"ג'אז משמש כרקע למוות", זעקה כותרת של סוכנות הידיעות האמריקאית ב־26 בינואר 1959, בעקבות הרצח של אירווינג לוי במועדון "בירדלנד" בניו יורק. לוי היה המנהל של מועדון הג'אז הפופולרי, שהוקם באזור שכונה "המֶכָּה המוזיקלי" של רחוב 52. אחיו, מו לוי, היה בעל המועדון.

האחים לוי גדלו במשפחה יהודית קשת יום אך בסופו של דבר ניהלו את אחד ממועדוני הג'אז החמים ביותר במדינה, שנקרא על שם אחד הכוכבים הגדולים ביותר של הז'אנר, צ'ארלי "בירד" פרקר.

בלילה הגורלי היו ב"בירדלנד" 500 מבלים – מלוא הקיבולת של המועדון. אירווינג לוי התעמת עם אורח לא קרוא – אדם שטען שהוא סרסור המלווה יצאנית. האיש דקר את לוי, שדימם למוות, בזמן שהלהקה הגדולה של אורבי גרין המשיכה לנגן.

לדברי העיתונאי טיג'יי אינגליש, מדובר ברגע מכונן. אינגליש בוחן בספר חדש בשם "מקצבים מסוכנים: ג'אז והעולם התחתון" ("Dangerous Rhythms: Jazz and the Underworld"), את היחסים ההיסטוריים המורכבים בין הז'אנר המוזיקלי לעולם הפשע.

דיוק אלינגטון בפסנתר ולואי ארמסטרונג בחצוצרה באולפן ההקלטות בניו יורק, 12 בינואר 1946 (צילום: AP Photo)

"יש לי אהבה מיוחדת לג'אז לטיני", אומר אינגליש ומונה נגנים אגדיים כמו מצ'יטו, מריו באוזה, בבו ואלדס ובנו צ'וצ'ו ואלדס. "זו הצורה הכי מסעירה של ג'אז"

"הייתי מודע לאלמנט הזה, למעורבות הפשע המאורגן בעסקי הג'אז", אומר אינגליש לזמן ישראל. "ידעתי שזה נושא שצריך לכתוב עליו".

הספר מגולל סיפור מורכב על גזע והגירה. מצד אחד, מאורות הג'אז הגדולים היו נגנים אפרו־אמריקאים כמו פרקר, לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון ובילי הולידיי, שזהרו על הבמה אבל סבלו מגזענות. מצד שני, את מועדוני הג'אז ניהלו משפחות של מהגרים – יהודים, איטלקים ואירים – עם קשרים למאפיה.

כחובב ג'אז, אינגליש ליווה את פרסום הספר בכמה נגיעות יצירתיות כמו פלייליסט בספוטיפיי ואירוע ההשקה שנערך ב"בירדלנד" תחת בעלים והנהלה חדשים. בהשקה הופיעה גם הלהקה שאינגליש הקים, "Dangerous Rhythms All-Stars", המורכבת בעיקר מנגני ג'אז לטינים מניו יורק.

טיג'יי אינגליש (צילום: סם הנריקס / באדיבות המצולם)

"יש לי אהבה מיוחדת לג'אז לטיני", אומר אינגליש ומונה נגנים אגדיים כמו מצ'יטו, מריו באוזה, בבו ואלדס ובנו צ'וצ'ו ואלדס. "זו הצורה הכי מסעירה של ג'אז". ההרכב הוזמן לכמה הופעות נוספות, מה שהפך את אינגליש בעצם גם למנהל הלהקה.

לדבריו, להופעה במועדונים המקושרים למאפיה יש יתרונות. בעלי המועדונים האלה היו יעילים להפליא בהגנה על הכישרונות האפרו־אמריקאים מפני האלימות הגזעית של התקופה.

לדבריו, להופעה במועדונים המקושרים למאפיה יש יתרונות. בעלי המועדונים האלה היו יעילים להפליא בהגנה על הכישרונות האפרו־אמריקאים מפני האלימות הגזעית

רווחים בלתי חוקיים – לרבות בתקופת היובש – מימנו את התרחבות להקות הג'אז ופטרו את המוזיקאים מלהתחלק ברווחים. כוכבי הג'אז הלבנים המוזכרים בספר, לעומת זאת, נעזרו בעולם התחתון למטרות אחרות.

פרנק סינטרה, למשל, נעזר לכאורה בחבריו המאפיונרים כדי להיחלץ מחוזה נצלני עם מנהיג הלהקה שלו טומי דורסי. הסיפור הזה ככל הנראה שימש השראה למריו פוזו בכתיבת "הסנדק".

אולם, לשיתוף הפעולה עם המאפיה היו גם הרבה חסרונות עבור המוזיקאים האפרו־אמריקאים. שמות של מועדונים פופולריים כמו "מועדון הכותנה" או "מועדון המטע" אזכרו בצורה משפילה את הדרום האמריקאי של תקופת העבדות.

המדליסט האולימפי ג'סי אוונס ואשתו רות אוונס בפתיחת "מועדון הכותנה" בניו יורק, 25 בספטמבר 1936 (צילום: AP Photo)

במקביל, חוקי ג'ים קרואו חלו על הציבור הרחב – אפילו בהארלם, שם פעל "מועדון הכותנה" המפורסם. אלינגטון יצר כמה מקטעי הג'אז האהובים ביותר על אינגליש בזמן שהופיע בפני קהלים המופרדים על פי צבע עור.

הפן היהודי של הסיפור מוצג דרך דמויות כמו ג'ו גלייזר, ששימש שנים רבות כאמרגנו של ארמסטרונג. אינגליש מתאר את היחסים בין השניים כחלק מרכזי בספר.

גלייזר, יהודי אשכנזי עם שורשים בתחום המושב הרוסי, הפך לסנגורו של ארמסטרונג לאחר שהשניים נפגשו בשיקגו, שם גלייזר ניהל את מועדון "סאנסט" בשותפות עם אל קפונה

גלייזר, יהודי אשכנזי עם שורשים בתחום המושב הרוסי, הפך לסנגורו של ארמסטרונג לאחר שהשניים נפגשו בשיקגו, שם גלייזר ניהל את מועדון "סאנסט" בשותפות שקטה עם אל קפונה.

כשגלייזר שיווק את ארמסטרונג כ"חצוצרן הגדול ביותר בעולם" בשלט הכניסה למועדון, קפונה שלח פקודה להסיר אותו באמצעות אחד מאנשיו. אולם, הפקודה נענתה בסירוב. עם זאת, גלייזר הואשם פעמיים באונס סטטוטורי בסוף שנות ה־20, ורבים מכישרונות הג'אז שעבד איתם, בהם ארמסטרונג ומרי לו ויליאמס, התחרטו על הקשרים עימו.

סלייד המפטון בטרומבון, רופוס ריד בגיטרה בס ודקסטר גורדון בסקסופון, בליל הפתיחה המחודשת של מועדון הג'אז "בירדלנד" בניו יורק, 3 בנובמבר 1977 (צילום: AP Photo/Dick Drew)

היהודי המופלא

בין המאפיונרים היהודים הקשורים לעסקי הג'אז נמנו כמה מהשמות האגדיים ביותר בעולם הפשע המאורגן – ארנולד רוטשטיין ומאיר לנסקי. רוטשטיין הוא סוג של "דמות אגדית בהיסטוריה של הג'אז", אומר אינגליש. "מה שתמיד נראה לי מדהים בקשר לרוטשטיין הוא שהוא היה מן ילד ממעמד הביניים, לא טיפוס עברייני, שאף פעם לא נעצר או הועמד לדין על שום פשע".

ועדיין, הוא עשה הון ממשקאות ומהימורים בלתי חוקיים בתקופת היובש, עידן שבו "ג'אז והעולם התחתון היו כמעט היינו הך", אומר אינגליש, ומכנה את התקופה כ"שיא היחסים ההדדיים".

רוטשטיין השתמש בכסף הלא חוקי שלו כדי לממן הופעות ג'אז ומופעים בברודווי. בעקבות מותו מירי ב־1928, הוא לא זכה לחזות בעלייתה של ההפקה האחרונה שלו – "שוקולדים חמים", שהייתה מבוססת על יצירות של פאטס וולר בביצוע מוזיקאים אפרו־אמריקאים, ובהם ארמסטרונג, שביצע את השיר "Ain't Misbehavin".

רוטשטיין השתמש בכסף הלא חוקי שלו כדי לממן הופעות ג'אז ומופעים בברודווי. בעקבות מותו מירי ב־1928, הוא לא זכה לחזות בעלייתה של ההפקה האחרונה שלו, שהייתה מבוססת על יצירות של פאטס וולר

אולם, הרושם שהותיר רוטשטיין על לנסקי נמשך זמן רב אחרי תקופת היובש ב־1933. "אני חושב שמאיר לנסקי למד הרבה מרוטשטיין", אומר אינגליש. "למשל תמיד להציג את עצמך כאיש עסקים כשר ולא להיות מעורב באלימות של העסק".

מאיר לנסקי מחוץ לבית המשפט העליון בירושלים, 30 במרץ 1972 (צילום: AP Photo)

כמה עשורים מאוחר יותר לנסקי הפך לדמות מרכזית. זה קרה בזמן שהמאפיה עסקה במיזם בינלאומי שאפתני – ניהול של בתי קזינו בקובה שלפני קסטרו. מעורבותו במיזם מתוארת גם בספר קודם של אינגליש, "נוקטורן הוואנה" ("Havana Nocturne").

הכותרת של אחד מפרקי הספר, "El Judio Maravilloso", שאובה מכינויו הספרדי של לנסקי בקובה, שפירושו "היהודי המופלא". ממקום מושבו בהוואנה לנסקי מילא תפקיד מרכזי, גם אם בלתי מכוון, בקידום הג'אז הלטיני.

"אני חושב שזה די אירוני", אומר אינגליש. "הוא לא היה טיפוס שמבלה במועדונים בשום צורה. זה לא היה סגנון החיים שלו. אבל ההצלחה העסקית שלו פתחה פתח לסוג המדהים הזה של השפעה לטינית על הג'אז.

"היא הדהדה כל הדרך עד לארה"ב. הג'אז הלטיני נעשה מאוד פופולרי בשנות ה־40 ובשנות ה־50. זאת פשוט הייתה השפעה מאוד מרגשת, קצב חדש במוזיקת הג'אז. אנחנו עדיין מרגישים את ההשפעה, עד היום", הוא אומר.

איש הכספים המפורסם של המאפיה מאיר לנסקי במשרד עורכי דין במיאמי, 22 בינואר 1982 (צילום: (AP Photo/Kathy Willens)

"ג'אז לטיני נעשה מאוד פופולרי בשנות ה־40 ובשנות ה־50. זאת פשוט הייתה השפעה מאוד מרגשת, קצב חדש במוזיקת הג'אז. אנחנו עדיין מרגישים את ההשפעה, עד היום"

גם אם לנסקי העדיף את מוזיקת הדאנסון האיטית של הוואנה, היה לו מקום מיוחד בספר של המחבר. "לפעמים שואלים אותי מי הבחור הכי קשוח שכתבתי עליו", מספר אינגליש. "אני תמיד עונה, מאיר לנסקי.

"אפילו שהוא לא היה אדם אלים מטבעו", מסביר אינגליש, "היכולת שלו להתערבב, לעשות עסקים עם כמה מהאנשים הקשוחים ביותר בעולם – בדומה לרוטשטיין – זאת ההגדרה האמיתית של בחור קשוח".

המועדון המאפיוזי ביותר בהיסטוריה

גם ל"בירדלנד" של מו לוי היה ייחוד יוצא דופן, אבל מסוג אחר. "בירדלנד", כותב אינגליש בספר, היה "אולי המועדון המאפיוזי ביותר בהיסטוריה. הבעלים – מו לוי –  קבע סטנדרט של פרקטיקות עסקיות בריוניות, שטשטשו את הגבול שבין גנגסטר לאיש עסקים.

"הוא עצמו לא היה מאפיונר כי הוא היה יהודי", אומר אינגליש לזמן ישראל. "הוא לא היה יכול להיות חבר במאפיה. אבל היו לו קשרים הדוקים עם דמויות מאפיונריות. נראה שהוא העריץ אותם. מו לוי, בוא נאמר, הוקסם מהצד האפל".

וינסנט "הסנטר" ג'יגנטה (משמאל) מובא לתחנת המשטרה ברחוב 54 בניו יורק, 19 באוגוסט 1957 (צילום: AP Photo/Matty Zimmerman)

מאפיונרים נהנו מתא ישיבה משלהם ב"בירדלנד", כמו למשל משפחת הפשע ג'נובזה. כשלוי הקים חברת תקליטים משלו, "Roulette Records", הוא חלק חלל משרדי עם חברי מאפיה בזמן שחתם על חוזים עם ענקי ג'אז כמו קאונט בייסי.

לוי הפך לדמות אזרחית מכובדת. הוא שירת כיושב ראש המגבית היהודית המאוחדת ותלה במשרדו לוחית לציון עשור לקבלת התואר יושב ראש אמריטוס.

בזמן שקיעתו של הג'אז בשנות ה־60, ה־70 וה־80, לוי חיפש דרכים מפוקפקות לעשות ממנו רווח, בין היתר באמצעות האלבום של בטי קרטר מ־1976, "עכשיו תורי"

אולם, בזמן שקיעתו של הג'אז בשנות ה־60, ה־70 וה־80, הוא חיפש דרכים מפוקפקות לעשות ממנו רווח, בין היתר באמצעות האלבום של בטי קרטר מ־1976, "עכשיו תורי" ("Now It's My Turn"), שלא העניק קרדיט לקרטר על שלושה שירים מקוריים וכלל הקלטות חיות בלתי חוקיות.

"זה היה הצד האפל של מו לוי", אומר אינגליש. "הוא דפק את הטאלנטים ואת האומנים. הוא היה ידוע בזה. הוא סיפק להם הזדמנויות להופיע במועדונים ולקבל [חוזי] הקלטות. אבל החברה שלו ניצלה אותם… אחרי כמה זמן זה כבר הפך למאפיין מרכזי שלה".

מו לוי במשרדי חברת התקליטים "Roulette Records", באזור 1969 (צילום: Wikimedia commons/ CC BY-SA 4.0/ Richard Carlin)

אינגליש זוכר שדפדף באלבומים ברשת חנויות התקליטים "Strawberries" – שהייתה שייכת פעם ללוי – לפני שנאלץ לוותר עליה, יחד עם חברת התקליטים שלו בעקבות מזימת ההתעשרות המהירה האחרונה והגורלית שלו בשנות ה־80.

שותפו היה וינסנט "הסנטר" ג'יגנטה, מאפיונר הידוע במנהגו להתהלך ברחובות ניו יורק בחלוק רחצה ובנעלי בית בתקווה לסלול את הדרך להגנת אי־שפיות. כשה־FBI תבע לדין את לוי בגין אותה מזימה, סוכני הממשל תוגמלו סוף סוף על המעקב רב השנים שניהלו אחריו לסירוגין מאז 1962.

לוי מעולם לא ישב בכלא משום שמת מסרטן המעי הגס ב־1990. עד אז, הדרך שבה נתפסו לוי וחבריו המאפיונרים בעולם הג'אז כבר התחילה להשתנות, בין השאר הודות למודעות החברתית הגוברת.

"הייתה גישה שונה [כלפי] ה'מו לויים' שם בחוץ", אומר אינגליש. "אנשים התחילו לראות אותו ככוח מדכא. אני חושב שהקרקע התחילה לזוז מתחת לרגליו"

הסטטוס קוו של בעלי המועדונים וחברות התקליטים הלבנים, שמנצלים מוזיקאים אפרו־אמריקאים, החל סוף סוף להתערער. "הייתה גישה שונה [כלפי] ה'מו לויים' שם בחוץ", אומר אינגליש. "אנשים התחילו לראות אותו ככוח מדכא. אני חושב שהקרקע התחילה לזוז מתחת לרגליו".

הספר נוגע גם במכשולים שעמדו בפני הנשים בעולם הג'אז, בעיקר דרך סיפור הקריירה הרב־ממדית של מרי לו ויליאמס. ויליאמס סבלה מהטרדות מיניות בעולם הג'אז, שהיה מורכב רובו ככולו ממוזיקאים וממאפיונרים גברים.

מאוחר יותר היא המירה את דתה לקתוליות והלחינה וביצעה יצירות ג'אז עבור מיסות קתוליות. "בירכתי על ההזדמנות לספר את הסיפור שלה", אומר אינגליש. "זה סוף מנצח אחד מני מעטים לסיפור המוזיקאים של התקופה. היא סיימה את הקריירה שלה עם סוג שונה של ג'אז, עם המילים שלה, בתנאים שלה – ונמלטה מהגברים ומהמועדונים הקשוחים".