עשרים ושבע שנים חלפו מאז נרצח יצחק רבין ז"ל. כמעט שלושה עשורים שהציבוריות הישראלית מתקשה בקיום שיח מורכב על הרצח, על אופן נגיעתו במגזרים שונים בחברה, והשלכותיו על החברה הישראלית בכללותה.

רבים מא.נשי כלל המגזרים חיים עדיין את הרצח כפצע פתוח ומדמם, פצע שטרם עובד, מבלי שיש להם את היכולת להקשיב באמת לחוויה או לזווית אחרת משלהם על הרצח. נראה כי מתוך רצון שלא להעמיק את הקרע בעם, נמנעה החברה הישראלית מבירור ענייני, נוקב ומעמיק – אודות הרקע לרצח, משמעותו והשלכותיו על חלקים שונים בחברה ועל ה"הביחד" הישראלי.

קשה מאוד לעצב אחדות אזרחית המגדירה מכנה משותף ציבורי רחב על גבי מצע של הסתרה, הדחקה ובטח שלא על חלוקה מאשימה ושקרית שבין ימין לשמאל, דתיים לחילונים, "בני אור" ו"בני חושך".

קשה מאוד לעצב אחדות אזרחית המגדירה מכנה משותף ציבורי רחב על גבי מצע של הסתרה, הדחקה ובטח שלא על חלוקה מאשימה ושקרית שבין ימין לשמאל, דתיים לחילונים, "בני אור" ו"בני חושך"

רצח רבין לא שייך לאף מגזר או קבוצת ייחוס בחברה הישראלית – רצח רבין הוא פצע של כולנו והריפוי יתאפשר רק במשותף. רצח רבין חייב להפוך לנדבך יסודי בבניין התרבות הפוליטית/אזרחית של החברה בה אנו חיים.

הצגת הרצח כמעשה של יחיד חריג, "מטורף", "עשב שוטה" ותו לא, גם היא החמצה גדולה. התייחסות שכזו מתעלמת מהרקע המקדים שהוביל לרצח. היא פוגעת באפשרות ללמידה משותפת שמטרתה לחזק את ה"ביחד" האזרחי דמוקרטי בחברה בה אנו חיים. היא מצמצמת את האפשרות להיאבק כנגד הההסתה, השחרת היריב והאלימות הפוליטית – המאפיינים כל-כך (לצערנו) את השיח הציבורי במחוזותינו.

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין – עליו חתום כראש ממשלה יו"ר הליכוד בנימין נתניהו – קובע את יום י"ב בחשון, יום הרצח (עפ"י הלוח העברי) כיום זיכרון ממלכתי. השנה תשפ"ג, יב' בחשון הוא ה-6 בנובמבר כשבוע לאחר הבחירות לכנסת.

בצעד תעמולתי ברור בוחרת מפלגת העבודה לקיים עצרת זיכרון ליצחק רבין ב- 29.10 בכיכר ציון בירושלים – שלושה ימים בלבד לפני הבחירות לכנסת ושבועיים לפני יום הזיכרון הרשמי עפ"י החוק.

הבחירה במועד קיום העצרת מעוררת סימני שאלה. אולם, המיקום שנבחר לקיום העצרת ברור שאינו מקרי. לראשונה מזה כמעט 3 עשורים – בחרה מפלגת העבודה לקיים אירוע זיכרון ליצחק רבין דווקא בכיכר ציון בירושלים. כיכר ציון  הפכה ברבות השנים למרכז חי ושוקק לפעילות אזרחית פוליטית: הפגנת הענק נגד הסכם השילומים עם גרמניה (1957), הפגנות "הפנתרים השחורים" (1971), הפגנת הימין נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב' (שנות ה- 90).

לבחירת מקום העצרת יש משמעות פוליטית ברורה ומשמעות סימבולית ברורה עוד יותר. כיכר ציון תהיה כרוכה לנצח בזיכרון הישראלי המשותף עם הפגנות, מחאה ואלימות פוליטית.

לבחירת מקום העצרת יש משמעות פוליטית ברורה ומשמעות סימבולית ברורה עוד יותר. כיכר ציון תהיה כרוכה לנצח בזיכרון הישראלי המשותף עם הפגנות, מחאה ואלימות פוליטית

כזכור, חודש בלבד לפני ה-4 בנובמבר 1995, הלילה בו נרצח יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בת"א, התקיימה עצרת ימין המונית בכיכר ציון בירושלים. העצרת אורגנה ע"י מפלגת הליכוד ועוד גורמי ימין. המוני מפגינים משולהבים מצוידים בשלטי נאצה המציגים את יצחק רבין בכאפייה ובמדי קצין S.S צעקו ושרו בזעם: "רבין בוגד" ו"מוות לרבין".

מעליהם, צופים על ההפגנה מהמרפסת של מלון רון, ניצבו בכירי הפוליטיקאים ממפלגות הימין. חלקם טענו שההפגנה יוצאת משליטה ועזבו את המקום. לעומת זאת, יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו נשאר עומד על המרפסת למול ההסתה הפוליטית והקריאות לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין ה"בוגד"/ה"רודף".

האתר הרשמי של מפלגת העבודה מקדם את עצרת הזיכרון – אל תשכחו 3 ימים בלבד לפני הבחירות הקרובות לכנסת:

"נלחמים על דרכו – לא נשכח ולא נסלח בעצרת רבין – 29.10 כיכר ציון".

למי מפלגת העבודה לא מוכנה לסלוח? לעבר מי מכוונת המפלגה אצבע מאשימה?

את התשובה לשאלות אלו  מצאתי מיד בהמשך הדברים באתר המפלגה:

"הציבור כולו מוזמן – בואו לגנות ביחד את הקיצוניות, את המסיתים, את השותקים מהמרפסת, להילחם על הדמוקרטיה, לחלום על תיקון עולם על השלום, להלחם על דמותה של המדינה שלנו. ❤️". 

רצח פוליטי הינו עדות לסכנה שבגישה אבסולוטית, נטולת ספק, המתיימרת לזהות ביריב הפוליטי- בוגד, אויב, ורודף.  גישה כזו ניצבת בניגוד חריף לספקנות ולסובלנות המאפיינות את הדמוקרטיה. היא ההפך הגמור ממה שנחוץ והכרחי לחברה שלנו.

השסע הפוליטי בישראל מתאפיין בשיח לעומתי, בקוטביות ובערסיות יוצאי דופן. בפשוט – מצידו האחד של המתרס, אלה הסבורים שהקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל היא כורח מוסרי ואינטרס לאומי ישראלי חיוני. מצדו השני – מי שרואים בכך אסון אידיאולוגי-ערכי או ביטחוני או שניהם גם יחד.

כול אחד מהצדדים רואה בעמדת הצד השני – עוות וסכנה, לא סתם סכנה, סכנה קיומית. והויכוח הפך מזמן אלים, לעומתי ומעוות.

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין מבקש: "לקדם (במערכת החינוך ובציבור) פעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה".

מניפולציה פוליטית המנצלת את הסימליות של יום זיכרון ממלכתי (בתחפושת) – 3 ימים בלבד לפני הבחירות לכנסת, במיקום המכוון להצגתו של יו"ר האופוזציה נתניהו על המרפסת הידועה לשמצה של מלון רון, כמי שהסיט לרצח רבין – היא מניפולציה נמוכה המעלה לפני השטח את מה שמחייב שינוי בשיח הפוליטי הישראלי.

מניפולציה פוליטית המנצלת את הסימליות של יום זיכרון ממלכתי (בתחפושת) 3 ימים בלבד לפני הבחירות לכנסת, היא מניפולציה נמוכה המעלה לפני השטח את מה שמחייב שינוי בשיח הפוליטי הישראלי

האחריות על שינוי השיח היא של כולנו! אחריותם של נבחרי ציבור להדגים בהתנהגותם ובהתנהלותם שיח עניני, מורכב, ראוי ומכבד בטח שלא שיח מסית, משחיר ומעוות. חיוני שהוויכוח יתקיים בתוך מרחב של הסכמיות ומתוך גישה של סובלנות כלפי עמדתו הבלתי נסבלת של האחר.  

כפי שאמר יצחק רבין בנאומו האחרון כראש ממשלת ישראל וכיו"ר מפלגת העבודה:

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

ישנם סוגים שונים של אלימות. הסתה והשחרה הם סוג מסוכן במיוחד של אלימות ואין להם מקום בשיח הפוליטי! בעיני, החיבור שבחרה לקדם מפלגת העבודה בסופו של קמפין בחירות לכנסת (והשרה מרב מיכאלי כיושבת ראש המפלגה) – בין עצרת זיכרון ליצחק רבין ז"ל, הפגנת מחאה בכיכר ציון ואצבע מאשימה ישירה המסיתה ומשחירה את אלו: "השותקים מהמרפסת" – AKA יו"ר האופוזיציה בינימין נתניהו – היא בעיני עיוורון שלא מצליח להשתחרר מבלעדיות צידקת דרכו ומשפלותו דעותיו של היריב.

מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא תומך מח"ל או נתניהו (ההיפך הוא הנכון). אבל חייבים לשמור על מידה מסוימת של הוגנות והגינות. לחבר בין רצח רבין, לזיכרון עבר משותף הקושר את נתניהו אישית להסתה שהובילה לרצח רבין – זה הכי פוליטיקה של פילוג, הסתה, השחרת היריב ופייק-זועק ופשטני לפצע עבר המחייב בירור וריפוי עמוקים ומשמעותיים.

לחבר בין רצח רבין, לזיכרון עבר משותף הקושר את נתניהו אישית להסתה שהובילה לרצח רבין – זה הכי פוליטיקה של פילוג, הסתה, השחרת היריב ופייק-זועק לפצע עבר המחייב בירור וריפוי עמוקים

הבחירה של שרת התחבורה מרב מיכאלי להזמין את הציבור לעצרת פוליטית בתחפושת של עצרת זיכרון ממלכתית, שתתקיים בכיכר-ציון בירושלים (Location Location Location)  –  שלושה ימים בלבד לפני הבחירות לכנסת – במטרה "לגנות ביחד את הקיצוניות, את המסיתים, את השותקים מהמרפסת" היא ביטוי קצה לדרך שגויה הנמשכת כבר כמעט שלושה עשורים ופוגעת בעיני בריפוי החברתי הנדרש לכולנו.

אין חולק כי הרצח הפוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל הינו מהאירועים העצובים, הטראומתיים והמכוננים בהיסטוריה הישראלית. בחלוף 27 שנה, נדמה שהחברה הישראלית טרם מצאה את הדרכים להתמודדות עם הרצח הפוליטי המתועב שהתחולל כאן ושינה את דרכינו ואת דרכה של המדינה.

אצבע מאשימה המכוונת ישירות לעבר יו"ר הליכוד בנימין נתניהו – כמי שאחראי באופן ישיר להסתה שהובילה לרצח רבין מונעת ממעל מליון בוחרי מח"ל (ליכוד) להזדהות עם הערכים הדמוקרטים שחובה עלינו להפנים נוכח אותו רצח פוליטי, השלכותיו ומשמעויותו.

המציאות הפוליטית של השנים 94-95 מורכבת בהרבה מלהאשים באופן ישיר את יו"ר האופוזיציה דאז,  בינימין נתניהו, בהסתה שהובילה לרצח – זהו נדבך נוסף בחוסר המסוגלות שלנו כחברה להירפא מפצע עבר עמוק ומדמם.

לאורך שנים אני מצר על כך שיום הזיכרון ליצחק רבין לא מצליח לממש את ייעודו ולהתפתח למצע ערכי בעיצוב התרבות הפוליטית/אזרחית בישראל. יש ציבור גדול שמרגיש כבר שנים שהוא מודר מהשיח ומופנת כלפיו וכלפי המגזר אליו הוא משתייך אצבע מאשימה.

לאורך שנים אני מצר על כך שיום הזיכרון ליצחק רבין לא מצליח לממש את ייעודו. יש ציבור גדול שמרגיש כבר שנים שהוא מודר מהשיח ומופנת כלפיו וכלפי המגזר אליו הוא משתייך אצבע מאשימה

התרגיל הפוליטי/יחצ"ני של מפלגת העבודה הוא שימוש ציני ולא מכבד בזיכרו של יצחק רבין ז"ל. זהו אותו עיוורון הנמשך כמעט שלושה עשורים מצד ארגונים, מפלגות וחברים בשמאל המסרבים להרחיב את מעגל השיח – דבר המונע מהתעצבותה של הסכמיות אזרחית/פוליטית חדשה המתבססת (בין היתר) על למידה והפנמה של הסכנות העורבות לדמוקרטיה הישראלית ומבססת את יום הזיכרון ליצחק רבין כיום של איחוי וריפוי משותפים לכלל המגזרים ולא כיום של שיסוי, האשמה, הסתה והשחרה.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.