"היא הייתה הסבתא הכי לא סבתאית שאפשר להעלות על הדעת", אומר דיוויד בורלא, בתחילת הסרט על סבתו הייחודית צ'לי וילסון. "מלבד העובדה שהיא הייתה יהודייה, חגגנו את חג המולד באולם קולנוע שהציג סרטי פורנו. אין יותר משונה מכך".
סרט התעודה החדש של ואלרי קונטאקוס "Queen of the Deuce" ("מלכת רחוב 42", שנחשב בעבר לרובע החלונות האדומים של ניו יורק וכונה "Deuce", שם נרדף לשטן) מגולל את סיפורה הלא ייאמן של וילסון – לסבית יהודייה וקשוחה שנמלטה בעור שיניה ממוראות השואה ביוון והפכה לבעלת בתי קולנוע להקרנת סרטים פורנוגרפיים בשנות ה־70 בניו יורק.
סרט תיעודי חדש מגולל את סיפורה הלא ייאמן של וילסון – לסבית יהודייה וקשוחה שנמלטה בעור שיניה ממוראות השואה ביוון והפכה לבעלת בתי קולנוע להקרנת סרטים פורנוגרפיים בשנות ה־70 בניו יורק
הסרט הוקרן בהקרנת בכורה ב־11 בנובמבר בפסטיבל סרטי התעודה של ניו יורק, "Doc NYC".
וילסון נולדה ב־1908 למשפחה יהודית ספרדית ודתית בסלוניקי, וכבר מגיל צעיר הפגינה שאפתנות. "היא היה מאוד הישגית, היא רצתה להיות רופאה. אבל, כמובן, זה לא היה אפשרי באותה העת לאישה יהודייה ממוצא ספרדי בסלוניקי. הקהילה שלה הייתה מאוד שמרנית", אומרת קונטאקוס.
הסרט הדוקומנטרי כולל צילומי ארכיון, ראיונות וחלקים מונפשים, וסוקר את חייה של וילסון – את עסקיה השונים, את נישואיה לגברים לצד הרומנים שלה עם נשים, את אובדן משפחתה ועוד.
נכדיה ממלאים תפקיד מרכזי בסרט ומתארים את וילסון כסבתא יהודייה לא קונבנציונאלית, קשוחה ואקסצנטרית, עם שפת גוף אסרטיבית המזכירה בוס במאפיה. וילסון, שנפטרה ב־1994, מתועדת בסרט באמצעות סרטי וידאו ביתיים.
וילסון עזבה את אתונה בצעירותה – ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – ובכך מילטה את נפשה מהשמדת הקהילה היהודית של סלוניקי. לפי "יד ושם", 54 אלף – מתוך 56 אלף יהודי סלוניקי – נספו בשואה.
וילסון החלה את דרכה בניו יורק במכירת נקניקיות ומשקאות קלים. היא העבירה חלק מההכנסות שלה ליוון, לטובת הפקת סרט בשם "Greece on the March", שנועד לגייס כספים לטובת מאמץ המלחמה נגד הגרמנים ביוון
וילסון החלה את דרכה בניו יורק במכירת נקניקיות ומשקאות קלים. היא העבירה חלק מההכנסות שלה ליוון, לטובת הפקת סרט בשם "Greece on the March", שנועד לגייס כספים בארה"ב לטובת מאמץ המלחמה נגד הגרמנים ביוון.
בהקרנת הסרט בניו יורק היא פגשה מקרין סרטים יהודי בשם רקס וילסון. למרות פערי השפה – הוא הפך לבעלה השני. "הוא היה נחמד, הוא סיפק לי סיגריות", אמרה וילסון בקולה הצרוד על רקס.
את בעלה הראשון – שממנו התגרשה אחרי שילדה לו שני ילדים, פולט ודינו – הכירה בשידוך ביוון. וילסון מתארת בסרט את נשיקותיו כ"עינוי". בשלב מאוחר יותר בחייה, אחרי שנפרדה מבעלה השני, הפכה העדפתה לנשים לסוד גלוי.
מאז נשאבה וילסון לעסקי בתי הקולנוע. בהתחלה היא הקרינה סרטים "רגילים" אך לאחר מכן – בשלהי שנות ה־60 – היא הפכה לבעליהם של כמה בתי קולנוע להקרנת סרטים למבוגרים בלבד. רבים מהם היו ממוקמים ברחוב 42, שבאותה עת היה ידוע לשמצה כאזור החלונות האדומים של ניו יורק.
"אי אפשר שלא להיות מופתע ממה שעשתה", אמרה קונטאקוס, שפגשה את וילסון לראשונה בשנות ה־70, בימי עלומיה, כשעבדה בבית הקולנוע "טיבולי" בשדרה השמינית. "בימי ראשון הוקרנו שם סרטים יווניים לכל המשפחה, וביתר ימות השבוע הוקרנו שם סרטי פורנו".
"כיכר טיימס בשנות ה־70 הייתה זירה לפעילות העולם התחתון – סמים, זנות ומשם, באופן טבעי, גם פורנו. זה היה מאוד קיצוני", אמרה קונטאקוס, שגם היא במקור יוונייה אך לא יהודייה.
וילסון מיעטה לחייך ונצפתה לרוב כשסיגריה או סיגר בידה. את אורחיה קיבלה כשהיא שרועה על ספה בדירתה בכיכר טיימס – ששכנה מעל בית קולנוע להקרנת סרטי פורנו להט"ביים, "ארוס", שנפתח ב־1962 – כשלצדה שקי כסף.
וילסון הייתה גם הבעלים של בית הקולנוע "אדוניס", שהקרין סרטי פורנו הומוסקסואליים ונודע במפגשי ההוללות שנערכו בו. העבודה הזאת הפכה אותו לזירת הצילומים של סרט הפורנו הלהט"בי המפורסם מ־1978, "לילה באדוניס".
באחד מקטעי הווידאו המשפחתיים המוצגים בסרט, רואים את וילסון מעשנת ומספרת – באנגלית לא מושלמת ועם מבטא יווני – על הברחת ילדיה לניו יורק מפלשתינה ומיוון
באחד מקטעי הווידאו המשפחתיים המוצגים בסרט, רואים את וילסון מעשנת ומספרת – באנגלית לא מושלמת ועם מבטא יווני – על הברחת ילדיה לניו יורק מפלשתינה ומיוון. "שומעים? הגניבו לי את דינו מישראל", היא אומרת, שרועה על הספה בחלוק משי אדום. הסיפור, שנשמע כמעט דמיוני, כולל שייט חשאי בסירה, ילדים מתפרעים ומפגש מקרי עם פקיד רם דרג חביב באתונה.
רוב משפחתה של וילסון נספתה בשואה, אך פיקחותה הצילה את פולט: לפני שעזבה לארה"ב ב־1939 היא השאירה את בתה בידי משפחה יוונית לא יהודית והפצירה בהם לא למסור אותה לידי קרובי משפחתה היהודים, גם אם יבואו לחפשה (והם אכן באו).
אולם, היא הסתירה מילדיה ומנכדיה את רוב הקשיים שעברו עליה. צאצאיה מביעים בסרט כאב רב על אובדן משפחתם ועל אובדן הסיפורים עליהם. הם זוכרים שווילסון סירבה לקבל כספי שילומים כי סברה שמדובר בכספי דמים.
קונטאקוס מאמינה כי חובה לספר את סיפור ההשמדה של יהודי יוון כהלכה כי עד עתה, לטענתה, הוא לא מוכר כמו סיפורם של יהודי אירופה האחרים. "אני מרגישה שעדיין לא דנו בכך כהלכה ובגלוי כנדרש", אמרה.
אף שווילסון לא הייתה טיפוס חם ומקרין אהבה – היא הייתה מסורה מאוד למשפחתה. ילדיה ונכדיה מזכירים בסרט את רוחה ויצירתיותה וכן את תאוותה לחיים. קונטאקוס מקווה שקהל הצופים בסרט ייצא מבית הקולנוע עם תחושה של "שמחת חיים, למרות הקשיים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו