החורף כבר כאן ואנחנו נערכים לקראת גשמי עוז. לפני כשנתיים, בעת שהתיישבתי להקליד דבר מה על המחשב, נשקף מחלוני גשם זלעפות. באותו בוקר סגרירי וגשום של תחילת החורף שוב חזרתי ונזכרתי בשיר עוצמתי של לאה גולדברג שמלווה אותי מגיל 17 בערך, מאז שהתחלתי לגלות את המשוררת האהובה.

החורף כבר כאן ואנחנו נערכים לקראת גשמי עוז. לפני כשנתיים נשקף מחלוני גשם זלעפות. באותו בוקר סגרירי וגשום של תחילת החורף שוב חזרתי ונזכרתי בשיר עוצמתי של לאה גולדברג

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זהו השיר "ברק לפנות בוקר" הכלול בספר השירים "ברק בבוקר". בשיר מתחוללת התמודדות בין שני איתני טבע. שחר מנהל מלחמת איתנים בברק.

ברק לפנות בוקר / לאה גולדברג

"בָּרָקְ וָשַׁחַר. אוֹר פָּגַע בָּאוֹר.
שְׁנֵי אַבִּירִים הַנִּלְחָמִים בְּסַיִף.
נִשְׁלַף הַנֶּשֶׁק מִנְּדָנֵי הַשְּׁחוֹר
וּרְעָמִים הֵרִיעוּ מֵאַפְסָיִם.
עָנָן אָפֵל וְאֹפֶק שֶׁחָרָב –
לֹא רַחֲמִים וְחֶסֶד בַּשָּׁמַיִם.
וְשׁוּב בָּרָק וְשַׁחַר בְּדוּקְרָב
לְקוֹל שְׁרִיקָה שֶׁל סִילוֹנֵי הַמַּיִם.
כָּךְ יוֹם נוֹלַד. וְהוּא הֵחֵל לֶחְיוֹת
בְּאוֹר לוֹחֵם, בְּחֶרֶב פִּיפִיּוֹת".

באותו בוקר גשום כתבתי בפייסבוק: "פרשנים מצאו בשיר הזה מטאפורה למלחמת בני אור בבני חושך, וכן גם למלחמות המתחוללות בתוך נפשותינו. למאבקים בין שפיות ומוסר היאים לבני תרבות לבין 'איתני הנפש העתיקים' כביטויו של עמוס עוז. ואפשר ודאי למצוא בשיר עוד שלל משמעויות".

*  *  *

הביטוי הכה עמוס עוזי "איתני הנפש העתיקים" מופיע בספרו של עוז "באור התכלת העזה" שיצא לאור בשנת 1979. בספר כלולים מאמרים ורשימות וביניהן הרשימה החכמה והמרהיבה "מחשבה על קיבוץ". עוז הצעיר היה חבר קיבוץ חולדה בעת חיבור הרשימה המדברת על גודל האשליות של החלוצים, מייסדי הקיבוצים. הם האמינו באפשרות צמיחתו המהירה של "אדם חדש" קיבוצי, משוחרר מתכונות נפסדות "בורגניות" "קפיטליסטיות" כמו שתלטנות, דורסנות, חמדנות, קנאה, נכלוליות. האמינו שהתמורה תתחולל תוך דור אחד או שני דורות.

עוז כתב על אשליות החלוצים, מייסדי הקיבוצים, שהאמינו בצמיחתו המהירה של "אדם חדש" קיבוצי, משוחרר מתכונות נפסדות "בורגניות" "קפיטליסטיות" כמו שתלטנות, דורסנות, חמדנות, קנאה, נכלוליות

האבות המייסדים, כדברי עמוס עוז, שאפו "לתיקון העולם ותיקון האדם היחיד באמצעות הפיכה קיצונית של סדרי החיים, שנדמה כי אין טבעיים מהם וכי בלעדיהם אין בני אדם יכולים לחיות: רכוש, תחרות, היררכיה, שכר ועונש חומריים. כל אלה נידונו לחיסול, כדי שייפתח כאן דף חדש".

"אבל במחשכים", הוסיף, "ארבו גם לאבות המייסדים הללו יצרי הלב הערמומיים. מאחורי הדביקות נחבאה שנאה ולעתים גם מיזנטרופיה. מאחורי ההתנזרות – רגשות רצוצים ויצרים מדוכאים. מאחורי המסירות – תאוות הכוח והשלטון".

אחרי שנים רבות של הסתגרות סגפנית באו החפצים והחלו לסדוק את ההסתגפות. וכך כתב עמוס עוז הסרקסטי: "עד אשר באו החפצים וכדרך החפצים החלו לגעת באנשים מגבם וללחוש להם לחישות: קומקום חשמלי, מעיל, כורסה, תנור, שיכון, פטיפון וכולי וכולי. והחלו המריבות הנזעמות כאשר יידעו לריב רק אלה שנשבעו לחיות ביניהם ביושר ובאחווה. כביכול יצא המרצע מתוך השק. רבים דפקו בשולחן והרעימו: הכול או לא כלום! גם זו נקמת העולם במתקני העולם, וזו נקמתה העתיקה של נפש האדם בכל המנסים לתקן אותה".

"החיים פרצו את הגדרות על ידי מורכבותם האינסופית המפצחת גם את השנונות, המקיפות והמעוגלות שבאידיאולוגיות".

כצפוי, היו אז אכזבה, תדהמה ומועקה. עוז בירך על הניסיון של ממשיכי המייסדים לצאת לעימות מחודש עם יצרים רעים ואף אפלים ולחתור למימוש ערכי צדק חברתי ואנושי בלי להתכחש לטבע האדם, ל"איתני הנפש העתיקים".

וכך כתב: "היה ניסיון לצאת להתמודדות מחודשת. יש שהייתה זו התמודדות קלה מחליקה ואף מזייפת, ויש שהייתה נבונה ובוגרת ויצרה שיווי משקל דינמי בין המבנה הרעיוני לבין איתני הנפש המרגשים תחת יסודותיו".

"אבל במחשכים", כתב עוז, "ארבו גם לאבות המייסדים יצרי הלב הערמומיים. מאחורי הדביקות נחבאה שנאה ולעתים מיזנטרופיה. מאחורי ההתנזרות – רגשות רצוצים ויצרים מדוכאים. מאחורי המסירות – תאוות הכוח"

הסופר הברזילאי בן ימינו פאולו קואלו הצביע בספרו "האלכימאי" על הפרדוקס המוכר: "השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות הזריחה". מפרשני האמירה הידועה של קואלו ציינו שאנחנו צומחים דווקא מתוך קושי ומצוקה. דווקא שם מתחולל המפנה החיובי ונפתחת הדרך להצלחה. המשבר מאתגר והופך להזדמנות. מחסומים נבקעים, גולם הופך לפרפר.

דברי פאולו קואלו מתחברים בעיני גם לשיר ישראלי, תל-אביבי, מצמית ביופיו, שירו של שלום חנוך, מילים לחן וביצוע – "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". זהו שיר עמוק ופתוח לפירושים שונים. משפטי הפתיחה משרטטים תמונה אימתנית:

"השעה מאוחרת. הרחובות ריקים מאדם
לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים
ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם
מוצא את עצמך הולך נגד הרוח.

אף מכונית לא עוברת, גשם שוטף את העיר
הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר
ואתה שיכור שרועד מקור וגם נכנס עם הראש בקיר
אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח".

אבל בסופו של השיר כבר מסתמן השחר הבוקע, אור ותקווה נרמזים. הנה השורות החותמות:

"הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת,
ואני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שתעלה השמש, אהובתי אל פחד
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

פרשני האמירה של קואלו ציינו שאנו צומחים דווקא מתוך קושי ומצוקה. דווקא שם מתחולל המפנה החיובי ונפתחת הדרך להצלחה. המשבר מאתגר והופך להזדמנות. מחסומים נבקעים, גולם הופך לפרפר

וכמאמר לאה גולדברג:

"כך יום חדש נולד והוא מתחיל לחיות
באור לוחם של חרב פיפיות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.