כמו עוד סבב לחימה בעזה, עוד סבב בחירות בא עלינו לרעה. עונת הסקרים כבר החלה ואיתה גם חלוקה למחנות – הימין והשמאל, אך יש מי שיכתוב "סמול" (small) כדי להקטין אותו במעין טון עוקצני וילדותי.

כמו עוד סבב לחימה בעזה, עוד סבב בחירות בא עלינו לרעה. עונת הסקרים כבר החלה ואיתה גם חלוקה למחנות – הימין והשמאל, אך יש מי שיכתוב "סמול" (small) כדי להקטין אותו במעין טון עוקצני וילדותי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כבר שנים שמסתובבת בציבור מעין טענה לפיה "העם בישראל הוא ימני", אך למעשה זה עיוות המציאות. בפועל, רוב הישראלים מחזיקים בעמדות שמאל מובהקות. הציבור לא נע ימינה בסוגיות הפוליטיות המרכזיות בחיים הציבוריים בישראל, אלא פשוט לא מצביע כבעבר עבור מפלגת העבודה. תחברו את מספר המנדטים של "העבודה", "יש עתיד" ו"המחנה הממלכתי" ותמצאו שמספר המנדטים של השמאל נותר פחות או יותר על כנו.

לראיה, מסקרים שנערכו בשנים האחרונות עלה כי:

• כמחצית מהישראלים תומכים בפתרון שתי המדינות.
• מרבית הישראלים מזדהים יותר עם הגישה הסוציאל־דמוקרטית על פני קפיטליזם.
• ומרבית הישראלים תומכים בהפרדת דת ומדינה, סבורים שיש לאפשר תחבורה ציבורית בשבת ותומכים במתן האפשרות להתחתן בנישואים אזרחיים.

מישהו אמר ש"העם בישראל הוא ימני"?

יחד עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת, דווקא המפלגות הערביות כלל אינן מפלגות שמאל, אלא מפלגות שמרניות, דתיות, לאומיות וימניות למדי. אולם אין הן ימניות לצד הישראלי־יהודי, אלא לצד הערבי־פלסטיני.

כבר שנים מסתובבת בציבור מעין טענה לפיה "העם בישראל הוא ימני", אך למעשה זה עיוות המציאות. בפועל, רוב הישראלים מחזיקים בעמדות שמאל מובהקות. הציבור לא נע ימינה בסוגיות הפוליטיות המרכזיות

מה שכן, אי אפשר להעלים עין מהמשבר המדיני העמוק והמתמשך בו מצויה ישראל, שמשפיע פנימה וחוצה. השיח שמציע חזור ושנֹה לשוב אל שולחן המשא־ומתן ולהגיע לפתרון הסכסוך אחת ולתמיד כבר באמת מעייף ומייאש את רוב הציבור הישראלי. הימין לרוב יטען כי אין פתרון, אין פרטנר וכי השמאל חי באשליות, ואילו השמאל מצדו מוסיף להיות מקובע לאותם "פתרונות" מאוסים.

בשמאל תמיד שומרים על אופטימיות ומביעים נכונות להתפשר כדי להגיע למצב רגוע, שכן אנשיו שואפים להיפרד מהפלסטינים. קודם כול למען מדינת ישראל, כדי שתוכל להמשיך לחיות כמדינה יהודית.

בימין, לעומתם, ממשיכים להיות פסימיים, רוצים לקנות זמן ולדחות את הקץ, לשמור על סטטוס קוו כי אין לשיטתם פתרון אמיתי באופק. הגם שהימין דוגל ברעיון "ארץ ישראל השלמה" ולא מוכן לשמוע על ויתור על חלקי ארץ גם במחיר של מדינה דו־לאומית.

מאבק אידיאולוגי ועיקש זה אינו חדש. הוא מתנהל כבר שנים מבין שני צדי המתרס. אין כאן נכון או לא נכון – לפעמים הימין צודק ולפעמים השמאל צודק, ולפעמים שניהם פשוט טועים.

משום מה אנשים שדבקים בעמדתם ולא סרים ממנה ימין ושמאל נתפסים בעין חיובית – הם "יציבים" ו"לא מזגזגים". אך תמוה למה במציאות כה דינמית ומשתנה לא סביר שאדם ישנה את עמדתו לאור השינויים המתרחשים סביבו. אנשים מעין אלו אמנם אידיאליסטים, אך בו בזמן הם גם מקובעים, כלומר מפתחים מעין הרגל ונוטים להיצמד באופן מופרז לאותו הרעיון, גם אם הוא שגוי ואינו תקף עוד. לטעמי, מוטב שהעמדה של אדם תשתנה ותתעצב לאור המצב המשתנה. אין זו מגרעה, נהפוך הוא.

ישראל במשבר מדיני עמוק ומתמשך, שמשפיע פנימה וחוצה. הימין לרוב יטען כי אין פתרון, אין פרטנר וכי השמאל חי באשליות, ואילו השמאל מצדו נשאר מקובע לאותם "פתרונות" מאוסים

המציאות כאמור משתנה ודינמית וכך גם הצעות לפתרונות צריכות להיות. היצמדות לעמדות מסוימות שכבר אינן משקפות את המציאות הן בבחינת סתימוּת וקיבעון. עבור מצבים מורכבים ראוי להציע פתרונות מורכבים – לחשוב מחוץ לקופסה הקבועה של הזזת גבולות, חילופי תושבים וכו'. דומה ש"פתרונות" אלו מוצו ונמצאו ככאלה שאינם מקדמים עוד דבר.

השמאל צודק בדבר עיקרי אחד – צריך להישאר אופטימיים. השמאל דוגל במימרה הקלישאתית "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". גם כשקשה, כשהכול נראה אבוד וכשאין פרטנר – תמיד להמשיך לחתור לשלום. המילה שלום פירושה "מצב של שלמות". מצב סופי שלא חסר בו דבר. אוטופיה, אם תרצו. ומה נכון הדבר שכבר עשרות שנים שמדינת ישראל עדיין מחוסרת "end state", כלומר מצב סופי שהושלם.

למדינה מוכרח שיהיה חזון – מודל אוטופי לשאוף אליו, ולפיו היא בונה את תכנית העבודה האסטרטגית שלה לטווח ארוך. כרגע, נדמה שהמודל האוטופי של ישראל הוא שימור המצב הקיים והלא־משהו עוד דורות קדימה. זו איננה חשיבה אסטרטגית, ואכן כך מוקרן כלפי חוץ.

הזמן עושה את שלו, ולא נראה שהמשך "ניהול הסכסוך" משנה משהו. הימין, שמזוהה באופן טבעי עם החוג השמרני, אכן נוטה לשמר את המצב הקיים, ומיסודו פחות פתוח לשינויים.

באוקטובר 2015 צוטט נתניהו אומר: "שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן". זו אמרה מעציבה, שכן מדובר בחזון פסימי למדי שלא ממש מעודד את הצעירים לעתיד טוב יותר. חשוב להבין שגיבוש חזון הוא בהכרח לא ריאלי, שהרי הוא נועד לשנות את הריאליה, המציאות. כאזרח מיואש הייתי מעדיף לשמוע יותר דברים בסגנון "I Have a Dream", כשם שמציע השמאל.

למדינה מוכרח שיהיה חזון – מודל אוטופי לשאוף אליו, ולפיו נבנית תכנית העבודה האסטרטגית שלה לטווח ארוך. כרגע, נדמה שהמודל האוטופי של ישראל הוא שימור המצב הקיים והלא־משהו עוד דורות קדימה

השמאל מתויג דרך קבע בתור חלש, תמים, רופס, פוסט־ציוני. יש אף שיגידו – בוגד. הסופר א.ב. יהושע, שנפטר לאחרונה, הגדיר בעבר "ציוני" כמי שתומך בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ואכן ב־1948 הוקמה לה מדינה יהודית בארץ ישראל. עד כמה יהודית? יהודית עד מאוד – מדינה בה הרוב היה בן העם היהודי, דוברה בה שפת היהודים שקמה לתחייה והיא התנהלה לפי מחזור הזמן היהודי.

הייתה זו מדינה יהודית בחיתוליה, שניצחה מספר צבאות ערב עם כוח אדם מוגבל ותשוש, ואף פיתחה על פי פרסומים זרים נשק גרעיני כבר בשנות החמישים. אנשיה הסתפקו במועט והתקיימו בצנע – לא מדינה ראוותנית ולבטח לא בעלת שאיפות טריטוריאליות כאלה ואחרות.

ב־1967 הכול השתנה – נשמטה המדינה מיד חזון מייסדיה. לפתע הפציעו קבוצות שטענו בעלות על שטח לא להן. למדינה שכבר קיימת וששואפת להשליט בעלות על טריטוריה חיצונית לה, יש שם – מדינה קולוניאליסטית. נכון, במקור היה זה עימות צבאי ולא כיבוש לשם התנחלות, אך עד מהרה התהפכו היוצרות והיצרים, והתיאבון להתפשט אל אדמת אבות רק גבר במרוץ השנים. על כך מתבקש לשאול: "איזהו עשיר – השמח בחלקו"?

יהודים רבים, אף שמאמינים בכל מאודם שבאיזושהי נקודה היסטורית חיו אבותיהם בהרי יהודה ושומרון, לא מוצאים שום סיבה להמשיך ולהחזיק בשטחים הללו. נכון לרגע זה, עדיין מדובר בהחזקה כוחנית (belligerent occupation) ולא בכיבוש (conquest), כפי שמרבים לייחס לישראל. אך המדרון לשם חלקלק מאי פעם.

ב־1967 הכול השתנה – נשמטה המדינה מיד חזון מייסדיה. לפתע הפציעו קבוצות שטענו בעלות על שטח לא להן. למדינה שכבר קיימת וששואפת להשליט בעלות על טריטוריה חיצונית לה, יש שם – מדינה קולוניאליסטית

אם יתממש חזון הכיבוש ושטחים אלו יסופחו למדינת ישראל, על כלל תושביהם, יהיה זהו קץ הציונות. המדינה לא תהיה יותר מדינה יהודית, אלא מדינה דו־לאומית מובהקת. גם אם נניח שההגמוניה תישאר יהודית, המשמעות היא שהמדינה לא תהיה עוד דמוקרטית, כלומר עצם הכיבוש בהכרח יביא לפקיעת תוקף המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" עליו נוסדה המדינה.

"המחנה הלאומי", שנראה מגובש ומאוחד היטב, הוא יצור מלאכותי למדי. הוא מאגד תחתיו ארבע אידיאולוגיות עיקריות: אידיאולוגיה כלכלית (שוק חופשי), אידיאולוגיה דתית (מדינת הדת היהודית), אידיאולוגיה מדינית (ארץ ישראל השלמה) ואידיאולוגיה חברתית (רוב יהודי). אך שני הרעיונות האחרונים לא ממש מתיישבים זה עם זה. לא כל שכן, המפלגות החרדיות לא ממש ימניות מבחינה כלכלית, ודווקא דומות יותר לשמאל בהיבט הזה.

מחנה השמאל, על אף שיש שיוסיפו "ז"ל" ויספידוהו, הרבה יותר מאחד ביחס למחנה הלאומי. מה גם שהוא פטריוטי ויהודי לא פחות מזה האחרון. היהדות בו לא משתקפת במימוש האמונה הדתית, אלא בערכים היהודיים שלאורם אנשי השמאל גדלו: מעורבות חברתית, דאגה לחלש, אהבת הזר, רדיפת שלום והסתפקות במועט. מעטים הם מהשמאל שבאמת לא מתגייסים מטעמי פציפיזם. לעומתם, רבים ורבות מהימין נשענים על הדת כדרך מילוט מהתגייסות להגנת המולדת, והשארת מלאכה זו ל"פראיירים" אחרים.

ד"ר מרדכי קידר אמר בכנס השמרנות האחרון ש"מדינת ישראל היא דמוקרטית בגלל שהיא יהודית", ואני נוטה להסכים עמו. ברגע שהכיבוש והסיפוח יצאו לאור – המדינה הדו־לאומית תהיה – או לא יהודית, או לא דמוקרטית, או לא זו ולא זו. כל דרך אחרת להסתכל על כך עולה בתוהו במוקדם ובמאוחר. מצער שיש מי שחשובה לו יותר פיסת אדמה מאשר קיומה של המדינה.

היהדות בשמאל הישראלי לא משתקפת במימוש האמונה הדתית, אלא בערכים היהודיים שלאורם אנשי השמאל גדלו: מעורבות חברתית, דאגה לחלש, אהבת הזר, רדיפת שלום והסתפקות במועט

אמר פעם מישהו: "עדיף להיות חכם, לא צודק" – גם אם כברת הארץ הלזו שייכת לנו לצורך הוויכוח, הרי שהיא הביאה ליותר קורבנות מאשר בלעדיה, ועל כך כבר אמרו חז"ל: "תפסת מרובה לא תפסת".

הניסיון הנואל והמגוחך לצייר את השמאל כמי שרוצה למכור את יהודה ושומרון, על מתנחליהן, בעבור הקמת "מדינת טרור בלב הארץ" – לא משכיל להבין לליבם של אנשי השמאל. אנשי השמאל רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי, גם אם היא קטנה יותר וגם אם אינה כוללת את נחלת אבותינו וקבריהם. אני מאמין בלב שלם שהם היו סולחים לנו, ומעדיפים שלא ייבנו עוד קברים של יהודים על חשבון זה.

אנשי השמאל, ככלל, אינם עיוורים למציאות. הם מודעים היטב לטרור האסלאמי ולתנועות ההתקוממות הפלסטיניות. הם יודעים שבהנחה ונצא מהשטחים לא ישרור שלום ולא תקום לה "השווייץ של המזרח התיכון" בשטחי הגדה המערבית. הם פשוט מעדיפים להתמודד עם הפלסטינים מבחוץ ולא מבפנים, שכן הכיבוש משחית ואין זו סיסמה. לעומת זאת, המשך הסיסמאות "עם אינו יכול להיות כובש בארצו", "אין דבר כזה עם פלסטיני" וכו' לא תורמים כהוא זה להשגת אותו end state מיוחל.

גם אם העם הפלסטיני לא היה קיים עד לאחרונה, ניכר כי הציונות הביאה להתלכדות ערביי ארץ ישראל על שבטיהם לכדי עם פלסטיני. במילים אחרות: מדינת ישראל בקיומה יצרה את התהוותו של העם הפלסטיני.

*  *  *

כבר בתורה, משה למעשה ייסד את ממלכת ישראל, אך לא זכה לקצור את פירות עשייתו. בדומה לגדול הנביאים במקרא, גם הרצל כתב ביומנו: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים", וכמו משה לא זכה לצפות בתקומתה של מדינת ישראל.

הניסיון לצייר את השמאל כמי שרוצה למכור את יהודה ושומרון, על מתנחליהן, בעבור הקמת "מדינת טרור בלב הארץ" – נואל ומגוחך. אנשי השמאל רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי

בכולנו, אשר יודעים מה עלה בגורלה של ממלכת ישראל הקדומה, שוכן אותו פחד לעתיד לבוא. בין אם זהו הגרעין האיראני או מלחמת אחים, אין זה באמת משנה. מה שחשוב הוא, שעם הזיכרון שאנו נושאים עמנו, אנחנו יודעים מה עלול לקרות והפחד הקיומי הזה הוא מה שמאחד אותנו ברגעי משבר. אל לנו לשכוח את העבר בעת נישא עינינו אל העתיד.

גל הפיגועים שחזר והכה בנו בשנה האחרונה בפעם המי־יודע־כמה, מעלה את אותם זיכרונות החקוקים בהגדה שאנו קוראים מדי שנה בליל הסדר: "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ". לצערנו, שבעים וכמה שנים מאוחר יותר, מדינתנו היקרה לא מצליחה להגשים את החלום הציוני הישן נושן, והוא להציל יהודים מפרעות ופוגרומים. בכל עשור ועשור עומדים עלינו לפגע בנו, לחבל בנו, לשפוך דם, לרצוח.

באותו מעמד משפחתי בליל חג הפסח אנו קוראים: "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים, ו, כא), וזו הזדמנות נהדרת להסתכל על חצי הכוס הריקה: אנו היינו עבדים במצרים, ארץ לא לנו. מתי יגיעו ימי "יציאת ישראל" של הערבים/הפלסטינים להיות בני חורין בארצם? מתי נחדל אנחנו מלרדות בעם אחר? בני ישראל חיו תחת שעבוד מצרי במשך מאות שנים ומשה דרש בשמם מפרעה: "שלח נא את עמי", ומשהאחרון מיאן לדרישה חטף את עשר המכות.

חמישים וחמש שנה שאנו, אזרחי ישראל, מוסיפים להיות קורבן למכות ששולח אלינו אלוהי הפלסטינים: מכת אבנים. מכת חטיפות. מכת סכינים. מכת רובים. מכת רקטות. מכת מטענים. להבדיל כמובן באלף אלפי הבדלות, עלינו להפסיק את מרותנו על הערבים/הפלסטינים.

בספרו "מלכוד 67", ניסח זאת מיכה גודמן כשכתב: "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה איננה כבושה". יש המוסיפים להתפלפל במונחים נוסח שטחים "שנויים במחלוקת" או "שטחי מריבה".

אנו היינו עבדים במצרים. מתי תגיע "יציאת ישראל" של הפלסטינים להיות בני חורין בארצם? מתי נחדל לרדות בעם אחר? בני ישראל חיו תחת שעבוד מצרי, וכשפרעה מיאן לשחררם – חטף את עשר המכות

זהות הלוחם הערבי־נוצרי אמיר חורי, שנרצח בפיגוע בבני ברק במרץ האחרון, היא היא הפתרון לטעמי בעת הזו. ריגש למדי לקרוא באותם הימים תגובות וטוקבקים המכנים אותו "גיבור ישראל". כן כן, למרות היותו ערבי־נוצרי. אנחנו עם אחד, בעלי שותפות גורל אחד. משעה שלעם ישראל מדינה, ובה חיים גם בני מיעוטים – כולנו בני עם אחד, ועלינו לראות זה את זה כבני עם אחד – עם ישראל.

הלוויית השוטר אמיר חורי, צלב על דגל ישראל, צילום מסך מסרטון של וואלה

עם ישראל מעולם לא היה מורכב רק מיהודים. אם היו אלו איתי הגיתי, אוריה החתי, אחימלך החתי, יתר הישמעאלי, צלק העמוני ואחרים. קריאות כמו "מוות לערבים" לא ממש עוזרות לתהליך. להיפך, דווקא ברגע שנזמין אותם לתוכנו, נחבק אותם, נראה בהם שווים, נאהב אותם ככתוב: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י, יט), דווקא אז הדברים עשויים להשתנות לטובה. נפסיק לקרוא להם "בני מיעוטים" או "ערבים" ופשוט נקרא להם "ישראלים", חלק בלתי נפרד מעם ישראל.

כמובן שאל לנו לכפות זאת עליהם, אלא לעשות זאת באופן מזמין ומחבק. במעין הליך "גיור־אזרחי" המוני וחד־פעמי שכזה שייקרא "השתראלות", כפי שטבע מנחם בן. אך גם עליהם יוטל, יותר מהכול, לראות בעצמם חלק מן הכלל ולהתחיל להכיר בהיותם "ישראלים" לכל דבר ועניין.

מרגע שמי שיחפוץ בכך יוכר כישראלי, כלומר כבן עם ישראל, הגישה תיראה אחרת. בן עם ישראל לא חייב להיות יהודי בדתו ואמונתו. כבר בגמרא נכתב: "חטא ישראל [וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם]; אף על פי שחטא – ישראל הוא" (בבלי, סנהדרין, מד), משמע גם יהודי שמאס בדתו הוא חלק מעם ישראל.

זהות הלוחם הערבי־נוצרי אמיר חורי, שנרצח בפיגוע בבני ברק במרץ האחרון, היא הפתרון לטעמי בעת הזו. ריגש למדי לקרוא באותם הימים תגובות וטוקבקים המכנים אותו "גיבור ישראל", למרות היותו ערבי־נוצרי

בתוך עמי אני יושב, ואני מודע לאוטופיותו של הרעיון, אך מי ייתן ונגיע לרגע בו נהיה כחולמים לחוות מציאות טובה יותר, שלמה יותר כדי שהארץ תשקוט ארבעים שנה ואף יותר.

איש עט, משורר (הוציא ספר שירים בהוצאה עצמית לא מסחרית ב־2017), חובב לשון עברית וסטודנט לרפואה.