שורדת השואה אולגה קיי זוכרת כי לא קיבלה וסת אפילו פעם אחת כשהייתה כלואה באושוויץ, בקאופרינג ובברגן־בלזן. "הווסת האחרונה שלי הייתה בבית באויפהרטו, הונגריה, לפני שגורשנו", סיפרה קיי לזמן ישראל.

למזלה של קיי, המחזור הסדיר שלה התחדש אחרי המלחמה בזמן שהחלימה בשוודיה, לפני שהיגרה לארה"ב בגיל 20. לשמחתה, לא היה לה שום קושי להיכנס להיריון וללדת שתי בנות.

לפי המחקרים בנושא, יותר מ־98% מהנשים שנשלחו למחנות הריכוז הנאציים הפסיקו לקבל וסת מייד עם הגעתן. הסיבה לכך, לטענת החוקרים, היא טראומה ורעב.

העובדה שהפוריות של קיי התחדשה אחרי המלחמה הופכת אותה ליוצאת דופן. על פי מחקר חדש, שורדות שואה רבות סבלו מאי־סדירות במחזור החודשי ובקושי להרות ו/או לשאת היריון עד סופו. אותן שורדות נאלצו להתמודד עם העובדה שחוץ מהסבל הנורא שחוו והאובדן – הן גם לא יוכלו להקים את המשפחות הגדולות שרצו.

אולגה ציק קיי (צילום: באדיבות "יד ושם")

על פי המחקר, האחידות בעיתוי הפסקת הווסת ובבעיות הפוריות מצביעות – ככל הנראה – כי קיבלו הורמוני מין מלאכותיים במהלך שהותן במחנות

"הן שאלו את עצמן: 'האם אני עדיין אישה? האם אוכל ללדת ילדים?'", אומרת ד"ר פגי ג'יי קליינפלאץ, סקסולוגית וחוקרת בבית הספר לאפידמיולוגיה ובריאות של אוניברסיטת אוטווה. קליינפלאץ, שעמדה בראש המחקר החדש, מציעה השערה חלופית להיעדר הווסת של אותן נשים ולבעיות הפוריות שהגיעו מאוחר יותר.

על פי המחקר, האחידות בעיתוי הפסקת הווסת ובבעיות הפוריות מצביעות – ככל הנראה – כי קיבלו הורמוני מין מלאכותיים במהלך שהותן במחנות.

מבין 93 השורדות (בנות 92.5 בממוצע) שראיינה קליינפלאץ עבור המחקר, היו כאלה שייחסו את הפסקת הווסת למשהו שהוכנס לאוכל שלהן. חלקן זכרו אבקה לבנה במזון ושמועות על כך שמדובר בכימיקל בשם "ברום" או "ברומיד" (גם מקורות אחרים מתייחסים לזיכרונות דומים).

השורדת הבלגית לילי מלניק אמרה לקליינפלאץ שכשעבדה במטבחים באושוויץ במשך חמישה חודשים ב־1944, היא ראתה "חבילות של כימיקלים שנראו כמו 'גרגירי דגנים בצבע ורוד בהיר מאוד', במרקם של 'מלח כשר, רטוב', שהובאו […] על ידי שומרים חמושים והומסו במנות האוכל כדי ש'הנשים לא יקבלו את המחזור שלהן'".

נשים יהודיות מרוס התת־קרפטית שנבחרו לעבודות כפייה באושוויץ־בירקנאו (צילום: רשות הכלל, באמצעות ויקישיתוף)

קליינפלאץ משערת ש"הכימיקל" שהנשים דיברו עליו עלול להיות הורמון מין מלאכותי, שסונתז בתחילת שנות ה־30 על ידי שני מדענים גרמנים

אחת הסוהרות הכריחה את מלניק לרוקן חבילות מהחומר הזה לתוך מכלים של "מרק", שחולק רק לנשים במחנה ולא לאסירים הגברים. קליינפלאץ משערת ש"הכימיקל" שהנשים דיברו עליו עלול להיות הורמון מין מלאכותי, שסונתז בתחילת שנות ה־30 על ידי שני מדענים גרמנים, הכימאי אדולף בוטנאנדט והגינקולוג קרל קלאוברג, שהצטרפו למפלגה הנאצית.

ההורמונים יוצרו על ידי חברת התרופות הגרמנית שרינג ושימשו בתחילה לטיפול בבעיות פוריות של נשים גרמניות. שרינג המשיכה לייצר אסטרוגנים ופרוגסטינים סינתטיים בכמויות גדולות במהלך המלחמה (אותם הורמונים יכולים לטפל בבעיות פוריות או לגרום להן, תלוי במינונים ובשילובים ביניהם).

"אנחנו לא יודעים אילו הורמונים בדיוק ניתנו לנשים במחנות ובאילו מינונים", אמרה קליינפלאץ לזמן ישראל. המחקר מצטט עדויות ממשפטי נירנברג, שלפיהן הנאצים חיפשו שיטות זולות, מהירות ויעילות לעיקור המוני של יהודים. במחנות ראוונסבריק ואושוויץ נערכו ניסויים הכוללים ניתוחים, חשיפה לרמות גבוהות של קרינה והזרקת חומרים קאוסטיים לאיברי רבייה נשיים.

הנאצים ביקשו "לייצר תרופה שגורמת תוך זמן קצר יחסית לעיקור לא מורגש אצל בני אדם", כך על פי מכתב ששלח הרופא הנאצי אדולף פוקורני לראש האס אס היינריך הימלר

אולם, הנאצים ביקשו "לייצר תרופה שגורמת תוך זמן קצר יחסית לעיקור לא מורגש אצל בני אדם", כך על פי מכתב ששלח הרופא הנאצי אדולף פוקורני לראש האס אס היינריך הימלר באוקטובר 1941.

הנאשמים במשפט הרופאים, נירנברג, גרמניה, 9 בדצמבר 1946 (צילום: רשות הכלל, באמצעות ויקישיתוף)

תזכיר המשך לדיון מיולי 1942 בין הימלר לעוזר המנהלתי האישי שלו רודולף ברנדט מתייחס ל"עיקור של יהודיות" ו"לשיטה שתביא לעיקור של אנשים ללא ידיעתם". פרטי התוכנית אינם ידועים משום שהימלר ככל הנראה הורה לכל המעורבים בדבר לשמור על סודיות ולא לתעד שום דבר בכתב.

למרות מכתבי הרופאים שהוצגו במשפטי נירנברג, הרעיון של עיקור המוני לא זכה להתייחסות נוספת. קליינפלאץ משערת שהסיבה לכך קשורה בעובדה שגלולות למניעת היריון עדיין לא היו בשימוש (הן החלו להימכר ב־1960). לדבריה, ייתכן שהתובעים במשפט לא ידעו על קיומם של הורמונים מלאכותיים, או שפשוט לא היו מודעים לעובדה שכל האסירות במחנות הפסיקו לקבל את המחזור החודשי.

קליינפלאץ מאמינה כי האפשרות האחרונה סבירה בהחלט. באמצע המאה ה־20 אנשים שמרו על פרטיות בכל הנוגע לחיי המין ולבעיות הפוריות שלהם. "הנשים דיברו על זה בינן לבין עצמן במחנות, אבל פחות אחרי המלחמה, כשהן המשיכו בחייהן וניסו להקים משפחות", אומרת קליינפלאץ.

"אלה שנאבקו לקבל שוב את המחזור, להרות או לשאת את ההיריון תהו אם הן היחידות", היא אומרת. אף על פי שהמדגם של המחקר קטן – הוא מאיר עיניים בנוגע להתמודדות של השורדות עם קשיי פוריות.

אסירות במסדר לפני ביתן המטבח באושוויץ. התמונה מתוך "אלבום אושוויץ" (צילום: רשות הכלל, באמצעות ויקישיתוף)

98% מהנשים שהתראיינו לא הצליחו להרות את מספר הילדים שרצו או לשאת את כל ההריונות עד תומם. רק 16% מהנשים הצליחו לשאת יותר משני עוברים עד סוף ההיריון

98% מהנשים שהתראיינו לא הצליחו להרות את מספר הילדים שרצו או לשאת את כל ההריונות עד תומם. רק 16% מהנשים הצליחו לשאת יותר משני עוברים עד סוף ההיריון. הרוב ילדו ילד או שניים. אף אחת לא ילדה יותר מארבעה תינוקות חיים. אחוז ההפלות והלידות השקטות בקרב הנשים הללו היה גבוה בצורה משמעותית בהשוואה לנשים אמריקאיות וקנדיות באותה תקופה.

ד"ר פגי ג'יי קליינפלאץ (צילום: אוניברסיטת אוטווה)

מסיבות הקשורות בשפה, חלק מהניצולות ששוחחו עם קליינפלאץ בלבלו בין הפלה ולידה שקטה. זה גרם לבלבול מסוים בתמונת המצב, אבל עדיין ברור שההריונות של מדגם הנשים הזה הסתיימו בהפלות ב־24.4%–30% מהמקרים ובלידות שקטות ב־6.6%–7.6% מהם.

אי־פריון שניוני בקרב נשים גורם להפסקות ארוכות בין הריונות שמסתיימים בלידות חיות. אצל שש מהנשים שהשתתפו במחקר עברו 10–16 שנים בין שני הריונות מוצלחים.

רק שלוש מבין 93 המרואיינות הצליחו ללדת את מספר הילדים שרצו. שתיים מהן סירבו לאכול את המנות שחולקו במחנה הריכוז – ואחת הסתתרה ביערות במהלך השואה (ולא איבדה את המחזור החודשי שלה).

רק שלוש מבין 93 המרואיינות הצליחו ללדת את מספר הילדים שרצו. שתיים מהן סירבו לאכול את המנות שחולקו במחנה הריכוז – ואחת הסתתרה ביערות במהלך השואה

בחיפוש אחר סיבות אפשריות לקשיי הפוריות, המחקר של קליינפלאץ מזכיר מחקר שבוצע על קופות נקבות "והראה שכשניתנו להן פרוגסטינים בתקופת גיל ההתבגרות, השינויים שנגרמו למבנה הרחם אולי אפשרו לנקבות הבוגרות להרות מאוחר יותר אבל הקשו על הרחם שלהן לשאת את העובר עד סוף ההיריון […] אף על פי שניסויים בבני אדם אינם אתיים, נראה שמחקרים תצפיתיים על נשים מצביעים על תקפותו של הדפוס הזה".

קליינפלאץ מספרת כי חיפשה ספרות רפואית מהעשורים שאחרי המלחמה על בעיות הפוריות – ולא מצאה כזו. "לא עלה בספרות שום דפוס בנוגע לניצולות האלה, לא רק כי לא היה מקובל מבחינה חברתית לדבר על זה, אלא גם משום שהרופאים לא בדקו את ההיסטוריה של המטופלות שלהם מבחינת מיניות ורבייה", אומרת קליינפלאץ.

שלוש נשים הסובלות מטיפוס, ברגןֽ־בלזן, אפריל 1945 (צילום: No 5 Army Film & Photographic Unit, Oakes, H (Sgt), Public domain, via Wikimedia Commons)

"לא עלה בספרות שום דפוס בנוגע לניצולות האלה, לא רק כי לא היה מקובל מבחינה חברתית לדבר על זה, אלא גם משום שהרופאים לא בדקו את ההיסטוריה שלהן"

"אני מלמדת סטודנטים לבדוק את ההיסטוריה הזאת, אבל, במידה רבה, זה עדיין לא נלמד בבתי ספר לרפואה. למעשה, בשנות ה־70 וה־80 היה על זה יותר דגש מאשר עכשיו", היא אומרת.

שורדת השואה קיי מודעת למזלה הטוב. היא מכירה נשים אחרות שהיו במחנות ולא הצליחו להקים את המשפחות שעליהן חלמו. היא שאלה חברה, שגם הייתה באושוויץ ולא הצליחה להרות, אם תסכים להתראיין לזמן ישראל. "היא אמרה שהיא לא יכולה. זה כואב מדי", הסבירה קיי.