"היסטוריה ומיתוס תמיד מתחילים במיקרוקוסמוס של המישור האישי ביותר", אומר הבמאי העצמאי האמריקאי המוערך ג'יימס גריי על סרטו החדש. "ב'ימים של תום' שאפתי לעשות את הסרט הכי אינטימי וצלול שיכולתי".

אחד השיאים הקולנועיים של השנה, "ימים של תום" (במקור: Armageddon Time), הוא סיפור אישי מאוד על כוחה של המשפחה, על המורכבות של חברויות ועל המרדף הדורי אחר החלום האמריקאי. הדרמה המבוססת על זיכרונות ילדותו של גריי בקווינס בשנות השמונים ונוגעת בגזענות, אנטישמיות, מעמדות וחינוך, עם הליהוק המסקרן של השנה, הכולל את אן האת'וויי, ג'רמי סטרונג ("היורשים"), ג'סיקה צ'סטיין ואנתוני הופקינס.

הסרט הוקרן בפסטיבלי הסרטים היוקרתיים של הסתיו, והיה אחד הארועים המרכזיים בחגיגות ה-60 של פסטיבל הקולנוע של ניו יורק. שלשום (חמישי) התקיימה הבכורה החגיגית של הסרט, והוא יצא לבתי הקולנוע בארצות הברית בעוד כשבועיים.

"רציתי לשחרר את הסיפור ממלכודות הז'אנר ולהסיר כל מחסום לכנוּת", מספר גריי בריאיון לזמן ישראל. "מעל הכול, רציתי להיות אמיתי. אני זוכר שכתבתי ארבע מילים על פיסת קרטון והדבקתי על המצלמה כתזכורת תמידית לעצמי: "אהבה. חום. הומור. אובדן".

הגרסה של המשפחה שלי לחלום האמריקאי

"לחלום האמריקאי תמיד היה תפקיד מרכזי בסיפור שהמשפחה שלי אהבה לספר על עצמה", מספר גריי. "לא קנינו הרבה מהקלישאות הריקות, אבל האמנו בכל ליבנו בנרטיב הגדול יותר.

"ההורים שלי הרגישו חכמים מספיק כדי להפריד בין מיתוסים לעובדות, אבל ראיתי אותם נאבקים במגבלות הטבועות במערכת שבנויה על הרעיון הכוזב של חברה ללא מעמדות. העולם דרש מהמשפחה שלי להתפשר. בסופו של דבר, עשינו כמיטב יכולתנו, אבל לפעמים זה פשוט לא הספיק. הפריבילגיה שלנו הייתה אמיתית ושברירית גם יחד.

"העולם דרש מהמשפחה שלי להתפשר. בסופו של דבר, עשינו כמיטב יכולתנו, אבל לפעמים זה פשוט לא הספיק. הפריבילגיה שלנו הייתה אמיתית ושברירית גם יחד"

"זהו סרט על רגע בזמן, רגע בעבר שמשקף את המקום שבו אנחנו נמצאים היום. אני אוהב את האנשים בסיפור הזה. הם כולם רוחות רפאים עכשיו".

לאחר שיצר חמישה סרטי דרמה אינטימיים שעלילתם מתרחשת בעיר הולדתו ניו יורק, גריי עבר לשטח חדש עם סרט ההרפתקאות "העיר האבודה Z", שעלילתו מתרחשת ביער האמזונס, ועם "אד אסטרה", על אסטרונאוט שיוצא לחלל החיצון.

ב"ימים של תום" גריי חוזר לבית דו-משפחתי בפלאשינג, קווינס, השכונה שבה גדל. "הייתי בג'ונגל והייתי בחלל החיצון, ואהבתי את החוויות האלה", הוא אומר. "ברגע מסוים אתה מבין שהאינסוף הוא בתוכך. ואם אתה יכול להביע את עצמך בצורה כנה, זה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות. המחשבה הייתה לחזור הביתה ולנסות לעשות משהו באמת אישי".

אן האת'אוויי וג'רמי סטרונג בסרט "ימים של תום" (צילום: Focus Features)

גריי החליט לחזור לילדותו וליצור דמויות נאמנות מבחינה עובדתית ורגשית לאנשים שהיו חלק מהשנים המעצבות שלו. הוא היה הצעיר מבין שני אחים, ושני הוריו היו דור שני למהגרים יהודים. אביו, בנו של שרברב, גדל בתנאים קשים וסלל את דרכו אל מעמד הביניים כמהנדס. אמו של גריי הייתה מורה ונשיאת התאחדות ההורים והמורים, בדיוק כמו הוריה.

יש לו זיכרונות חיים מהתכנסויות משפחתיות תכופות עם הסבים והסבתות ועם הדודים והדודות הגדולים שלו, בהרבה ארוחות שבהן הם ישבו מרפק אל מרפק סביב השולחן בפינת האוכל: "המבוגרים היו מדברים על כל מה שהעסיק אותם, וניסו לגרום לילדים להקשיב לדברים החשובים שהיו להם לומר על איך להסתדר בחיים".

הסרט מחבר בין הסיפור האישי של גריי ליריעה הרחבה יותר של החיים האמריקאיים ולמהלכים ההיסטוריים והתרבותיים שהשפיעו על החברה האמריקאית כולה.

הסרט מחבר בין הסיפור האישי של גריי ליריעה הרחבה יותר של החיים האמריקאיים ולמהלכים ההיסטוריים והתרבותיים שהשפיעו על החברה האמריקאית כולה

פריבילגיה שברירית

גריי החל את לימודיו בבית הספר היסודי PS 173 בקווינס, אבל ב-1980 הוריו העבירו אותו לבית הספר הפרטי קיו-פורסט בפורסט הילס, שכונה אמידה בקווינס. ב-PS 173 הוא היה אחד מתוך 48 ילדים שלמדו יחד בכיתה ה', ולא הייתה שם תשומת לב אישית. "בקיו-פורסט היחס בין התלמידים למורים היה חלקיק מזה, והייתי מוקף בילדים פריבילגים מאוד, שלא היה לי הרבה במשותף איתם".

בית ספר קיו פורסט בפורסט-היל, ניו יורק (צילום: Jim Henderson)

הוא זוכר במיוחד חבר שהכיר ב-PS 173, ילד שחור שהגיע באוטובוס משכונת הוליס. אותו חבר, שהיה ילד מבריק, חזר על כיתה ו', אצל מורה שתיעב אותו, כדי שיאפשרו לו לסיים את בית הספר. הוא וגריי התחברו על רקע העניין המשותף שלהם בחלל ובמוזיקה: "בזמן שאני חלמתי להפוך לאמן מפורסם, החבר שלי רצה להיות אסטרונאוט, ואסף טלאים עם סמלים של משימת אפולו ששלח לו אחיו החורג מפלורידה".

יום אחד המורה שלהם תפס אותם מעשנים ג'וינט בשירותים, והם הסתבכו בצרות רציניות. הנהלת בית הספר הציעה להעביר את גריי לכיתה של ילדים עם קשיי למידה. אבל לחבר של גריי לא היו הורים ממעמד הביניים שיתערבו לטובתו; הוא חי עם סבתו חולת האלצהיימר. למעשה הוא היה ברשות עצמו, בלי מבוגר שיגן עליו.

התקרית הזאת הייתה פרשת דרכים ששלחה את שני הילדים למסלולים שונים בחיים: "בשביל החבר שלי לא היה מדובר רק בשינוי בחיי בית הספר; עכשיו הוא היה על הרדאר של השירות הסוציאלי העירוני, ועובדי רווחה נשלחו להעריך את המצב שלו. הוא התחמק מהביקורים שלהם כי הוא ידע שהם יוציאו אותו מחזקתה של סבתא שלו. הוא היה מתחבא בביתן בחצר שלנו, אבל לא הבנתי אז את המשמעות של מה שהוא מתמודד איתו".

"במבט לאחור, כאדם מבוגר, אני כל הזמן חושב שרק בחסד האל זה לא הייתי אני", אומר גריי. "החבר שלי היה ילד מקסים, מאוד כריזמטי. כילד לבן לא חשבתי על האופן שבו הגזע או המעמד שלי הכתיבו את היכולת שלי ליהנות מהספק, או מהזדמנות שנייה ושלישית – אבל ככה זה היה. חוסר מודעות הוא פריבילגיה ייחודית, וכזו שלא באה בזכות. אז רציתי שהסרט יבחן את קווי השבר של המעמד והגזע במדינה הזאת בצורה מאוד כנה".

"כילד לבן לא חשבתי על האופן שבו הגזע או המעמד שלי הכתיבו את היכולת שלי ליהנות מהספק, או מהזדמנות שנייה ושלישית – אבל ככה זה היה. חוסר מודעות הוא פריבילגיה ייחודית, וכזו שלא באה בזכות"

שכונת פלאשיגנ, קווינס, ב-1979

בבית הספר קיו-פורסט הוא פגש ילדים שהשימוש האגבי שלהם במילה שמתחילה ב-N ביטא את הדעות הקדומות שלהם: "זה הטריד אותי, אבל לא מספיק כדי שאביע מחאה נגדם. דיברתי על זה עם האדם שאהבתי וסמכתי עליו יותר מכולם, סבי מצד אמי".

סבו האנגלי של גריי, איש חם ונדיב, תמך לאורך כל הדרך בתשוקה שלו לאמנות ובחלומותיו לגבי העתיד. "במשך כל ילדותי הוא ניסה להטמיע בי את ההבנה מה נכון ומה שגוי", מספר גריי. "ובאותו הרגע הוא דיבר איתי בשפה פשוטה על המציאות הקרה של העולם ועל החובה המוסרית שלא לשתוק".

היחסים ביניהם, שהייתה להם השפעה כה מהותית על חייו היצירתיים של גריי ועל המצפן המוסרי שלו, הפכו לעמוד תווך בסרט. את הסב מגלם השחקן הבריטי עטור הפרסים אנתוני הופקינס.

"סבא שלי דחף אותי לעשות את מה שקשה ולא נוח, ותמיד להתבונן פנימה", אומר גריי. "אני מבין שלא לכל אחד יש מישהו כזה חכם או מלא חמלה שיעזור לו לכוון את המצפן המוסרי שלו, אבל אני שמח שהחוכמה שלו תחיה בסרט שלי".

"סבא שלי דחף אותי לעשות את מה שקשה ולא נוח, ותמיד להתבונן פנימה. לא לכל אחד יש מישהו כזה חכם או מלא חמלה שיעזור לו לכוון את המצפן המוסרי שלו, אבל אני שמח שהחוכמה שלו תחיה בסרט שלי"

סבא אהרון, בגילומו שלא אנתוני הופקינס, והילד פול בסרט "ימים של תום" (צילום: Anne Joyce/Focus Features)

יחסיו של גריי עם הוריו לא תמיד היו קלים, אבל האהבה הבלתי מותנית שקיבל מסבו הייתה מתנה אינסופית. "סבא שלי יצר איתי קשר מיוחד מאוד", משחזר הבמאי. "הוא היה מצייר איתי, הוא היה מאזין איתי לביטלס. אני אפילו לא בטוח שהוא אהב את הביטלס, אבל הוא היה כל כך נחמד שהוא לעולם לא היה אומר לי את זה. הוא בנה איתי רקטות וכל מני דגמים. הוא התעניין בי ובמה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי".

"הוא היה מצייר איתי, הוא היה מאזין איתי לביטלס. אני אפילו לא בטוח שהוא אהב את הביטלס, אבל הוא היה כל כך נחמד שהוא לעולם לא היה אומר לי את זה"

ההשפעה של משפחת טראמפ

עלילת הסרט נפרשת דרך עיניו של גריי הצעיר, אבל מבטאת את נקודת מבטו של הגבר שהוא גדל להיות. "הוא מציג את התפיסות שלי עצמי לגבי העולם, ברגע מכריע בהיסטוריה של ארצות הברית אחרי מלחמת העולם – 1980", הוא מסביר, "וזה התגבר עם הבחירה של טראמפ לנשיא. כי משפחת טראמפ הייתה מאוד מעורבת בקיו-פורסט. פרד טראמפ האב ובתו מריאן באו לדבר בפנינו בבית הספר".

כשהחל לכתוב את התסריט ב-2018, הזיכרונות והנושאים השונים התמזגו לכדי סיפור שמתרחש על רקע הבחירות לנשיאות של 1980.

עלילתו של "ימים של תום", שמשתרעת על פני פרק זמן של חודשיים, עוקבת אחר חייו של ילד בבית ובבית הספר ואחר סדרה של אירועים שבעקבותיהם הוא איבד שני אנשים יקרים ללבו – חברו הקרוב האפרו-אמריקאי וסבו מצד אמו.

פתיחת הקזינו טאג' מהאל באטלנטיק סיטי: דונלד טראמפ (משמאל) עם אמו מארי, אביו פרד ואחותו מריאן. 5 באפריל 1990 (צילום: AP Photo)

גריי הביא למסך את כל האהבות, השנאות, הגישות וההתנהגויות שאפיינו אותו כילד ביצירת דמותו של הגיבור, פול גראף, אמן מתחיל: "פול אוהב לצייר ומוקסם מהחלל החיצון ומרקטות חלל. הוא ילד נבון ומצחיק שלא ממש מקשיב בבית הספר אבל אוהב להצחיק את החברים שלו לכיתה.

"בבית הוא אכלן בררני ועקשן שכל הזמן רב עם אחיו הגדול ולפעמים מתחכם כלפי הוריו. הוא די משוכנע שאמו, אסתר, נשיאת התאחדות ההורים והמורים, מסוגלת לחלץ אותו מכל צרה שהוא עשוי להיקלע אליה בבית הספר ומהתנגשויות עם אביו, אירווינג. והוא בטוח לחלוטין שסבו, אהרון, שמעודד את העניין שלו באמנות, יגבה אותו במחלוקות שלו עם הוריו".

אנחנו פוגשים את פול ב-8 בספטמבר 1980, יומו הראשון בכיתה ו' בבית הספר PS 173. בזמן הקראת שמות התלמידים, פול וילד נוסף שהוא מכיר, ג'וני, מבדרים את חבריהם לכיתה ומכעיסים את המורה, שקיימת בו עוינות מוקדמת כלפי ג'וני, שהוא אפרו-אמריקאי.

עד סוף יום הלימודים שני הבנים מתחברים זה לזה על רקע העניין המשותף שלהם בחלל ובמוזיקה. פול לוקח כסף מקופסת התכשיטים של אמו ונותן לג'וני כדי שחברו יוכל לצאת לסיור הכיתתי במוזיאון גוגנהיים.

צוות הסרט "ימים של תום" על השטיח האדום בבכורה בניו יורק, 13 באוקטובר 2022. במרכז, יוצר הסרט ג'יימס גריי (צילום: Charles Sykes/Invision/AP)

המקורות לחברות בין שתי הדמויות ולסיפורו של ג'וני לקוחים מחוויותיו של גריי. "ראיתי בו נפש תאומה", אומר גריי. "הוא התעניין בחלל וגם אני. היה לנו טעם דומה. כשאתה פוגש מישהו שיש לו טעם דומה, זה מרגש מאוד כי אתה מוצא מישהו שהוא באותו ראש איתך. וזוהי למעשה חברות".

התסריט מתאר בפרוטרוט רגעים גדולים וקטנים שעדיין חיים בזיכרונו: "הייתי מחויב ליצירת דמויות שיהיו נאמנות למקבילות שלהן במציאות, לטוב ולרע, וזה כולל גם אותי. אנשים אומרים דברים ומתנהגים בדרכים שלא תמיד מציגים אותם באור חיובי. רציתי לשבור את הצורך לדחוף קדימה את האגו שלי לסרט, ובמקום זה לתאר בצורה נאמנה אירועים בחיי שמציגים כיעור ויופי במידה שווה.

"הייתי מחויב ליצירת דמויות שיהיו נאמנות למקבילות שלהן במציאות, לטוב ולרע, וזה כולל גם אותי. אנשים אומרים דברים ומתנהגים בדרכים שלא תמיד מציגים אותם באור חיובי"

"ההתנהגות של הדמות שלי, פול, היא די בזויה ברגעים מסוימים. הוא מתנהג כמו אידיוט בארוחת ערב משפחתית ולפעמים מדבר לאימא שלו בצורה איומה. ניסיתי ליצור סיפור עם הדמויות האלה שמלא באהבה, בהבנה ובאמיתות קשות".

בעיני פול, הוצאתו מבית הספר הציבורי והרחקתו מחבריו נראות כמו סוף העולם. גריי קרא לסרט על פי שיר הרגאיי "זמן ארמגדון", שגרסת כיסוי שלו הוקלטה על הצד השני של הסינגל "לונדון קולינג" של הלהקה הבריטית הקלאש ב-1979.

הבמאי ג'יימס גריי בפסטיבל קאן, 20 במאי 2022 (צילום: AP Photo/Daniel Cole)

"אולי קשה לאנשים להבין את זה היום, אבל אנחנו חיינו תחת איום של מלחמה גרעינית", הוא אומר. "פוליטיקאים דיברו על זה כל הזמן. בשביל פול זה היה סוף העולם להיעקר ככה, ללכת לבית ספר חדש ולשמוע את מילת ה-N ישר בפנים".

גריי נזכר גם באופן שבו משפחת טראמפ השפיעה על ילדותו. "לראות את בני משפחת טראמפ באים לבית הספר כדי לדבר על איך שאין להם שום פריבילגיה בזמן שכל מה שהיה להם זה פריבילגיה – כל הדברים האלה היו שוֹק למערכת שלי.

"לראות את בני משפחת טראמפ באים לבית הספר כדי לדבר על איך שאין להם שום פריבילגיה בזמן שכל מה שהיה להם זה פריבילגיה – כל הדברים האלה היו שוֹק למערכת שלי"

"היו בילדות שלי אירועים שיכלו לתת לאדם אחד פרספקטיבה, בזמן שלאנשים אחרים אותם אירועים יכלו לשנות את החיים או לפגוע בהם לנצח, על פי המעמד והגזע. חוסר השוויון יכול להיראות בלתי נראה עד לרגעים האלה של דין וחשבון".