במושג טוטפות כבר כמעט ולא משתמשים בימינו. המושג הארמי תפילין החליף אותו, והוא מהווה מצוות יסוד בהלכה היהודית. מדי בוקר מניחים אלפי מאמינים את חלקי התפילין השונים על הראש ועל היד. אסקור כאן את ההיסטוריה של הטוטפות ושל התפילין.
המילה טוטפות מופיעה שלוש פעמים בכל המקרא – פעם בספר שמות ופעמיים בספר דברים. מקור המילה נותר בגדר תעלומה. יש פרשנים שהציעו "טוטפות" מלשון הטפה. אחרים הציעו במובן הבטה וראייה.
המילה טוטפות מופיעה שלוש פעמים בכל המקרא – פעם בספר שמות ופעמיים בספר דברים. מקור המילה נותר בגדר תעלומה. יש פרשנים שהציעו "טוטפות" מלשון הטפה. אחרים הציעו במובן הבטה וראייה
יש הטוענים כי המקור בכלל במצרית עתיקה מהמילה גֶ'דפֶט (ḏdft), שפירושה נחש בפרט או זוחל באופן כללי. הנחש היה ידוע במצרים העתיקה כחייה בעלת כוחות מאגיים. הנחש גם הושם כתכשיט על כיסויי הראש של הפרעונים השונים.
יחד עם זאת, במצרים העתיקה לא השתמשו במושג גֶ'דפֶט לתיאור אותו תכשיט בצורת נחש, אלא מדובר באוראוס (Uraeus), ייצוג של נחש קוברה קדוש בעמדה זקופה כסמל לכוח עליון, שמתועד לא אחת בממצאים ארכיאולוגיים כאשר הוא מולבש על כיסויי ראש של אלים ושליטים מצריים עתיקים.
המונח היווני אוראוס נגזר ככל הנראה מהמילה המצרית יַרֵט (yaret), שפירושה "קוברה בתנוחת איום". מכל מקום, אין איזשהו מצלול דומה בין המילים יַרֵט וגֶ'דפֶט. כמו כן, לא ברור למה שבני ישראל יצטוו להתקשט באביזר מצרי מובהק לצורך זיכרון, שהרי נצטוו במפורש להתרחק ממעשי המצרים:
"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא, יח, ג).
יש הטוענים כי המקור בכלל במצרית עתיקה מהמילה גֶ'דפֶט, שפירושה נחש בפרט או זוחל באופן כללי. הנחש היה ידוע במצרים העתיקה כחייה בעלת כוחות מאגיים והושם כתכשיט על כיסויי הראש של הפרעונים
אם כן, הבה נשוב לשלושת המקורות המקראיים. כשאותו משפט "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" חוזר כמעט באותה מתכונת זהה, נשאלת השאלה מהו הקטע המקורי, מתוך השלושה הידועים לנו, שממנו שאב המחבר את השימוש המאוחר יותר שלו.
- שמות י"ג:
"(א) וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר כׇּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יהוה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. (ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יהוה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוה. (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכׇל גְּבֻלֶךָ. (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יהוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יהוה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יהוה מִמִּצְרָיִם. (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יהוה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כׇל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהוה וְכׇל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוה. (יג) וְכׇל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יהוה כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוה כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכׇל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יהוה מִמִּצְרָיִם."
דברים ו':
"(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד. (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ. (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. […] (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. (כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. (כב) וַיִּתֵּן יהוה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכׇל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. (כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. (כד) וַיְצַוֵּנוּ יהוה לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יהוה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כׇּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. (כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ."
דברים י"א:
"(א) וְאָהַבְתָּ אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֺתָיו כׇּל הַיָּמִים. (ב) וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֶת גׇּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. (ג) וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכׇל אַרְצוֹ. […] (ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כׇּל מַעֲשֵׂה יהוה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה. […] (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. (יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. (כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יהוה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ."
אם ננתח בקפדנות את שלושת הטקסטים הללו, נבחין במספר מרכיבים בעלי דפוס דומה. לדעתי, סדר הכתיבה במקרה זה הוא כסדר הופעת הקטעים במקרא. אני סבור כי הקטע מספר שמות הוא המקורי והקדום ביותר מבין כל השלושה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שהוא מכיל סיבתיות והקשר הגיוני למשפט, לעומת שני הקטעים האחרים. הקטע מספר שמות עוסק בקדושת הבכורות, ואילו שני הקטעים בספר דברים הם יותר כלליים במהותם. מה גם שבשני הקטעים בספר דברים התווסף לפתע לתוך המשפט הפועל "לקשור", שנעדר מן האזכור המקורי, לשיטתי, מספר שמות.
גם סדר הפנִיות לא קבוע בשני הקטעים בספר דברים: באזכור הראשון הפנִייה הראשונה היא ליחיד "וְאָהַבְתָּ" ולאחר מכן לרבים "וְשִׁנַּנְתָּם"; באזכור השני הפנִיות הראשונה והשנייה הן ליחיד "וְאָהַבְתָּ" ו"וְשָׁמַרְתָּ" ולאחר מכן לרבים "וִידַעְתֶּם". בספר שמות, לעומת זאת, הפנִייה שומרת על רציפות.
כמו כן, באותו קטע מספר שמות מופיע משפט כמעט זהה לפסוק בו מוזכרת המילה טוטפות, אך בהחלפת המילה טוטפת בזיכרון: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (ט). לאור כך, ניתן להציע כי המילה טוטפת היא למעשה מעין מילה נרדפת לזיכרון. מהשוואה זו, ניתן להבין את המילה טוטפת בתוך המשפט כציווי רוחני בלבד שאינו חומרי.
בקטע מספר שמות מוחלפת המילה טוטפת בזיכרון: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ". ניתן להציע שהמילה טוטפת היא מילה נרדפת לזיכרון. וניתן להבינה בתוך המשפט כציווי רוחני בלבד
בנוסף, אפשר לחלק את המשפטים הללו לשני חלקים:
- והיה [לך] לאות על ידך;
- ו[היה לך] לטוטפת בין עיניך.
כלומר אותו דבר שמצֻוֶּוה בקטע, וכלל אינו ברור מהו, צריך שיהיה לאות על היד ובנוסף שיהיה לטוטפת בין העיניים. כלומר הטוטפת במובן זה לא מיוחסת ליד, אלא לעיניים בלבד.
אני שב ומדגיש כי לטעמי בזמן חיבור הקטע מספר שמות היה מדובר בציווי רגשי בלבד. גם החלפת המילים בין טוטפת לבין זיכרון, וגם המשך המשפט "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יהוה בְּפִיךָ", מסכמים היטב את הטיעון, לפיו אין כאן משום ציווי לפעולה פיזית כלשהי. הלוא אין צפייה מהקורא שספר התורה יהיה בתוך פיו, אלא די ברור שמדובר בסגנון טקסטואלי פיגורטיבי, כלומר במטאפורה ותו לא. גם באזכורים אחרים בספר דברים כמו "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים, י, טז), די מובן שאין כל הכוונה למול את עורלת הלב, שכלל לא ברור מהי.
אם כן, איך התגלגל המנהג שמתואר כרוחני לכדי מנהג חומרי בצורת התפילין המוכרת לנו כיום? כנראה, שכבר בזמן כתיבת הקטעים בספר דברים החל להתגבש מנהג חומרי. עצם השימוש בפועל "לקשור" מיוחס גם לפעולה פיזית, שלא בהכרח נגמרת בזיכרון או במחשבה.
הלוא אין צפייה מהקורא שספר התורה יהיה בתוך פיו. כנראה שמדובר בסגנון טקסטואלי פיגורטיבי, מטאפורה ותו לא. גם באזכורים אחרים בספר דברים כמו "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם", מובן שאין כוונה למול את עורלת הלב
מצד אחד, לא מן הנמנע שגם כאן השימוש בפועל קש"ר נועד לקשר רגשי בלבד, כמו גם באזכורים אחרים במקרא:
- "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד" (שמואל א, יח, א).
- "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי, ג, ג).
- "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ" (משלי, ו, כ-כא).
- "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי, ז, ב-ג).
מצד שני, באזכורים שבספר דברים קורה דבר נוסף. הפועל קש"ר מתייחס לחלק הראשון של המשפט: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", בעוד החלק השני נותר עם הפועל הי"ה. פעולת הקשירה לא מיוחסת לטוטפת, אלא לאות שעל היד. יש פרשנים שטוענים כי קיים כאן סדר פעולות – לאחר שהדברים ייקשרו לאות על היד, הם יהפכו עקב כך לטוטפת בין העיניים.
גם אם נניח שהכוונה בקטעים בספר דברים לקשירה פיזית, נותרת השאלה – מה לקשור? הטקסט לא מורה מה לקשור. רציפות מסורתית לא הייתה קיימת בעת העתיקה, שכן לפי המקרא עצמו התורה לא הייתה מוכרת לעם עד ימי המלך יאשיהו, בהם נמצא ספר התורה לאחר מאות שנים שלא היה ידוע לעם, ולכן גם מצוות טוטפות/תפילין לא הייתה ידועה.
יש להדגיש כי בקטע בספר שמות הציווי על הטוטפות מקושר לחודש האביב ולחג הפסח, ובוודאי שלא לריטואל יומיומי, ככתוב: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ". מה גם שלאור התוכן שעוסק בבכורות ופנייה לבן (ביחיד) לא מן הנמנע שמדובר במנהג שמצווים בה בנים בכורים בלבד: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ". הניקוד כאן נראה תואם, שכן באותו קטע המילה "בניך" ברבים כוללת בפירוש את האות יוד: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ".
ב"שמות" הציווי על הטוטפות מקושר לחודש האביב ולפסח, ובוודאי שלא לריטואל יומיומי, מה גם שלאור התוכן שעוסק בבכורות ובפנייה לבן (ביחיד) לא מן הנמנע שמדובר במנהג שמצווים בה בנים בכורים בלבד
כדי לפתור את הדילמה, ברצוני להציע היתכנות. למרות שלטעמי לא היה מדובר במקור במנהג פיזי, אלא רגשי בלבד, אפשר שבאיזשהו שלב בתקופת המלכות החל להתגבש מנהג המשלב פעולות פיזיות. לאור העובדה שמדובר בקשירה על היד ובעיסוק בבנים בכורים, אני מוצא לנכון להפנות לפסוק מספר בראשית שעוסק בלידת תמר, אשת יהודה בן־יעקב, את בניהם התאומים פרץ וזרח:
"וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה" (בראשית, לח, כז-כח).
אני מוצא את פסוק זה מעניין למדי, שכן פעולת הקשירה של חוט השני על היד מיועדת לסימון הבן הבכור מבין התאומים. ייתכן שלזֵכֶר אתוס מכת הבכורות במצרים הונהג ציון הבן הבכור באיזשהו קשירת חוט או צמיד על ידו באותו חודש האביב או בחג המצות כמסורת כלשהי. מה גם שהמילה טוטפת עצמה עשויה להיגזר מהמילה "טף", קרי בנים או תינוקות.
הצעה נוספת, אך פחות סבירה, היא שהאות שעל היד היא כביכול שריד לעבדות בני ישראל במצרים. פסוק מספר ירמיהו מנוסח דומה עם הביטוי "על ידך": "וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ" (ירמיהו, מ, ד).
מכל מקום, איך ה"טוטפות" המקראיות הפכו ל"תפילין" המוכרים לנו כיום? התפילין העתיקים ביותר שידועים כיום נמצאו במדבר יהודה, ומתוארכים לתקופת בית שני, כלומר בין השנים 200-50 לפנה"ס.
כבר במשנה ובתרגום אונקלוס המילה תפילין מוזכרת במקום טוטפות. המילה תפילין היא צורת הרבים עם סיומת ארמית למילה תפילה. למעשה, בעברית נכון יותר לומר "תפילים", בדיוק כשם שאת המילה תהילה ברבים מבטאים "תהילים".
למרות שלטעמי לא היה מדובר במקור במנהג פיזי אלא רגשי בלבד, אפשר שבאיזשהו שלב בתקופת המלכות החל להתגבש מנהג המשלב פעולות פיזיות
ייתכן שמנהג הקשירה הפיזית נובע דווקא מהמילה תפילין ולא מהמושג המקראי טוטפות. אפשר שהקשר נובע מהמילה האכדית־אשורית "טָטְפּוּת" (ṭaṭpût), שנגזרת מהפועל טָטָפּוּ (ṭaṭapu), טט"ף, שפירושו "להקיף" או "להקיף לצורך הגנה".
איש עט, משורר (הוציא ספר שירים בהוצאה עצמית לא מסחרית ב־2017), חובב לשון עברית וסטודנט לרפואה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם