היה איזשהו שלב בהיסטוריה בו הפער בין ההגדרות התרבותיות לנשיות וגבריות הגיע לשיאו. שלב שבו התרבות הקצינה את תפקידי המגדרים ואת הפרפורמנס שלהם בחברה. נראה שהפמיניזם המודרני מנסה לתקן את זה, להציל את בני האדם הזכרים והנקבות מההסללה התרבותית המחמירה, ולהחזיר את ההגדרות לידי האינדיבידואל, לבחירתו החופשית. אבל הפמיניזם חוטא כאן בחוסר היכולת שלו באמת לשחרר מרעיון ספציפי אחד בהגדרת הנשיות.

נראה שהפמיניזם המודרני מנסה להציל זכרים ונקבות מההסללה התרבותית המחמירה, ולהחזיר את ההגדרות לאינדיבידואל, לבחירתו החופשית. אך חוטא בחוסר היכולת לשחרר מרעיון ספציפי בהגדרת הנשיות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בשלב מסויים בהיסטוריה – התרבות האנושית החליטה לתת לגברים חסות על הטבע, על הלכלוך, על הפעולה והפרקטיות, על האימפולסיביות והאדישות לנראות החיצונית של עצם קיומם. בעוד לנשים היא הדביקה את תפקיד האלוהיות, יוצרות החיים, היפות, העדינות, המאופקות והמקריבות.

למרות שיהיה צורך בספר שלם כדי להסביר את התורה הזאת, אקפוץ למונח ה"הקרבה": זהו מרכיב בהאלהה של נשים. בהתעלות מעל האינסטינקט החייתי של הפרט המחייב אותו לשרוד – נמצאת ההקרבה, שהפכה להיות תכונה אצילית שמיוחסת לגיבורים, וכיום לנשים.

בפריזמה קטנה ובשונה מתפקיד החייל הגיבור המקפח את חייו בעת אירוע גדול כמו מלחמה, צפוי מאישה להקריב את עצמה דרך קבע בחייה. היא מקריבה את הנוחות והחופש שלה למען בעלה, ילדיה, מקריבה וסופגת כשהם הופכים את חייה לקשים יותר ועושה זאת בתחושת שליחות. אלטרואיזם מזוקק.

בעידן המודרני, עם יציאת האישה מהבית, היא התחילה לחזור אט אט להיות בת אדם. היום היא רודפת אחר האושר האישי שלה, בוחרת את בן הזוג שלה לפי טעם אישי, נועלת נעליים נוחות ומפליצה כמו שאר בני התמותה. אבל לאישה המודרנית עדיין קשה להשתחרר לחלוטין מעמדת האלה המעונה הקדושה. לכן, לעומת הפמיניזם הדוגל בשוויון מוחלט, אבל גם בחסותו, האישה ממשיכה להתרפק על תפקיד האלוהות המעונה הזאת.

בעידן המודרני, עם יציאת האישה מהבית, היא חזרה אט אט להיות אדם. היום היא רודפת אחר אושרה האישי, בוחרת את בן זוגה לפי טעמה ונועלת נעליים נוחות, אך עדיין מתקשה להשתחרר מעמדת האלה המעונה הקדושה

"אישה", כקונספט, היא סובלת: סובלת מבן זוגה שלא יודע לבטא רגשות, שלא מבין אותה, שלא מחמיא לה, שלא נותן לה יחס של מלכה, כי הרי מגיע לה; ואם היא רווקה, אז היא סובלת מהגברים הטיפשים האלה שלא יודעים איך לפנות אליה, איך להתחיל איתה, איך לחזר, איך לגרום לה להסמיק, איך לתת לה יחס של נסיכה, כי הרי מגיע לה.

כשאישה לא מחפשת זוגיות, אז היא סובלת מעצם הנוכחות שלה במרחב הציבורי. היא חשופה לגברים חרמנים, שכל הזמן מסתכלים עליה, מנסים להתחיל איתה, לגשת אליה, לא נותנים לה נחת. אוף, מה כבר ביקשה האלה הזאת, מלבד יחס מכבד? כי הרי מגיע לה כבוד מעצם היותה. וכל זה בלי להיכנס לטענות של אחת-מתוך-אחת, מי טו, והאלימות במשפחה שתמיד מתוארת כמשהו שמופעל על ידי צד אחד אכזר כלפי צד אחר טהור.

וכאן נטועה הבעיה. גם במעמקי הפמיניזם, אותה רטוריקה השתמרה כמו לחות בתוך מזרון עבש. הרעיון שאישה היא מעין ישות על-אנושית מעונה, ולכן צריך "לכבד" נשים. והשאלה היא, למה? בעולם, גברים לא מקבלים כבוד מיוחד מאף אחד מעצם היותם. מי שזוכה בכבוד הוא מי שפועל כדי להשיג אותו.

האישה התרגלה לזכות בהערכה וכבוד מעצם היותה. "עצם היותה", העמוס בדרישות תרבותיות נוקשות, בדיוק אלה שהביאו לאישה את חוסר השוויון שהפמיניזם מבקש לתקן. הכבוד הזה הוא מרכיב בלתי נפרד מהמעמד הישן של האישה, שבין היתר מנע שוויון מגדרי.

גם במעמקי הפמיניזם אותה רטוריקה השתמרה כמו לחות במזרון עבש. הרעיון שאישה היא מעין ישות על-אנושית מעונה, ולכן צריך "לכבד" נשים. השאלה למה. בעולם, גברים לא מקבלים כבוד מיוחד מעצם היותם

אבל את זה אנחנו צריכים לנפץ, אם אנחנו רוצים שוויון. בואו נודה באמת: אישה היא לא מיוחדת מעצם היותה. הגוף שלה הוא בשר ודם, ושום איבר בו לא עשוי מיהלומים. היא סה"כ אינדיבידואל עם רצונות ושאיפות וחלומות והעדפות.

ואם היא רוצה יחס של אדם, היא צריכה לוותר על הדרישה לכבוד מיוחד מצד גברים, להיכנס עם מרפקים לתוך עולם החי שבו החזק שורד, וגם לשחרר מהאחיזה באידיאה המתוקה של הקורבן.

לשחרר. אגב נושא הפוסט, פשוט לשחרר ולהודות שאתן יצור גשמי בתוך גוף גשמי עם צרכים ביולוגיים ופסיכולוגיים.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"