הסרט הנהדר "התנגדות" של הבמאי ג'ונתן יעקבוביץ', בכיבובו של ג'סי אייזנברג, עוסק בתנועת ההתנגדות לנאצים בצרפת, הרזיסטנס, ובחייו ובפועלו של מרסל מרסו, שחקן ופנטומימאי יהודי שהצטרף לתנועת ההתנגדות בצרפת והציל את חייהם של אלפי ילדים יהודים יתומים מידי המשטר הנאצי.

הסרט הנהדר "התנגדות" עוסק בתנועת ההתנגדות לנאצים בצרפת, הרזיסטנס, ובפועלו של מרסל מרסו, שחקן ופנטומימאי יהודי שהצטרף לתנועה והציל את חיי אלפי ילדים יהודים יתומים מהמשטר הנאצי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בתחילת הסרט מוצגת תמונה משפחתית של הורים יהודים המברכים את בתם בברכת לילה טוב. כשהבת מעזה לשאול את אביה: "למה הם כל כך שונאים אותנו?", האב עונה: "עוד מעט מצב הכלכלה ישתפר ולא יהיה את מי להאשים והכל יהיה בסדר", באותו הערב פורצים הנאצים לדירה ורוצחים את ההורים לנגד עיני הבת.

וכדאי להתעכב רגע על המשפט "יהיה את מי להאשים". המשפט הזה מגלם בתוכו את המהות של משטרים ימנים פופוליסטיים, משטרים בהם השלטון מאשים קבוצה כלשהי במצב הרע של קבוצה אחרת, בעוני שלה, בקיפוח שלה, בחוסר ההצלחה שלה. השלטון תולה את כל חוסר ההצלחה של קבוצה אחת בקבוצה האחרת.

חיש קל הקבוצה שמואשמת הופכת להיות מושא לשיסוי והסתה. וקל לעשות את כל אלה, כי על פי רוב "הנאשמים" משכילים, מצליחים, עובדים במקצועות נחשקים ומרוויחים כסף. במילים אחרות מדובר במלחמה באליטות. האליטות מעוררות הקנאה הופכות להיות אשמות בכל, אויבות מבית שיש להילחם בהן.

השלטון מעביר את המסר ל"עם" שמלחמה באליטות תשיב לו את כבודו ותביא לעם גאווה והצלחה. האליטות השפילו ולכן יש להשפיל את האליטות. כזה היה שלטונו של דונלד טראמפ, שהקמפיין שלו הורכב מהסתה נגד האליטה הילרי קלינטון. כזה היה שלטונו של אדולף היטלר – רדיפת היהודים הייתה במידה רבה רדיפת האליטות הכלכליות והאקדמיות.

המשפט "יהיה את מי להאשים" מגלם את מהות משטרים ימנים פופוליסטיים, בהם השלטון מאשים קבוצה כלשהי במצב הרע של קבוצה אחרת, בעוני שלה, בקיפוח שלה, בחוסר ההצלחה שלה

ושלטון נתניהו בנוי לתלפיות על המוטו "יש את מי להאשים". כל פוליטיקאי מהסוג של מירי רגב יודע שיש את מי להאשים. כל בריון ליכודניקי שעובר מג'וב לג'וב יודע שיש את מי להאשים. כל מי שרוצה להרוויח רווח פוליטי קצר מועד, ספין להמונים, יודע שיש את מי להאשים.

אלא שבניגוד לאב היהודי שאמר לבתו שעוד מעט הכלכלה תתאושש ולא יהיה את מי להאשים – הרי שבישראל, כמעט יובל שנים לאחר שעבר מן העולם השלטון הקודם, הטלת האשמה בו היא הנדבך העיקרי של השלטון הנוכחי. השלטון כולו בנוי על הפצת שנאה ורוע והשתלחות באליטות, בעיקר המשפטיות והאקדמיות, אבל לא רק.

אחת מתוצאות הדה-לגיטימציה שעובר השמאל היא התקרנפות שיש לה שני עוגנים:

1. פחד – אנשים מפחדים מהשלטון, מפחדים מבן גביר, מפחדים מהרוע של נתניהו והיכולת שלו לפגוע.
2. ניצול – העוגן השני הוא הרווח כלכלי שאפשר להרוויח מהצטרפות לשלטון. אנשים מעדיפים את התועלת האישית על פני טובת הכלל.

אפשר לראות מתקרנפים בין האומנים, העיתונאים, הפוליטיקאים, אנשי הצבא, מלאה הארץ בקרנפים. ופה אולי כדאי להזכיר כי השואה התאפשרה בגלל ניצול חולשות הדמוקרטיה לבניית עריצות, בגלל רתימת מערכת החוק והמשפט לרמיסת החוק, ליצירת חוקים שבינם ובין החוק אין דבר. וכל זאת בעזרת הסתה והפחדה, בעזרת הקרנפים.

כל זאת בעזרת מי שניצל את המצב לרווח כלכלי ולהתעשרות על גבי החלשים, בעזרת אנשי מדע, רפואה ואקדמיה ששתקו כשסילקו את חבריהם מהאוניברסיטאות ומבתי החולים, בעזרת מורים בבתי הספר שהסכימו להפלות תלמידים, בעזרת מסע האדרה של אדם אחד פחדן וחלש שההמונים הפכו אותו ל"איש חזק" – ובעיקר כי תמיד היה את מי להאשים.

בניגוד לאב היהודי שאמר לבתו שעוד מעט הכלכלה תתאושש ולא יהיה את מי להאשים – הרי שבישראל, כמעט יובל שנים לאחר השלטון הקודם, הטלת האשמה בו היא הנדבך העיקרי של השלטון הנוכחי

כשיש מי שחושבים שהם שווים יותר מאחרים, יש סכנה שהנחותים יהיו בעיה שיש לפתור. אל תשלו את עצמכם: השילוב בין "יש את מי להאשים" וההתקרנפות לבין הפיכת חבורת פשע לשלטון לגיטימי המשנה את החוקים מתוך אינטרס אישי היא קץ הדמוקרטיה, לא פחות.

ואין לחכות, יש להקים תנועת התנגדות, כל זמן שעדיין אפשר.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.