האם פגעתם במישהו? האם גרמתם לו נזק? בקשת סליחה לבדה – גם אם מתוך כוונה מלאה – אינה מספיקה, והרבָּה דניה רוטנברג נמצאת כאן כדי לתקן את המצב.

הרבָּה האקטיביסטית מאמינה שהתרבות האמריקאית לקויה בכל הנוגע לעשיית תשובה ותיקון. אנשים פרטיים, דמויות ציבוריות, מוסדות, ארגונים והמדינה ככלל, כולם מחוללים נזק. אבל כמעט אף אחד לא יודע מה לעשות כדי לתקן את המצב, הן בשביל הקורבן והן בשביל הגורם הפוגע.

ספרה החדש של רוטנברג, "On Repentance and Repair: Making Amends in an Unapologetic World" ("על תשובה ותיקון: לעשות כפרה בעולם שלא מתנצל"), מציע לקוראים מודל יהודי מוכח לעשיית תשובה.

בספרה, רוטנברג מדגימה כיצד הלכות התשובה שניסח הפילוסוף היהודי בן ימי הביניים רבי משה בן מימון (הרמב"ם) – אם הן מיושמות כראוי – יכולות לתקן הרבה מהדברים שלא עובדים בחברה, ולהפיג הרבה מהכאב שחשים מי שנפגעו בדרכים שונות.

בספרה, רוטנברג מדגימה כיצד הלכות התשובה שניסח רבי משה בן מימון (הרמב"ם) יכולות לתקן הרבה מהדברים שלא עובדים בחברה, ולהפיג הרבה מהכאב שחשים מי שנפגעו בדרכים שונות

"זה לא שאף אחד לא המציא שיטות אחרות לנטילת אחריות, אבל אני חושבת שהצעדים של הרמב"ם עובדים, ואני לא רואה שום סיבה שלא נחלוק אותם עם כולם", אומרת רוטנברג בריאיון לזמן ישראל מביתה באזור שיקגו.

הרבָּה דניה רוטנברג (צילום: Sally Blood)

לדברי רוטנברג, יש סיבות רבות לכך שהעבודה הקשה של עשיית תשובה לא באה באופן טבעי לאמריקה ולאמריקאים. עם אלה נמנות מסורות בנות דורות של אינדיבידואליזם קשוח והיפר-קפיטליזם.

רוטנברג, חוקרת במועצה הלאומית של נשים יהודיות, גם מצביעה על "חוט מרכזי שנשזר זה מכבר במארג החשיבה הלאומי שלנו על תשובה כעיוות מרוכך ומחולן של החשיבה הפרוטסטנטית שחלחל לתרבות".

מדובר ברעיון שאלוהים מוחל לכל המאמינים, בין אם הם נוקטים פעולה לתיקון ולפיצוי ועושים מאמץ אמיתי להשתנות ובין אם לא. הגישה הזאת באה לידי ביטוי שוב ושוב בהיסטוריה האמריקאית כאשר הצדק הוקרב לטובת שמירה על שלום ולמען התקדמותה של המדינה הלאה, מבלי להתמודד עם העבר.

הלכות התשובה של הרמב"ם הן תוכנית של חמישה צעדים שדורשת דבקות קפדנית ומוחלטת. אי אפשר לדלג על שלבים או לעגל פינות. גם אין הגבלת זמן לביצוע כל צעד. צריך להתמיד בכל אחד מהם עד שיושלם במלואו. הצעדים (במונחיה של רוטנברג) הם:

1. הכרה בפגיעה ונטילת אחריות;
2. התחלת תהליך של השתנות;
3. פיצוי וקבלת ההשלכות;
4. התנצלות;
5. עשיית בחירות אחרות.

"על תשובה ותיקון: לעשות כפרה בעולם שלא מתנצל" מאת הרבָּה דניה רוטנברג (צילום: הוצאת ביקון)

רוטנברג, בת 47, שהוסמכה לרבנות על ידי התנועה הקונסרבטיבית, מצטטת את המקורות המקראיים והרבניים שתומכים במודל הזה ומחילה אותו על מקרים בני זמננו, החל מפגיעות מיניות מצד דמויות ציבוריות ומדיניות של כליאה עונשית, דרך תביעות בגין רשלנות רפואית ועד לשואה ולמקרים אחרים של רצח עם.

מה היה המניע לכתיבת הספר?
"כשפרצה תנועת מי טו, חברה שלי כתבה מאמר על כל הגברים האלה ש'הוצאו מהארון' כמתעללים. היה מין חלל ריק בשיח התרבותי. אנשים שאלו – מה עכשיו? מה נעשה עם הבחורים האלה? מתי נדע שאנחנו יכולים לקבל אותם בחזרה? איך נראית תשובה? אנשים היו ממש מבולבלים.

"אותה חברה ביקשה ממני ציטוט עבור המאמר שלה, אז כתבתי כמה פסקאות שמבוססות על דברי הרמב"ם ושלחתי לה. היא השתמשה במשפט או שניים, אבל אחרי שהמאמר שלה פורסם החלטתי לפרסם בטוויטר את כל מה ששלחתי לה. הבחנתי בין תשובה, מחילה וכפרה. הסברתי בקצרה את הרמב"ם בהקשר של השיח הציבורי הרחב יותר סביב מקרים שבהם דמות מאוד ציבורית פוגעת במישהו וישנם הרבה עדים ואנשים שעומדים מנגד.

"אנשים השתגעו. אנשים אף פעם לא ראו דבר כזה. כלומר, הטלת העבודה הקשה של עשיית תשובה על הפוגע, ושיש דברים מסוימים שהוא צריך לעשות ודברים מסוימים שאנחנו יכולים לחפש כדי לדעת אם הוא עשה תשובה.

"הציוץ הזה הוביל לכמה מאמרי דעה, שבסופו של דבר הובילו לספר הזה".

בספר הזה את משתמשת בהרבה דוגמאות ומקרים, במקורות יהודיים מסורתיים ובציטוטים של אנשי אקדמיה ואקטיביסטים. יצקת לספר גם את הסגנון והקול האישיים שלך. איך הכול התחבר בצורה שמדברת לקוראים היהודים והלא-יהודים?
"ידעתי שאני רוצה לדבר על עבודת התשובה במישור האישי, במישור המוסדי ובמישור הלאומי. זה פשוט הפך לעניין של מציאת הדוגמאות והסיפורים הנכונים כדי להאיר את זה.

רבי משה בן מימון (הרמב"ם) (צילום: ויקיפדיה)

"במובנים רבים, הסיפורים הנכונים מצאו אותי. ביליתי הרבה זמן בחיפוש ובשיחות עם אנשים. קראתי ספרים, בלוגים ומאמרים. מדי פעם שמעתי משהו דרך חברים של חברים. היו הרבה סיפורים שיכולתי לכלול בספר, ואלה [שנכללו בו] היו הנכונים. עשיתי הרבה מחקר היסטורי וראיינתי הרבה חוקרים כדי להשלים את הפרטים. נעזרתי בהרבה 'יועצות רגישוּת' – בעיקר נשים שחורות וילידיות".

את משתמשת בהרבה מונחים שאנשים נוטים להתבלבל בהם או להחליף ביניהם – תשובה, מחילה, תיקון, טרנספורמציה, כפרה, הודאה והתנצלות. מדוע חשוב להגדיר כל אחד מהם בקפידה ולא לבלבל ביניהם?
"אם אנחנו לא מבינים מהי תשובה, מהי מחילה ומהי כפרה, אז כשמתרחשת פגיעה אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו לא יודעים מי מחויב לעשות מה. כשמישהו יושב מולנו פגוע וזקוק לתמיכה, אנחנו לא יודעים מה אנחנו אמורים לבקש ממנו או לא, מה אנחנו אמורים לתת לו או לא. הפוגע לא יודע מה האופי והגבולות של המחויבות שלו".

מה המושג שהכי מבלבל אנשים?
"יש לאנשים מין רגע של הארה כשהם לומדים שתשובה ומחילה הן שני ערוצים שונים. את יכולה לעשות את כל עבודת התשובה, והאדם שפגעת בו עדיין לא יסלח לך אף פעם. אם את עושה תשובה כנה, משמעותית ומלאת מחשבה ועדיין לא סולחים לך, את יכולה לפנות לאלוהים ולקבל כפרה ביום כיפור.

"יש לאנשים מין רגע של הארה כשהם לומדים שתשובה ומחילה הן שני ערוצים שונים. את יכולה לעשות את כל עבודת התשובה, והאדם שפגעת בו עדיין לא יסלח לך אף פעם"

"מחילה היא תהליך בפני עצמו. לאדם שנפגע יש את תהליך הריפוי שלו ואת היחסים שלו עם האל, עם עצמו ועם האדם שפגע בו. זה העסק שלו.

"בתרבות שלנו, תשובה ומחילה נשזרו ונכרכו זו בזו באופן כל כך הדוק, שההבנה שמדובר בשני ערוצים נפרדים היא בבחינת התגלות בשביל אנשים. זה כל כך משחרר, בעיקר בשביל אנשים שנפגעו, שלעתים קרובות מרגישים שהם מאולצים לסלוח. אם אנחנו לא ברורים ומדויקים בשפה שלנו, אז בסופו של דבר אנשים לא לגמרי יודעים מה הם עושים. המשקל הרגשי של זה הוא מאוד כבד".

הרבָּה דניה רוטנברג (צילום: באדיבות המצולמת)

את מדגישה שזה בסדר מצד קורבנות לא לסלוח למי שפגע בהם. זה מנוגד לרמב"ם, שלפיו לא לסלוח זה חטא.
"אני חולקת עליו בנקודה המסוימת הזאת. במובנים מסוימים זה קיצוני להטיל ספק ברמב"ם, אבל זה בסדר.

"אני מרגישה נוח בתור רבה שהגיעה לקול משלה, בתור מישהי שמאמינה שכל דור מקבל את התורה מחדש, בתור מישהי שקוראת את התורה מבעד לעדשה פמיניסטית ומבינה שיש הרבה דברים בהיסטוריה של היהדות שאנחנו צריכים לבחון בזהירות.

"הרמב"ם ציטט את המדרש, שאמר שלא לסלוח זה חטא. אני הקפדתי להביא מקורות כתובים מוסמכים הרבה יותר כדי להראות את ההפך".

את מקדישה פרק שלם למערכות משפטיות, בדגש על עבודה של צדק מאחה כאלטרנטיבה למערכות הקיימות. מדוע?
"אנחנו לא יכולים לדבר על פגיעה אם אנחנו לא מדברים על ההשלכות שלה. אם אנחנו מדברים על פגיעה רצינית, משמעותית, ועל כך שקבלת ההשלכות שלה היא חלק מתהליך התשובה, אנחנו צריכים לשאול מה זה אומר… אם ההשלכות הופכות את התשובה לבלתי אפשרית, אנחנו צריכים להביא את זה בחשבון.

"הדרך שבה החברה שלנו [קובעת ומנהלת את ההשלכות] לא מאפשרת לפוגעים לבצע עבודת תשובה אמיתית. אם אנחנו רוצים ליצור חברה שלמה יותר שבה אנשים באמת יכולים לתקן את הנזקים שהם גרמו, ואם חשוב לנו לעשות שירות אמיתי לקורבנות, אז המערכת שיש לנו לא עובדת".

"אם אנחנו רוצים ליצור חברה שלמה יותר שבה אנשים באמת יכולים לתקן את הנזקים שהם גרמו, ואם חשוב לנו לעשות שירות אמיתי לקורבנות, אז המערכת שיש לנו כרגע לא עובדת"

כתובת גרפיטי בדרום תל אביב, 2020. אילוסטרציה

מה מעורר בך אופטימיות לגבי הסיכוי שהלכות התשובה של הרמב"ם יעבדו בשביל החברה האמריקאית ומה מעורר בך פסימיות?
"מה שמעורר בי אופטימיות הוא התגובות שקיבלתי בכל פעם שדיברתי על הדברים האלה והצמא שיש לכל כך הרבה אנשים למודל אמיתי, חזק ומשמעותי של תיקון ונטילת אחריות שיכול לשנות חיים ומוסדות, ואת התרבות שלנו.

"ראינו שערורייה אחרי שערורייה מטלטלות מוסדות, ואנשים רואים שיש על זה עונש ושיש תמריצים לתקן את זה. עשיתי עבודת ייעוץ מסוימת עבור ארגונים שמתקשים עם תהליך התשובה שלהם. אנשים לוקחים את זה ברצינות. זה נותן לי תקווה.

"מה שנותן לי פחות תקווה הוא שמוקדי הכוח לא מוותרים בקלות על הכוח. אם העבודה הזאת תתבצע בצורה נכונה, חלק ממנה עשוי לדרוש שינוי פרדיגמה באופן שבו הכוח מתקיים ופועל, וזה שינוי ממשי. בייחוד בהתחשב במצבה של התרבות האמריקאית כיום. יש הרבה עבודה לעשות אם אנחנו חושבים על הכרה בפגיעה וקבלת אחריות, וחלק מבעלי הכוח עשו מאמץ כדי להימנע מזה".

"מה שנותן לי פחות תקווה הוא שמוקדי הכוח לא מוותרים בקלות על הכוח. אם העבודה הזאת תתבצע בצורה נכונה, חלק ממנה עשוי לדרוש שינוי פרדיגמה באופן שבו הכוח מתקיים ופועל, וזה שינוי ממשי"

מה המסר העיקרי שאת רוצה שהקוראים ייקחו מהספר?
"עבודת התשובה, החזרה למי שאת ולמי שאת אמורה להיות ביחסים עם עצמך ועם האל, היא קשה. היא כרוכה בענווה. היא דורשת ממך לחצות את הגשר מהסיפור שאת מספרת לעצמך, שבו את תמיד הצד הטוב, הגיבורה, למקום שבו את רואה את האמת כפי שהיא. זאת תהום הדיסוננס הקוגניטיבי שהכי קשה לחצות.

"היכולת להשאיר מאחור את האגו ולעבור למקום של הכרה באמת היא מעשה עמוק של דאגה לאחרים, של מתן אהבה וריפוי לאלה שפגעת בהם. ועבודת התשובה והתיקון היא לא רק דאגה כלפיהם אלא היא מחוללת בך שינוי שאפילו לא ידעת שנזקקת לו. אם את יכולה לחצות את הגשר הזה, כל זה אפשרי עבורך".