במבט לאחור אפשר להודות – מחאת בלפור נכשלה. היא נתפסה כמנוכרת, לא הצליחה להגיע אל המרכז הפוליטי או אל המתלבטים, הונהגה בידי מיעוט שמאלני (שגם אני חלק ממנו), עוררה אנטגוניזם עצום ולא הצליחה לעורר הזדהות, ותיזכר כמי שהונעה משנאה פרסונלית.

במבט לאחור אפשר להודות – מחאת בלפור נכשלה. היא נתפסה כמנוכרת, לא הצליחה להגיע אל המרכז הפוליטי או למתלבטים, הונהגה בידי מיעוט שמאלני (שאני חלק ממנו) ותיזכר כמי שהונעה משנאה פרסונלית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המחאה המסתמנת נגד הרפורמה במערכת המשפט של השר יריב לוין תהיה מחאה חשובה פי כמה וכמה מאשר מחאת בלפור. הרפורמה המשפטית עלולה לשנות את פניה של מדינת ישראל ולהפוך אותה למשמעותית פחות דמוקרטית. לכן האופוזיציה חייבת למנוע מהמחאה המתארגנת לחזור על טעויות מחאת בלפור.

מטרת המחאה כעת היא להתנגד להרס מערכת המשפט ולשכנע את הציבור, כולל כאלה שהצביעו למפלגות בקואליציה השלטת, שמהלכי הממשלה מסוכנים, וכי חובה לטרפדם, או לפחות למתנם.

כאן בדיוק נפלו אנשי בלפור. הם אמנם הוציאו לרחובות, המריצו והלהיטו חלק קטן מה"בייס" האנטי-ביביסטי, שכבר בכל מקרה היה מגויס, אבל לא השכילו לפנות ולסלול דרך אל לבם של אזרחים מהצד השני, ואף הרחיקו אותם.

לא המחאה הביאה לממשלת השינוי, שהרי היא לא שכנעה אף אחד, אלא ההתנהלות של נתניהו מול פוליטיקאים מהימין.

בגלל התכנים, בגלל הסגנון, בגלל חלק מהגלרייה האנושית – מחאת בלפור הרתיעה רבים. הסיקור התקשורתי שלה התמקד בדמויות שנראו אקסצנטריות עד תמוהות, ולא משנה אם חבשו מסכות של נתניהו במדי אסיר, או ערכו מיצגי עירום.

מטרת המחאה כעת היא להתנגד להרס מערכת המשפט ולשכנע את הציבור, כולל אלה שהצביעו למפלגות בקואליציה השלטת, שמהלכי הממשלה מסוכנים, וכי חובה לטרפדם או לפחות למתנם

בלי להתווכח על הערך האמנותי, אלו לא הדברים שמייצרים הזדהות רחבה. הם מנכרים, ואצל לא מעטים אף מלבים פחד אמיתי. זה לא רלוונטי אם מדובר בקומץ, שכן התקשורת מטבעה תתמקד בשוליים הפרובוקטיביים.

אסור לחזור על הטעות הזאת: המחאה כיום חייבת להיות עממית יותר, מובלת על ידי מי שאינם קולעים לסטריאוטיפ השמאלני הנרגן והצדקן, זה שיודע לדבר רק על הכיבוש. אין ברירה אחרת, זה או זה, או שנשאר בגבולות הקומץ, ונכשל שוב.

נוסף על כך, אסור לחזור שוב על השגיאה של ההתמקדות הפרסונלית בבנימין נתניהו. אנשים נרתעים משנאה, וכאשר הגיעו ראיונות אחרי ראיונות של פעילי מחאה מדברים בשנאה אמיתית לנתניהו, אנשים נרתעו.

אנשים עוד יותר נרתעים משנאה כאשר היא מופנית לראש ממשלה נבחר, שבין אם נרצה ובין שלא, נהנה מתמיכה של רוב העם.

מי לא בהכרח נהנה מתמיכה של רוב העם? פוליטיקאים כיריב לוין, שאינו אהוד במיוחד, ונראה כמי שמתנהג כעסקן ציני וקר, המקדם תכניות משפטיות סבוכות. לכן בהם יש להתרכז, באיום שלהם על הדמוקרטיה, ולא בהשוואה בין נתניהו לארדואן או למוסוליני, שהתקבלו וימשיכו להתקבל במשיכת כתף.

מי לא נהנה מתמיכת העם? פוליטיקאים כיריב לוין, שאינו אהוד במיוחד ונראה כעסקן ציני וקר, המקדם תכניות משפטיות סבוכות. לכן באיומם על הדמוקרטיה יש להתרכז ולא בהשוואה בין נתניהו לארדואן

גם הזמן של מאבקים אחרים יגיע, אבל זה לא הזמן לאיחוד ו"העמסה" של מחאות אחרות. המאבק נגד הכיבוש, או כל מאבק אחר, הם כרגע לא בחזית. לכל דבר יש זמן ומקום וקהל יעד.

במקרה הנוכחי, קהל היעד של המחאה רחוק שנות אור מתמיכה בשלל מאבקי שמאל אחרים, לא משנה אם הצדק איתם. הוספה שלהם למחאה המשפטית תרחיק את המתלבטים, ורק תפגע בסיכויי המאבק. צריך לנהוג כחכמים, לא כצודקים.

בקיצור, האופוזיציה צריכה להימנע מצדקנות. היא צריכה לייצר מחאה שתעורר הזדהות, לא מחאה מונעת שנאה. לנהוג בצורה פרגמטית, ולא לכוון לאידיאלים חסרי סיכוי. מי שלא ישכיל ללמוד מלקחי המחאה – לא ינצח בקרב על הדמוקרטיה.

אורי מלרון הוא תלמיד כיתה י', מדריך בצופים, מנהל את אתר ביקורות הספרים ״בין השורות״ וסגן יו״ר נוער מפלגת העבודה לשעבר