשדירים, אין יותר סרטים קצרים ואמנותיים. מעכשיו: פרסומות קצרצרות של 15-30 שניות. ובעיקר חזרתיות בלתי נגמרת. שוב ושוב הזכוכית המתנפצת ההיא, שוב פרס וערפאת, שוב "פרס יחלק את ירושלים". ולמחרת אותו הדבר. ומחרתיים כנ"ל. וכך עד הסוף. אפס חידושים.

ליבנת משחזרת את התדהמה מהרגע שבו הודיע להם פינקלשטיין שנגמרו הקלמנטינות: אין יותר סיפורי סבתא בתשדירים, אין יותר סרטים קצרים ואמנותיים. מעכשיו: פרסומות קצרצרות של 15-30 שניות

בקמפיין (ובעיתונות) תהו מדוע נתניהו והליכוד ממחזרים את עצמם לדעת, והאם מדובר בקמצנות או בעצלנות של הצוות הקריאטיבי, מול שפע התסריטים הדוקומנטריים המשוכללים שהמטירו פרס ואנשיו. בפועל, בשקט בשקט, חדרה התעמולה הפינקלשטיינית הזאת מתחת לעור.

לימור לבנת בקמפיין הבחירות של הליכוד ב-1996, מתוך הסרט "היועץ – הסיפור של ארתור ג'יי פינקלשטיין" של הבמאי עדו צוקרמן והמפיק אסף פרץ

כשנתניהו התייצב מול פרס לעימות המפורסם, שבו קרע אותו לגזרים – נחום ברנע סיפר אז שכל פעם שצפה בעימות, פרס נראה גרוע יותר מהפעם הקודמת – כבר זכרו בוחריו רק משוואה בסיסית אחת: נתניהו יביא לנו שלום עם ביטחון, פרס יחלק את ירושלים. כל השאר התפייד ברקע.

ליל בחירות 96' היה גם אחד הלילות הטלויזיוניים הדרמטיים ביותר מאז קום המדינה. כשהמדגמים התפרסמו, פרס הוביל על נתניהו ביותר מאחוז (לראשונה בישראל, הייתה אז בחירה ישירה לראשות הממשלה) ואפילו סי-אן-אן כבר הכריזו על ניצחונו.

מרכז הליכוד התרוקן והסרט משחזר כיצד פינקלשטיין, ממקום מושבו באמריקה, הרגיע את נתניהו בטלפון והפציר בו להמתין לתוצאות האמת. בתו של פינקלשטיין, אז ילדה קטנה, זוכרת איך "האיש ההוא" מירושלים התקשר שוב ושוב לאורך הלילה.

הסרט משחזר כיצד פינקלשטיין, ממקום מושבו באמריקה, הרגיע את נתניהו בטלפון והפציר בו להמתין לתוצאות האמת. בתו של פינקלשטיין זוכרת איך "האיש ההוא" מירושלים התקשר שוב ושוב לאורך הלילה

פינקלשטיין היה לנתניהו המועמד הלחוץ מה שעו"ד יעקב וינרוט יהיה לראש הממשלה הנוירוטי שנים אחר כך: סוג של פסיכיאטר שמרגיע אותו שהכל יהיה בסדר.

ארתור פינקלשטיין, שרה נתניהו ובנימין נתניהו במעון ראש הממשלה בבלפור, 16 בפברואר 1999 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

ואכן, בחצות כבר היה שוויון ובשלוש לפנות בוקר נתניהו הוכרז כמנצח. פינקלשטיין ניבא שכך יהיה בשלבים המוקדמים של הקמפיין, וכנראה היה היחיד שבאמת האמין בכך עד הסוף.

האביר מת, החידה נותרה

פינקלשטיין תרגם את ההצלחה המדהימה של בחירות 96' להעצמת הקריירה שלו ולבחירה של שורת מנהיגים פופוליסטיים באירופה באותה שיטת תעמולה שהעלתה את נתניהו לשלטון. גם בארה"ב הוא המשיך להוביל עשרות סנאטורים ומושלים שמרניים לניצחונות אדירים.

בישראל, המיסטיקה של פינקלשטיין התעמעמה: ב-99' נתניהו הפסיד איתו לאהוד ברק ולסטנלי גרינברג, הרכש של ברק מארה"ב. השיטה האמריקאית נצבעה כחול-לבן בדרך קבע.

פינקלשטיין היה חד כתער בניתוח מספרי הסקרים ובזיהוי הסיסמה שצריך לדפוק לבוחר בראש שוב ושוב עד שתחדור. אך הסרט ממחיש גם כמה היה רשלן ונאיבי במחשבה שיוכל לשמור על פרטיותו לנצח.

פינקלשטיין היה חד כתער בניתוח מספרי הסקרים ובזיהוי הסיסמה שצריך לדפוק לבוחר בראש שוב ושוב עד שתחדור. אך הסרט ממחיש גם כמה היה רשלן ונאיבי במחשבה שיוכל לשמור על פרטיותו לנצח

"אני לא הסיפור" אמר לעצמו ולמקורביו שוב ושוב. אלא שהעיתונות האמריקאית חשבה אחרת, וכשנחשף כי יועצם של פוליטיקאים שונאי-גייז מנהל משפחה אלטרנטיבית עם בן זוג, התקשורת בארה"ב קפצה על הסיפור במלוא העוצמה.

ארתור פינקלשטיין בירושלים בפברואר 1999 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

בסרט נחשף פינקלשטיין בצילומים נדירים כשהוא מגיב בכאב רב על ניתוץ הבועה הסודית שבנה לעצמו. הצופה מרחם עליו, בחסות האמפתיה של הבמאי, עד שהוא נזכר כמה חסר רחמים היה "ארתור המסתורי" בעצמו. יונתן גת, עיתונאי ומרצה באוניברסיטת תל אביב לתקשורת פוליטית, מזכיר לצופה את הפער המדהים בין הרגישות האישית של פינקלשטיין האדם, מול חוסר הרגישות האדיר של פינקלשטיין סוכן התעמולה.

אך מול המונולוגים הכואבים של אלמנו של פינקלשטיין, דונלד, אודות איש המשפחה האינטימי והאוהב, וההאשמות של חבריו כיצד רדפו אותו הקלינטונים המרושעים שהדליפו פרטים אינטימיים אודותיו (טענה שנזרקת ללא הוכחות ממשיות) – פינקלשטיין מצטייר יותר כקורבן מאשר כצבוע.

התוצאה היא דיסוננס כבד שלא מגיע לכדי פתרון: איך יכול אדם שנלחם על זכותו לחיים של חירות, להוביל קמפיינים שליליים כל כך ולקדם מועמדים אנטי-ליברליים מובהקים שפוגעים בזכויות אנשים כמוהו?

התוצאה היא דיסוננס כבד שלא מגיע לכדי פתרון: איך יכול אדם שנלחם על זכותו לחיים של חירות, להוביל קמפיינים שליליים כל כך ולקדם מועמדים אנטי-ליברליים מובהקים שפוגעים בזכויות אנשים כמוהו?

בסופו של יום, חידת פינקלשטיין לא מגיעה לפתרון מובהק בסרט, ואולי אין לה פתרון באמת. הוא נותר כוכב שביט שהתנפץ בשמי הפוליטיקה הישראלית לרגע, ואז הותיר מאחוריו אומה מבולבלת ומפולגת.

פרס כבר לא יחלק את ירושלים, נתניהו כנראה כבר לא יביא שלום בטוח, ומה טוב ליהודים אף פעם לא באמת ידענו. פינקלשטיין בטח צוחק עלינו מלמעלה, עם הבחירות הרפטטיביות שלנו כל כמה חודשים. וללא ספק היה קורן מגאווה על תלמידו המצטיין נתניהו, שלא פספס אף שיעור שלמד – וגם הוסיף כמה שטיקים חדשים וסיסמאות משלו לפנתאון.