נשים בגילים 25, 30 ו-35 נופלות בין הכיסאות, כשהן מתלבטות בין הרצון ללדת ולגדל את הילדים לבין הצורך הכלכלי של שמירה על מקום העבודה ופיתוח קריירה מקצועית. אז האם ללדת ילדים או להתמקד בפיתוח עצמי?

נשים בגילים 25, 30 ו-35 מגיעות לקליניקה עם שאלות דומות הבוערות בקרבן. ברור להן שהן רוצות לתת להעניק לתינוקות שלהן את ההורות הטובה ביותר, והן יודעות שחלק מזה דורש להישאר איתם בבית במשך חודשים רבים לאחר הלידה. משמעות הדבר היא שהן צריכות לעצור את התנופה המקצועית ולשבת בבית.

מה מחכה להן בעבודה לאחר מכן? באמת לא ברור. כיום "אסור" לומר לאשה בהיריון שהתפקיד לא יחכה לה. בוסים וגם בוסיות מתבלבלים כאשר עובדת מודיעה להם שהיא בהריון: "תחזרי והתפקיד יחכה לך, אאא, בעצם מה שתרצי, רק אם תרצי לחזור, סליחה, מתי שתרצי לחזור", ומסיימים במבוכה את השיחה – לא לפני שאיחלו לה מזל טוב בחיוך אוהד.

מה מחכה להן בעבודה לאחר מכן? באמת לא ברור. כיום "אסור" לומר לאשה בהיריון שהתפקיד לא יחכה לה. בוסים וגם בוסיות מתבלבלים כאשר עובדת מודיעה להם שהיא בהריון

האמת המרה היא שאי אפשר לעצור את פעילות החברה לפי כל אישה שיולדת, וזה גם לא מצופה. אבל ללא ספק האימהות הן אלו שנופלות בין הכיסאות של הרצון ללדת ולגדל את הילדים לבין הצורך הכלכלי של מקום העבודה. מסיבה זו, בין היתר, התפתחה גישת ה"אל הורות" – ההחלטה המודעת לא להביא ילדים לעולם. הבאת ילד לעולם וגידולו דורשת הקרבה ברמת האישית, הכלכלית, המקצועית, הזוגית – כמעט בכל תחום.

נשים יודעות כי מהלך החיים ישתנה ומבינות היטב כי ההתפתחות המקצועית נפגעת, גם אם כולם אומרים שלא כך הוא. עליהן להכריע בין ילדים לבין התפתחות אישית ומקצועית. חלקן בוחרות להמשיך לפתח את עצמן ואת הקשרים הזוגיים והחברתיים שלהן ולא להביא ילדים לעולם.

אני זוכרת את היום בו פנו אליי ממכון אדלר בהצעה שאשמש בתפקיד ראש צוות. הייתי בסוף תקופת ההתמחות שלי וההצעה קסמה לי ביותר. במסע האין סופי של לימודים והתמחות היא פתחה לי דלת להתקדם מבחינה מקצועית. הייתי גם אמא לילד בן שש ולילדה בת שנתיים. במשך חודש הסתובבתי עם ההצעה אך לא יכולתי להחליט. ההתלבטות הייתה ענקית: מצד אחד אפשרות להתקדם מיידית למקום עבודה מסודר, לא עוד תהיות בכל שלב האם אמצא את המקום הבא לעבוד בו, להשתלב במקום קיים, בעל ניסיון, לקבל הדרכות טובות ולהתפתח – כל אלה היו מעבר לדמיון בתחילת הדרך. מצד שני ידעתי שעליי להמשיך ולסיים את ההתמחות בבית חולים שעשיתי באותה תקופה.

במסע האין סופי של לימודים והתמחות, ההצעה פתחה לי דלת להתקדם מבחינה מקצועית. הייתי גם אמא לילד בן שש ולילדה בת שנתיים. במשך חודש הסתובבתי עם ההצעה אך לא יכולתי להחליט

האם שני חצאי משרה יאפשרו לי להיות גם אם לילדיי כפי שרציתי? הבנתי שלא ולכן ויתרתי. בצער רב הודעתי למכון אדלר שלא אגיע לעבוד שם. פיתחתי קריירה מקצועית רחבה ומספקת, והעובדה היא שעד היום, 35 שנה מאוחר יותר, אני זוכרת היטב את אותו ויתור ומצטערת עליו.

כל אישה שעברה היריון ולידה יודעת כי כל מה שאמרו לה קודם לא התחיל אפילו לתאר את מה שהיא עוברת. אני מדברת עם הנשים הצעירות שבחרו להיכנס להיריון והן אומרות שכל החיים שהכירו קודם נעלמו. טורנדו של שינוי, שרצו בו אמנם, התקיף אותן. הרגע שבו יש שני פסים על מקל הבדיקה ואת מבינה שאת בהריון ומספרת על כך בהתרגשות לבן או לבת הזוג, הוא רגע קסום. מיד לאחר מכן תוקפת המציאות: בחילות בוקר, רעב בלתי פוסק, הורמונים משתוללים, מצבי רוח, תחושת חום האופפת אותך כמו שמיכה חונקת ביום קיץ לוהט במדבר.

ואז מתחיל הטרימסטר השני, זה שבו אמרו לך שהכול כיף. האמנם? הבחילות לפעמים עברו, אבל הרעב האימתני אופף אותך, הבטן מתחילה להתעגל ואת רואה מבטים הנעוצים בה. "בישראל", אומרות לי הנשים הצעירות, "ההיריון של כולם: של ההורים שלי, של סבא וסבתא שלי, של השכנים ושל החברים בעבודה. כולם מאושרים עבורי ושולחים לי יד אל הבטן כדי ללטף את הפלא. מי אתם שתגעו בבטן שלי? מי אתם שתפקיעו את גופי ממני ותראו בפלא הנוצר בו משהו שהוא גם שלכם?".

ואז מגיע הטרימסטר השלישי ואיתו הכובד, כאבי הגב, חוסר היכולת לישון, חרדות מהלידה וגם: "שום תנוחה לא נוחה לי, אני לא יכולה לישון ברצף יותר מחצי שעה", "בעלי, שאוהב אותי ותומך בי ככל יכולתו, הולך מאושר, גאה כטווס, ואני נשפכת בשמונה בערב על המיטה אחרי שבקושי החזקתי מעמד במצגת שהייתי צריכה להעביר ל-50 איש ברחבי העולם דרך הזום".

כל אישה שעברה היריון ולידה יודעת כי כל מה שאמרו לה קודם לא התחיל אפילו לתאר את מה שהיא עוברת. אני מדברת עם הנשים הצעירות שבחרו להיכנס להיריון והן אומרות שכל החיים שהכירו קודם נעלמו

זאת כמובן רק ההתחלה. בבת אחת מתחילה הלידה ואז כל התוכניות, התכנונים והשליטה נופלים לתהום של כאב ואימה. "אני מופקעת מעצמי", אומרות לי הנשים, "האחות בחדר לידה, הרופאים מסביב, ואני רק שוכבת, סובלת ממשהו ענק שקורה לי ללא יכולת שלי לנווט אותו, חרדה מכל הסיפורים של אמא שלי, של השכנות, של החברות שלי ויודעת שדברים יכולים להשתבש, נתונה בידי הטבע לעשות את שלו".

והחרדות לא פוסקות מבדיקה לבדיקה במהלך ההיריון, והן למעשה רק קדימון לחרדות בתהליך גידול הילדים. "האם היא אכלה מספיק?", "האם הוא מתפתח על פי הצפוי?". "היא כבר בת שנה ועדיין לא הולכת". "הוא לא ישן בלילות – האם כואב לו משהו? לא נוח לו?", "מה אני עושה לא טוב?", "הנה הוא מחייך אליי – איזה אושר מציף אותי, ואז מתחיל לצרוח. אז אני שוב נופלת למעמקי התהום של ייאוש".

ובתוך כל הסופה הרגשית-גופנית-זוגית והחברתית הזאת האישה צריכה להתחיל לחשוב על חזרה לעבודה. "מה? איך? לאן?", "החברה התקדמה", "מישהי אחרת קיבלה את הקידום שהגיעה לי", "עליי להתחיל לחבר מחדש את חוט ההתפתחות המקצועית". "מאיפה להתחיל בכלל כאשר אני עסוקה כל כך פיזית ורגשית וכולי נתונה בתוך ההורות החדשה?".

עבורי הקושי הגדול ביותר היה השילוב בין חיי האימהות לחיים המקצועיים. ההיקרעות מהתינוק החדש שלי, זה שתלוי בי כדי לחיות, הצורך לתת אותו לאישה זרה שתטפל בו. אם לא יהיה לו טוב אצלה? ואם היא לא תהיה קשובה לצרכיו? כובד האחריות, יחד עם הרצון להיות איתו בכל רגע, הציפו אותי. מהצד השני, רציתי גם להתקדם מקצועית. התחלתי את ההתמחות והציפייה ממני, וגם שלי מעצמי, הייתה כי אהיה כל כולי בתוך עולם מקצועי חדש, סוער ומסעיר שרציתי בו מאוד, אבל לשם כך נטשתי את התינוק שלי.

עבורי הקושי הגדול ביותר היה השילוב בין חיי האימהות לחיים המקצועיים. ההיקרעות מהתינוק החדש שלי, זה שתלוי בי כדי לחיות, הצורך לתת אותו לאישה זרה שתטפל בו

ואז כשהגעתי הביתה, מאושרת שוב להיפגש איתו – הצורך לתחזק את הבית, להכין לו אוכל למחרת, לאכול משהו (זה תמיד היה הדבר האחרון בתור) וגם לתחזק את הקשר עם בעלי, שלא לדבר על יחסי מין כשהגוף שלי השתנה כל כך והנפש עסוקה בתינוק החדש – כל אלה גברו עליי. הייתי מאושרת וגם אומללה, שמחה וגם דואגת, יכולה וגם חסרת אונים, ובעיקר מוצפת.

הדבר המרכזי שעומד בבסיס הטלטלה הוא אובדן השליטה – על הגוף, על הרגשות ועל החיים. מיד אחרי השמחה והאושר הראשוניים של הגילוי על ההיריון מתחילה חרדה מאובדן השליטה: איך יעבור ההיריון? איך תהיה הלידה? האם אוכל לדאוג לתינוק.ת שייוולדו? האם אוכל לישון בלילות? ברור שלא, איך אתפקד? איך ייראו החיים הזוגיים שלי? איך ייראו החיים המקצועיים שלי? איך ייראו חיי? הכול עומד להשתנות ואיך אמשיך להיות אני?

כן, אנחנו אוספות מחדש את עצמנו, לומדות לשנות תבניות חשיבה ולהתגמש, לומדות לוותר ולהיות "בסדר" ולא "מושלמות". תהליך שנמשך כל החיים והוא בבסיס האושר ובבסיסי הקושי.

אז מה לעשות? ללדת ילדים או להתמקד בפיתוח עצמי?

מה שקשה כל כך לנשים שחושבות האם ללדת הוא נושא ההפסד. דור "המבוגרים הצעירים" כפי שהוא מכונה כיום, בני 20 עד 35, הוא דור שבהכללה רוצה הכול: להרגיש חופשיים וגם להיות בזוגיות משמעותית, לפתח קריירה מקצועית וגם ליהנות ממנעמי החיים. בקיצור, ליהנות מכל העולמות במקביל.

הבאת ילדים לעולם דורשת הקרבה גדולה. כל אחת צריכה לבחור לעצמה האם היא מוכנה להקרבה הזו. כן, חייה ישתנו לבלי הכר, כמו בכל תהליך התפתחותי משמעותי שאנו עוברות. נשים צעירות אומרות לי שאין משהו שידמה עבורן לפלא הזה שמתרחש כאשר הן יולדות לעולם בת.בן אדם חדש. הן משתנות, מתפתחות ולמרות הטורנדו שהן עוברות הן מאושרות על שעשו זאת.

הקושי הוא נושא ההפסד. דור "המבוגרים הצעירים" כפי שהוא מכונה כיום, בני 20 עד 35, הוא דור שבהכללה רוצה הכול: להרגיש חופשיים ולהיות בזוגיות משמעותית, לפתח קריירה מקצועית וליהנות ממנעמי החיים

אני יכולה לומר כי הרגע שבו הפכתי לאם גילם בתוכו משמעות אדירה שנוספה לחיי, כמו גם אושר מציף. לעולם לא הייתי מוותרת על המשמעות של היותי אמא, ולעבור עם ילדיי את הדרך שהם עוברים וללוותם במהלכה היא הדבר המספק והמשמעותי ביותר בחיי.

נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית, ששיטות הטיפול שלה נסמכות על תיאוריות פסיכואנליטיות ובראשן התיאוריות של פרויד ושל יונג, על תיאוריות משפחתיות וחברתיות, כמו גם על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מחברת הספרים "מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור). צילום: מלי ארואסטי