ד"ר רינה ענתי
הזמן של
ד"ר רינה ענתי

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

מצב חירום ללא גבולות

הממשלה מקדמת חוק שמטרתו המוצהרת היא:

"להקנות לממשלה סמכויות מפורשות ומתוחמות, מכוח חקיקה ראשית, בנושאים האמורים, לצורך המשך ההתמודדות כאמור עם הנגיף".

הצורך בחקיקת החוק נובע מהמגבלה החוקתית בחוק יסוד הממשלה, המגביל את תוקפן של תקנות שעת חירום לשלושה חודשים בלבד אלא אם הוארך תוקפן בחוק. ובלשון תזכיר החוק:

"קם הצורך להעמיד תחליף חקיקתי להסדרים החיוניים שבתקנות שעת החירום, אשר יאפשר את המשך המאבק בנגיף מעבר לתקופת שלושת החודשים".

מכיוון שהממשלה כבר התקינה תקנות חירום במגוון תחומים והיא פועלת מכוחן מאז חודש מרץ 2020, ומכיוון שכאמור תוקפן מוגבל לשלושה חודשים בלבד ללא יכולת הארכה אלא בחוק – הרי שאם רוצים להמשיך ולהתקין תקנות חירום יש צורך בחקיקה ראשית המעניקה סמכות להתקנת תקנות. מדובר בחקיקה הקשורה בקיומו של מצב חירום וכוללת סמכויות המאפשרות שינוי בהסדרים הקיימים במצבי חירום.

הממשלה מקדמת חוק שמטרתו הארכת תוקף התקנות לשעת חירום, מעבר למגבלת שלושת החודשים, ומקנה לממשלה סמכויות נרחבות "לצורך המשך ההתמודדות עם הנגיף"

אפשר היה לטעון כי מדובר בצעד מבורך ודמוקרטי, שכן הממשלה לא תמשיך לפעול מכוח תקנות שעת חירום אלא מכוח חקיקה ראשית של הכנסת – מה שאוהבים לכנות "דרך המלך".

ואכן תזכיר החוק מזכיר את העובדה כי הצורך בחקיקה הוא בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר החלפת תקנות שעת חירום בחקיקה ראשית – אלא שבהתחשב בממשלה הספציפית הזו, בנסיבות הקמתה ובעומד בראשה – אין מקום לברך על החקיקה, אלא יש מקום לדאגה.

נסיבות הקמת הממשלה – לאחר שלוש מערכות בחירות שנכפו על המדינה בידי נאשם בפלילים שלא הצליח להרכיב ממשלה, טיב ההסכם בין נתניהו לבין גנץ שהתחזה להסכם קואליציוני ועל כן עבר את מבחן בג"ץ, אלא שטיבו האמיתי הוא הסדרת כהונת נאשם בפלילים בראשות הממשלה תוך ניהול המשפט, הקמת ממשלה שניתן לכנות אותה "מפלץ ארך רגליים" בשל הגודל שלה, משרדיה המופרכים והעלות שלה – כל זה בעת משבר כלכלי המאיים על המשק כולו, תפירת תפקיד "ראש ממשלה חלופי" המתאים למידותיו של הנאשם בפלילים שימשיך לכהן תוך מימון ציבורי שלו ושל משפחתו, כולן סיבות ונסיבות שדי בהן לעורר דאגה בלב האזרחים מהעתיד לבוא.

אלא שהחקיקה הזו מעוררת דאגה גם בשל הבטים נוספים: הקמת הממשלה הביאה לפרוק המפלגה השנייה בגודלה, מפלגה שאמורה היתה לשמש כאופוזיציה. המשמעות של פירוק המפלגה לצד עריקת אורלי לוי לליכוד ופירוק שאריות גוש השמאל, היא שאין לממשלה אופוזיציה. וכשאין לממשלה אופוזיציה, כשהממשלה כה גדולה וחבריה הם רוב חברי בית המחוקקים – הממשלה מחזיקה בכוח רב.

פירוק המפלגה השניה בגודלה, עריקת אורלי לוי ופירוק שאריות גוש השמאל, פירושם שאין לממשלה אופוזיציה. וכשאין לה אופוזיציה וחבריה הם רוב החכ"ים, הממשלה מחזיקה בכוח רב

כאשר רשות אחת מבין שלוש רשויות מרכזת בידה כוח רב ביחס לשתי הרשויות האחרות מדובר במצב לא תקין, מצב בו מערכת האיזונים במדינה דמוקרטית עומדת על שווי משקל רופף.

כך בימים כתיקונם, כך וודאי בימים שמי שאוחז בשלטון הוא נאשם בפלילים באישומים חמורים, אישומים הקשורים בקשר הדוק לתפקיד, אישומים שנעשו מתוך התפקיד.

מצב זה יוצר ניגוד עניינים אינהרנטי. אם בימים כתיקונם כוח רב בידי רשות אחת ועיקור רשות אחרת מיכולת הביקורת שלה קיים חשש שהכוח הזה ינוצל לרעה, הרי שכאשר נאשם בפלילים הוא המחזיק בידו כוח רב – החשש מניצול הכוח לרעה הוא חשש ממשי – מצב של קרוב לוודאי.

השוואה בין תקנות שעת החירום, מכוחן פעלה הממשלה עד כה, לבין תזכיר החוק – מלמדת כי חקיקת החוק מפקידה בידי הממשלה כוח רב.

על פי חוק יסוד הממשלה, המתאר את המצב הקיים, מי שאמורה להכריז על מצב החירום זו הכנסת, הרשות המחוקקת, ורק אם אין אפשרות לכינוס הכנסת ובשל דחיפות המצב, הממשלה רשאית להכריז על מצב חירום. ואילו על פי תזכיר החוק, המתאר את המצב החדש, הסמכות להכריז על מצב החירום נתונה בידי הממשלה.

אם בימים כתיקונם כוח רב בידי רשות אחת ועיקור רשות אחרת מיכולת הביקורת שלה מעורר חשש שהכוח ינוצל לרעה, הרי שאם הכוח נמצא בידי נאשם בפלילים, ניצולו לרעה קרוב לוודאי

ההכרזה על מצב החירום היא תנאי להפעלת סמכויות הממשלה מכוח מצב החירום. תזכיר החוק איננו מפרט מה הן אמות המידה להפעלת מצב החירום:

  • האם די במאה נדבקים חדשים להפעלת מצב החירום בידי הממשלה וללא פיקוח של הכנסת?
  • כמה מהר תכריז ממשלה שהעילה להקמתה היה מצב חירום בשל נגיף הקורונה על מצב חירום, אם אמת המידה הכתובה בתזכיר החוק היא: "אם שוכנעה שקיימת סבירות גבוהה להתפשטות הנגיף לרמה המסכנת את בריאות הציבור אם לא יינקטו פעולות מכוח הסמכויות הקבועות בחוק זה"? שוכנעה בידי מי? האם בידי וועדת מומחים של משרד הבריאות? האם בידי הד"ר יורם לס האוחז בדעה אחת או שמא בידי פרופ' רהב האוחזת בדעה אחרת?
  • תזכיר החוק מציין כי לא יוכרז על מצב חירום לפני שתתקבל המלצה של שר הבריאות בעניין. בהתחשב בכך ששר הבריאות חדש בתפקידו ואינו מכיר את המשרד – למי יישמע שר הבריאות?
  • בהתחשב בדברים החמורים שנודעו לנו על שר הבריאות היוצא, על אופן ניהול המשבר ועל כך שהיה למעשה ממודר ולא הוא קיבל את ההחלטות – האם כך יהיה עם שר הבריאות החדש?
  • מה על העובדה כי שר הבריאות החדש היה האדם הראשון בתפקיד ציבורי שסרב לקיים את החלטת בג"ץ? האם אפשר לסמוך על אדם כזה? האם עלינו לסמוך על כך שההכרזה על מצב החירום תהיה הכרזה עניינית ולא הכרזה מטעמים פוליטיים?

בנוסף על כך – המשמעות של הכרזה על מצב חירום היא שהממשלה יכולה לפגוע בזכויות היסוד של האזרח בשל מצב החירום. כך למשל כשהמדינה עוקבת אחרי אזרחים יש בכך פגיעה בפרטיות. כשהמדינה מונעת התקהלות יש פגיעה בחירות ובזכות ההתקהלות.

הכרזה על מצב חירום מאפשרת לממשלה לפגוע בזכויות היסוד של האזרח. כשהמדינה עוקבת אחרי אזרחים יש פגיעה בפרטיות. כשהיא מונעת התקהלות יש פגיעה בחירות ובזכות ההתקהלות

ההצדקה לפגיעה בזכויות היסוד הוא מצב החירום שפירושו העדפת האינטרס הציבורי, כמו למשל בריאות העם על פני זכויות היסוד של הפרט – זכויות המוגנות בחוקי היסוד.

הפרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, סבור כי היחס בין חוקי היסוד לבין זכויות האדם במצבי חירום צריך למצוא פתרון במסגרת חוקי היסוד – הם אמורים להסדיר את הפגיעה בזכויות האדם. והנה, לא רק שהפגיעה בזכויות איננה מוסדרת בחוקה אלא שבתזכיר החוק מוצע לקבוע כי השר הממונה על החוק יהיה ראש הממשלה, בשל הפריסה הרחבה של הסמכויות המוצעות, השפעתן על תחומי אחריות של משרדי ממשלה רבים, ובשים לב להקניית הסמכות להתקין את התקנות לממשלה.

אלא שהסעיף הזה, הבא לתאר מדוע כדאי שהשר האחראי עליו יהיה ראש הממשלה, הוא גם הסעיף המסביר היטב מדוע זה רע מאוד שהסמכות תהיה נתונה בידי ראש הממשלה שהוא נאשם בפלילים – בבחינת בא לברך ויצא מקלל.

  • איך לדעתכם ינהג אדם בשעה שעליו לקבל החלטות כאשר כמעט כל החלטה שהוא מקבל יכולה להשפיע על מצבו האישי?
  • איך לדעתכם ינהג אדם שבתחילת משפטו הוכיח כי אינו בוחל בדבר – לא בהשתלחות חסרת רסן ולא בפירוק מערכת המשפט ואכיפת החוק?
  • מה יעשה נאשם כזה כשהחוק שם בידיו כוח רב?

ובכן, יש חשש שינצל את הכוח הזה לרעה, ולא רק חשש, שהרי ראינו כבר ניצול לרעה ראינו בטרם הוחק החוק, בשעה שהוא, חברי ממשלתו והנשיא הפרו את ההנחיות שהממשלה עצמה קבעה תוך זלזול עמוק באזרחים. ראינו ניצול כזה כאשר נעשה שימוש לא מידתי תוך פגיעה בזכויות יסוד כאשר הממשלה ביקשה להילחם במגפה באמצעות מעקב אחר אזרחים ופגיעה בפרטיותם, זאת על אף שהיו בידה אמצעים פחות פוגעניים כגון הגדלת מספר הבדיקות.

והנה, לא רק שהפגיעה בזכויות איננה מוסדרת בחוקה, אלא שבתזכיר החוק מוצע לקבוע כי השר הממונה על החוק יהיה רה"מ. ובכן, יש חשש שינצל את הכוח לרעה, כפי שראינו בעבר

חוק כזה, אילו באמת נועד להתמודד עם מצב חירום בריאותי בשל הקורונה, היה קובע הסדרים ברורים באשר לדרכים למלחמה בנגיף ובאשר לבדיקות הנדרשות.  חוק כזה היה מנסה לתקן את כל המחדלים שאיפיינו את הטיפול בנגיף בעת שאלה נעשו מכוח תקנות חירום.

במקום זה החוק נותר עמום מאוד, הוא אינו קובע הסדרים ברורים ונותן בידי הממשלה שיקול דעת רחב, רחב מדי באשר לפגיעה בזכויות היסוד של אזרחים בעת מצב חירום. "כוח ללא אחריות משול להפקרות" אמר הפרופ' אהרן ברק וכוח כזה הנתון בידי נאשם בפלילים הוא הפקרות מוחלטת.

ואחרון, הבחירות, העתירות לבג"ץ והקמת הממשלה לוו ברוממות הדמוקרטיה בפי שופרות הימין. לי אין אלא להביא את דבריו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס על החוקה של רפובליקת ויימר, שאפשרה למפלגה הנאצית להשתתף בבחירות:

"היא תשאר תמיד אחת מהבדיחות הטובות ביותר של הדמוקרטיה, שהיא מבטיחה לאויביה המושבעים את האמצעים להשמדתה".

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,280 מילים ו-1 תגובות

דרכו של הנאשם נתניהו מ"לא היה כלום" ל"הגנה מן הצדק"

מי מאיתנו לא ראה את הסדרות האמריקאיות בהן עורך דין בחליפה יקרה, בתספורת של 300 דולר, בחפתים מוזהבים ובעניבת משי מהודרת, נושא את נאום הפתיחה שלו אל מול המושבעים. הנאום שהוא הכל, הנאום שבכוחו להשפיע על החלטת המושבעים השפעה מכרעת – כן, כמו בכל רושם ראשוני שאין אפשרות למחותו.

ואתמול זכינו למופע כזה, מופע של איש עשיר מאוד, איש בחליפה יקרה ובתספורת יקרה לא פחות, נושא את נאום הפתיחה שלו – אלא שאת נאום הפתיחה לא נשא עורך הדין של הנאשם אלא הנאשם עצמו, הנאום לא נישא בפני המושבעים אלא בפני הציבור, והוא נערך לא בבית המשפט אלא במבואה אליו – ונשא אותו ראש הממשלה הנאשם בפלילים.

אתמול זכינו למופע כזה, מופע של איש עשיר מאוד, בחליפה יקרה ובתספורת יקרה לא פחות, נושא את נאום הפתיחה שלו – אלא שאת נאום הפתיחה לא נשא עו"ד הנאשם אלא הנאשם עצמו

הנאום היה נאום חמור, נאום ששילב בין בכי ונהי על רדיפתו לבין טענות על תפירת תיקים ועל רצון בהפלת שלטון הימין, נאום שהיה בו תערובת של טענות פופוליסטיות וטענות משפטיות. מחד – זריקת רפש על הפרקליטות, הכפשת היועמ"ש – שהוא עצמו מינה, הכפשת מפכ"ל המשטרה – שהוא עצמו מינה ועד לאיום על השופטים, ומנגד, בקשה משפטית ל"הגנה מן הצדק" הנגזרת מהזכות להליך הוגן.

הזכות להליך הוגן הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד האדם. מהזכות להליך הוגן נגזרות זכויות שונות הנוגעות בעיקר, אך לא רק, להליך הפלילי, שתוצאותיו יכולות להוביל לשלילת חרותו של האדם, כמו גם לפגיעה בכבודו, בשמו הטוב, בפרטיותו – כולן פגיעות קשות ביותר.

הזכות להליך הוגן כוללת את הזכות לדעת את פרטי האישום, את הזכות להגנה משפטית – הכוללת זמן מספיק להכנת ההגנה המשפטית ואמצעים להגנה, את הזכות להיות נוכח בדיון והזכות להיות מיוצג בידי עורך דין.

מהזכות להליך הוגן נגזרות זכות השתיקה וחזקת החפות, כן נגזרת ממנה הגישה שאין להרשיע אדם בפלילים אלא אם אשמתו מוכחת מעבר לכל ספק סביר, וגם ההגנה מהצדק – טענת הגנה משפטית המביאה לביטול כתב האישום או חלקים ממנו בשל אחת מהעילות הבאות: אכיפה בררנית, עינוי הדין, או בשל חוסר יכולת של הנאשם להגן על עצמו, טענת הגנה הנגזרת מהזכות להליך הוגן.

אם נבחן את אגד הזכויות הכרוכות בזכות להליך הוגן – אי אפשר לומר כי לנתניהו לא היה זמן להכין את הגנתו או לא היו לו אמצעים. אי אפשר לומר כי הדיון איננו פומבי או שהוא אינו יודע במה הוא נאשם. אי אפשר לומר כי התהליך מתרחש באפלה.

אם נבחן את אגד הזכויות הכרוכות בזכות להליך הוגן – אי אפשר לומר כי לנתניהו לא היה זמן להכין את הגנתו, או שלא היו לו אמצעים, או שהדיון איננו פומבי, או שאינו יודע במה נאשם, או שהתהליך מתרחש באפלה

ובכן נתניהו מטיל את כל יהבו על טענת "הגנה מן הצדק" – טענת הגנה שאם תתקבל תוביל לביטול ההליך הפלילי כולו, דוקטרינה שעושים בה שימוש מועט שבמועטים בגלל הסכנה כי אדם הנאשם בפלילים לא ייתן את הדין. מתי משתמשים בה? כאשר ההליך הפלילי זוהם עד כדי כך שאין סיכוי שהנאשם יזכה להליך הוגן – אם תרצו מדובר במנטרה "נשפט והורשע כבר בידי התקשורת", ואין סיכוי שהשופטים יהיו נקיים וברי לבב בבואם לדון במעשיו.

נתניהו איננו הראשון שמנסה להשתמש בטענת הגנה זו, היו לפניו האנס משה קצב שהוא ושליחיו עשו שימוש רב בתקשורת בהכפשת הנפגעות ומנגד הוא טען שלא זכה למשפט צדק וכי נשפט כבר בתקשורת, הפושע אריה דרעי שהסית כנגד בית המשפט אך בכה על כך שהתקשורת שפכה את דמו ואפילו האנס אופק בוכריס שרגע לאחר שחתם על עסקת טיעון חלומית שאינה כוללת מאסר שלח את אשתו האהובה להשתלח בנפגעת בחדשות יום שישי.

ונתניהו? שנים שהוא משתמש בתקשורת, הוא הרי אמן בשימוש בתקשורת אם באספות במרכז הליכוד ואם בהפקעת חדשות הערב לטובת נאום כלשהו.

מדי יום אנחנו עדים לכך שראש הממשלה מפרסם מסרים בלתי פוסקים על חקירותיו, על תיקיו הפליליים. החשוד טרם יצא מחדר החקירות וכבר עמוד הפייסבוק שלו מלא בלהג על כך שהוא משוכנע עוד יותר מבעבר כי "לא יהיה כלום".

ואם אין די בכך הוא שולח את השרים לעמוד אל מול המיקרופונים ולומר דברים חמורים נגד המשטרה, נגד רשויות החוק, הנה רק ביום שישי שמענו את דוד אמסלם טוען כי "כולם יודעים שהיועמ"ש עבריין" דברים שתפקידם לקעקע את רשויות החוק, לרסק אותם, לפגוע באמון הציבור בהם.

נתניהו איננו הראשון שמשתמש בטענת הגנה זו. היו לפניו האנס קצב, שהשתמש בתקשורת להכפשת הנפגעות, אך טען שנשפט כבר בתקשורת, הפושע דרעי שהסית נגד ביהמ"ש אך בכה שהתקשורת שפכה את דמו, ואפילו האנס אופק בוכריס

ויש לומר לנתניהו ולאנשיו את הדברים, שאמר כבוד השופט צמח לפושע דרעי בפסק הדין – אי אפשר מצד אחד לעשות שימוש יומיומי בתקשורת לשיבוש החקירה ומצד שני להלין שכבר נשפטת בתקשורת – השימוש בהגנה מן הצדק, כמו השימוש בכל טענת הגנה, ראוי לו להיות בתום לב ובניקיון כפיים.

אני מניחה שזו האסטרטגיה שגיבשו פרקליטיו הרבים – ונתניהו הרי רגיל לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל. בית המשפט עושה שימוש בטענת ההגנה מן הצדק במקרים חריגים שבחריגים – המקרה של נתניהו לא יהיה אחד מהם.

ובחזרה לסדרות ולנאום הפתיחה מול המושבעים, בו כמעט תמיד נשמע את פרקליט ההגנה אומר: גבירותי ורבותי חברי המושבעים, התביעה תראה לכם תמונות מחרידות, תמונות של בחורה צעירה ויפה שנדקרה 22 פעמים, היא תראה לכם את נתזי הדם, היא תראה לכם את הסכין ששימשה את הרוצח, אלה יהיו תמונות קשות מאוד, אבל עליכם מוטלת המשימה להבחין בין התמונות לבין העובדות והראיות. עליכם לקבל את החלטתכם רק על פי העובדות ורק על פי הראיות.

ואתמול הנאשם דיבר על הרבה דברים אבל לא הזכיר לא עובדות ולא ראיות. עורך דין שהנאום הפתיחה שלו מול המושבעים אינו מדבר לא עובדות ולא על ראיות אלא מדבר רק על התפאורה, רק על הצבעים הצובעים את המקרה, רק על השוליים ולא על הליבה – הוא עורך דין שיודע שעובדות המקרה והראיות נגד הלקוח שלו הן יצוקות בברזל ודי בהן כדי להביא להרשעה.

ויש לומר לנתניהו ולאנשיו את הדברים שאמר כבוד השופט צמח לפושע דרעי בפסק הדין – אי אפשר מצד אחד לעשות שימוש יומיומי בתקשורת לשיבוש החקירה ומצד שני להלין שכבר נשפטת בתקשורת

והעובדות במקרה של הנאשם נתניהו הרי הן כה פשוטות – ראש הממשלה, איש הציבור מספר אחת, קיבל במספר רב של פעמים דברים שונים מאנשים שונים. את הדברים שקיבל הנאשם אפשר לחלק לשני סוגים: הסוג הראשון הם מוצרי צריכה, דברים מוחשיים מאוד: סיגרים, שמפניה, תכשיטים שקל מאוד להעריך את שוויים הכספי. הסוג השני הוא סיקור תקשורתי אוהד, דבר שקשה עד בלתי אפשרי להעריך את שוויו הכספי.

הסוג הראשון קיבל בתקשורת את שם הקוד "מתנות", שם שבא להראות שמדובר במשהו קל ערך, בזוטות, בדברים יומיומיים שאין צורך להתעכב עליהם, אלא שההיפך הוא הנכון – מדובר במוצרים במאות אלפי שקלים, מסוג הדברים בעלי השווי שחברים, חברים טובים, ידידים ואפילו אחים – אינם נותנים זה לזה, לא בימות החול ולא באירועים המצדיקים מתנה.

העובדה שמקבל מוצרי הצריכה הוא איש הציבור מספר אחת, ונותני מוצרי הצריכה הם אנשים בעלי אינטרסים – די בה כדי לבסס את עבירת השוחד – מי שנתן את מוצרי הצריכה לא נתן אותם לבנימין החבר מהשכונה, מבית הספר או מהצבא, הוא נתן אותם לראש הממשלה בעד משהו הקשור בתפקידו.

באשר לסוג השני – סיקור תקשורתי אוהד, את העבירה הזו יש לבחון בקונטקסט הרחב, בקונטקסט של העולם התקשורתי בו אנחנו חיים, בקונטקסט של תפקיד התקשורת בדמוקרטיה שהוא אינו לספק סיקור תקשורתי אוהד. תקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. היא אמורה לבקר את מי שבשלטון ולא ללטף אותו. היא אמורה להציג בפני הציבור את המעשים של אנשי השלטון באור ביקורתי.

באשר לסיקור התקשורתי האוהד, את העבירה הזו יש לבחון בקונטקסט של תפקיד התקשורת בדמוקרטיה, שאינו לספק סיקור תקשורתי אוהד. תקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה

תקשורת אמורה לשאול את כל השאלות שאזרח רוצה לשאול את השלטון – כמו: מדוע מאבטחים מלווים את הבן של ראש הממשלה לבילוי במועדון חשפנות? מדוע הומרה עבירת הגניבה של שרה נתניהו בעבירה שאין עימה קלון? מה עלות הנסיעות של בני המשפחה לחו"ל? כל השאלות שאיש בשלטון חייב לענות עליהם, כי הוא חב חובה כלפי הציבור.

ובאשר לטענה כי סיקור תקשורתי אוהד אינו שוחד – יש לציין כי סעיף 293 לחוק העונשין קובע את דרכי השוחד, ובחינה של הסעיף מראה כי המחוקק לא הגביל את דרכי השוחד לדרכים ספציפיות, אלא ההיפך מכך, הוא הרחיב את הסעיף כך שיתפוס ברשתו גם סוגי מתת באמצעות הביטוי: "בכל דרך אחרת".

מבעד לטענות הרדיפה, מבעד לטענת תפירת התיקים – טענות שאינן נתמכות בראיות כלשהן אלא נזרקות לחלל האוויר ונועדו לגרום לחוסר אמון במערכת המשפט ואכיפת החוק אפשר לבסס את הטענה ההפוכה לכך, אפשר לטעון שהנאשם נתניהו זכה ליחס מפלה לטובה מרשויות החוק ובראשן מהיועמ"ש.

זה כולל את הזמן הממושך עד להגשת כתבי האישום והעיתוי בו הם הוגשו, את הכרסום בכתבי האישום החמורים והמעבר בחלק מהם מעבירת השוחד לעבירת המרמה והפרת האמונים, את הדחיות החוזרות ונשנות של השימוע בתירוצים שונים, את הדיון בבקשות החוזרות ונשנות לסיוע במימון הגנתו המשפטית.

מבעד לטענות הרדיפה ותפירת התיקים – שאינן נתמכות בראיות כלשהן אלא נזרקות לחלל האוויר כדי לגרום לחוסר אמון במערכת המשפט, אפשר לבסס את הטענה ההפוכה: הנאשם נתניהו זכה ליחס מפלה לטובה

אבל על כל אלה מאפילה העובדה כי הנאשם קיבל את היכולת להשפיע על מהלכי החקירה והמשפט שלו עצמו מבפנים: בין באמצעות חקיקת חוקים, בין באמצעות מינויים שנויים במחלוקת כמו שר המשפטים אמיר אוחנה, או ההיפך מכך, הימנעות ממינויים – אין מפכ"ל למשטרה, אין פרקליט מדינה.

ראש הממשלה בתפקיד הציבורי מספר אחת הוא האחראי לכל האנשים הקובעים את גורלו – יכולת שאינה ניתנת לנאשמים רגילים, יכולת שלא ניתנה מעולם לאף נאשם אחר – יכולת שקיבלה גושפנקא של בית המשפט העליון, אחד עשר שופטים – פה אחד.

ומה שראינו אתמול לא היה ויל גרדנר בנאום הגנה על למונד בישופ בפני חבר מושבעים בסדרה "האישה הטובה", מה שראינו אתמול הוא את ראש ממשלת ישראל, הנאשם בפלילים בפשעים חמורים, בנאום שנועד לפגוע במערכת החוק ובשוויון בפני החוק – נאום הנועד להציל אותו, ורק אותו – מלתת את הדין.

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 1,539 מילים ו-2 תגובות

סיפוח יסכן את עסקי האפרטהייד המשגשגים

פעם בכמה זמן עולה על סדר היום הציבורי בישראל סוגיית הכיבוש. לא חלילה בשם המפורש כ י ב ו ש אלא בצורה עדינה יותר, בצורה נעימה יותר לאוזן, כזו שלא תטריד את מנוחתנו, כזו שלא תקלקל את הסיפור היפה שאנחנו מספרים לעצמנו על נאורותינו.

לרוב משתמשים במילת הקסם "התיישבות", שבאה להחליף את המילה "התנחלות" וליצור סימטריה בין המתיישבים החלוצים בישראל לבין המתנחלים. בכלל, סימטריה זה שם המשחק, מצד אחד ומצד שני, "קיצונים משני הצדדים", "קורבנות השלום" ושלל מנטרות שתפקידן למתוח קו ישר מימין לשמאל ולומר 'הי, אנחנו ממש כמוכם'.

פעם בכמה זמן עולה על סדר היום הציבורי בישראל סוגיית הכיבוש. לא חלילה בשם המפורש כ י ב ו ש אלא בצורה עדינה יותר. לרוב משתמשים במילת הקסם "התיישבות", שמחליפה את המילה "התנחלות"

גם הפעם עלה הכיבוש, זה שאין לומר את שמו, על סדר היום, רק באופן עקיף – נתניהו הצהיר, כתעלול בחירות בלבד, כי בכוונתו לספח באופן חד צדדי חלקים מהגדה המערבית. וכדי להראות שאין מדובר רק בספין הוא אפילו טרח והכניס אותו להסכם בינו לבין גנץ.

מרגע זה ואילך ניתן האות והכל עוסקים בסיפוח על כל היבטיו מבחינה משפטית ומבחינה מדינית, מה אומר מלך ירדן ומה אומרים מנהיגי אירופה, מה יאמר בג"ץ ומה אומר החוק הבינלאומי. ורק בדבר אחד אף אחד לא עוסק – בפלשתינים.

אינני מדברת על ההנהגה הפלשתינית אלא על האנשים, על הפלשתינים, אלה שגרים שם. בטרם אפנה לדבר על הפלשתינים רק ארגיע אתכם ואבקש להסיר דאגה מליבכם – לא יהיה סיפוח ולא צל צילו של סיפוח, הסיפוח עלול לביא איתו קשיים רבים ונתניהו לא ירוויח ממנו דבר. וכאחד שנוקט בפעולה רק אם היא לתועלתו האישית הסיכוי שיהיה סיפוח הוא אפסי.

ובחזרה לפלשתינים ולכיבוש – כשאנחנו מדברים על הכיבוש (ששש…בשקט, לא להחריד את הנאורות) תמיד מדברים על שטחים, על ביטחון, על הצווי התנ"כי. הרבה מילים גדולות, הרבה פאתוס, יש אפילו מי שמשתמש בביטוי "חזון ארץ ישראל השלמה".

ובכן, הרשו לי לצנן את התלהבותכם, לא חזון ולא נעליים, לא שטחים ולא קדושת הארץ. ואין צורך ללכת אחרי העכבישים כדי להגיע לחדר הסודות, כי כמו בכל המקרים הבנאליים – כל מה שצריך לעשות כדי לגלות את הסוד הוא ללכת בעקבות הכסף.

ופה מדובר בכסף גדול, כסף ענק – מיליארדים על גבי מיליארדים. הכיבוש הוא המפעל הכלכלי הגדול ביותר של מדינת ישראל. מפעל בעזרתו מדינת ישראל מפרנסת רבים ברוחב יד. מי במתפרנסים? הפוליטיקאים, בתי המשפט, תושבי ההתנחלויות, עסקנים, מפעלים, אנשים פרטיים ומוסדות ולמעשה כל אחד ואחת מאיתנו – אנחנו חיים על גב הפלשתינים.

רק ארגיע: לא יהיה סיפוח ולא צל צילו של סיפוח, הסיפוח עלול להביא איתו קשיים רבים ונתניהו לא ירוויח ממנו דבר. וכאחד שנוקט בפעולה רק אם היא לתועלתו האישית הסיכוי שיהיה סיפוח הוא אפסי

וכמו בכל תאגידי הענק שקבעו את מפעליהם במדינות מתפתחות, ועושים שימוש בכוח העבודה הזול של האוכלוסייה המקומית כדי להגדיל את רווחיהם, ללא הרגולציה המעיקה של מדינתם, תוך ניצול האוכלוסייה המקומית שאין לה ברירה אלא לעבוד בתנאים שמכתיב התאגיד – כך גם מדינת ישראל עושה שימוש בכוח העבודה הזול של הפלשתינים, ללא חוק וללא משפט.

וגם לפלשתינים אין ברירה אלא לעבוד בתנאים שמכתיבה המדינה. זה נכון שבכל דפוסי העסקה המעסיק הוא החזק והעובד הוא החלש, אבל במקרה זה העסקה היא כזו שבה הצד החזק הוא בעל זכויות והצד החלש נטול זכויות ולכן רק צד אחד מכתיב את התנאים וצד אחד נענה להם.

ולא רק שהוא נענה להם אלא שחוקי ההגנה הקוגנטיים, אלה שנועדו להגן על העובדים מפני הכוח הרב שבידי המעסיק, אינם חלים על העובדים הפלשתינים – שהרי הם נטולי זכויות.

אין מדובר על יחסי העסקה הדדיים, כך שלאורך הזמן העובד לומד את העבודה ומתמקצע ונוצרת תחושת מחויבות של האחד כלפי השני, מדובר בהעסקה על דרך של ניצול, ניצול ציני, ניצול עמוק, ניצול אכזרי, ניצול המעשיר את הבוס וגורם לעובד לסבל.

והעובד עובד כי אין לו ברירה, הוא אינו קובע את הכללים. ואם לא יפעל על פיהם הוא יוחלף במהירות על ידי עובד אחר, שעל אף תנאי הניצול הקשים מוכן לעבוד שם מחוסר ברירה. חייו וחיי בני משפחתו תלויים בעבודה הזו על אף הניצול שבה.

לא מדובר ביחסי העסקה הדדיים, כשעם הזמן העובד לומד את העבודה ומתמקצע ונוצרת תחושת מחויבות הדדית. מדובר בהעסקה על דרך של ניצול, ניצול ציני, עמוק, אכזרי, המעשיר את הבוס וגורם לעובד לסבל

וכמו בכל מפעל המנצל עובדים "באופן חוקי", תמיד תהיינה נגזרות לא חוקיות של הניצול הזה. כאלה שינצלו עוד קצת. כאלה שיאמרו לעצמם: אם הבוס מרוויח מהעבודה הזו למה שאני לא ארוויח גם? הרי המנוצלים אינם יכולים להתלונן, אין בידם כלים להפסיק את הניצול. מה הם יעשו? יתבעו על שעות ההעסקה? יתבעו על השכר? על התנאים? את מי יש להם לתבוע כשהמדינה עצמה היא מקור הניצול שלהם?

ולכל הניצול גם מתווסף השוט הביטחוני, כל עוולה, כל התעמרות, כל ירי, כל פגיעה בחיים – לעולם יוצדקו באופן ביטחוני – בין אם זו הצדקה של המדינה באירוע ביטחוני ובין אם זו הצדקה של מתנחלים שהתעמרו להנאתם בפלשתינים. "חשנו בסכנה לביטחוננו" הוא קוד ההצדקה.

מדינת ישראל ביחסיה עם הפלשתינים, סיגלה לעצמה נורמות המושתתות על עושק ועל גזל, על אלימות ועל סגר, על ניצול ועל השפלה, על רמיסת זכויות יסוד ובראשן הזכות לחרות והזכות לחיים. אלא שהנורמות האלה כבר מזמן אינן נחלת השטחים בלבד, אלא נורמות שזלגו ללב ליבה של החברה שלנו, נורמות שהביאו להשחתתנו.

הפכנו מחברה עובדת לחברה המנצלת עובדים, חברה מושחתת ואלימה, חברה שבעה ונצלנית. הפכנו עיוורים, חרשים, אילמים. כל מה שמעניין אותנו הוא הרווח הכלכלי – וראשונים לעשות קופה על הפלשתינים אלה ההתנחלויות, היהודים הטובים והרחמנים, מגלגלי העיניים והמתחסדים.

הם גם מנצלים את הפלשתינים וגם מתעמרים בהם, כי לכל ניצול כלכלי מתלווה לעולם ההתעמרות – ובמרוץ הכלכלי הזה מדינת ישראל שכחה שהיא איננה עסק כלכלי. שהיא אינה יכולה להסתכל רק על שורת הרווח ואינה יכולה לשקול רק שיקולי עלות תועלת. שכמדינה וכחברה היא מחוייבת לשקול שיקולים נוספים ולקחת בחשבון את המחיר הביטחוני והמחיר החברתי שהכיבוש גובה ממנה.

ישראל, ביחסיה עם הפלשתינים, סיגלה נורמות המושתתות על עושק וגזל, אלימות וסגר, ניצול והשפלה, רמיסת זכויות יסוד – ובראשן הזכות לחרות והזכות לחיים. נורמות שמזמן אינן נחלת השטחים בלבד אלא זלגו ללב החברה

וכל זמן שהכיבוש הוא עסק כלכלי של המדינה, מפעל כלכלי ענק המעסיק עובדים על דרך של ניצול ועושק, אפילו יותר מההעסקה הנצלנית של חברות הקבלן הכה פופולריות בישראל, לא יהיה סיפוח.

למדינת ישראל משתלם כלכלית לנהל משטר אפרטהייד דה פקטו, סיפוח יסכן את העסק הכלכלי המשגשג. כן, סיפור הכיבוש כולו הוא סיפור של התעשרות כלכלית – התעשרות של יחידים והתעשרות של מדינה. והמחיר? המחיר הוא מחיר מוסרי כבד וגם מחיר בדם – והוא מוטל על כל החברה כולה.

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,019 מילים

לא תאמינו מה קרה כשבנימין נתניהו התחפש לאריה דרעי

שתי מהפכות אירעו בישראל בערך באותו הזמן – המהפכה שהתרחשה ראשונה מבין השתיים היא "המהפכה המזרחית". שנות ה-80 התאפיינו בהקמת תנועות, ארגונים ומפלגות שנשאו את דגל הקיפוח המזרחי והבטיחו לתושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה תלי תילים של הבטחות לעשות לקידומם. לא עוד קיפוח ממסדי מכוון כי אם שוויון הזדמנויות ומחיקת הפער העדתי.

אי אפשר להזכיר את המהפכה המזרחית ללא הזכרת מפלגת ש"ס, שהוקמה אומנם כמפלגה מונציפלית אך הפכה לתנועה ארצית וזכתה להצלחה מטאורית. מפלגת ש"ס צמחה מארבעה מנדטים בימי יצחק פרץ, זה שהביא לקדמת הבמה את אריה דרעי, ועד ל-17 מנדטים באמצע שנות ה-90.

אני מעריכה כי לפחות בעת הקמתה, בשלב הראשון של הדרך, עמדה לנגד עיני היזמים טובתם של המזרחים והמטרה היתה כנה. מפלגת ש"ס מילאה וואקום שלטוני. היו אמנם פוליטיקאים מזרחים שמילאו תפקידים שונים במפלגות שונות אבל לא היתה תנועה אחת שזו מטרתה המוצהרת – וכיוון שלא היתה תנועה כזו ש"ס זכתה בכל הקופה.

אני מעריכה כי לפחות בעת הקמת ש"ס עמדה לנגד עיני היזמים טובתהמזרחים והמטרה היתה כנה: מילוי וואקום שלטוני. לא היתה תנועה אחת שזו מטרתה המוצהרת – ובהיעדרה, ש"ס זכתה בכל הקופה

המהפכה השנייה בזמן כונתה "המהפכה החוקתית", ועיקריה היו קבלת שני חוקי יסוד בדבר זכויות אדם: חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד חופש העיסוק וביסוסה של ביקורת שיפוטית על חוקים שחוקקה הכנסת – דרך פסק דין המזרחי. המשמעות העיקרית של המהפכה החוקתית היא שהכנסת לא תוכל לפגוע בפרט במידה העולה על הנדרש, ופגיעה כזו, אם תהיה, תקנה לנפגעים סעד בבית המשפט.

אין מדובר במהפכה אנטי דתית או במהפכה אנטי לאומית, למעשה כל אזרח היה שמח לחוקים כאלה שיגנו עליו מפני עריצות השלטון ומפני כפייה דתית. כל אזרח היה שמח לו ניתנה לו האפשרות לבחור את סוג טקס הנישואים שלו, את האוכל שהוא אוכל ומה יעשה ביום המנוחה שלו.

בזכות המהפכה החוקתית אליס מילר יכולה היתה להתקבל לקורס טייס, בזכות המהפכה החוקתית בן הזוג של דייל באל על יכול היה לקבל כרטיס חינם כבן משפחה ממש כמו בני זוג סטרייטים, בזכות המהפכה החוקתית נחקרים זוכים להליך הוגן, בזכות המהפכה החוקתית חבר כנסת שרוצה לעלות להר הבית יכול היה לעתור לבג"ץ.

זה נכון שעוד לפני המהפכה החוקתית – מערכת המשפט יצרה הלכות שהגנו על זכויות היסוד, כך למשל פסק הדין בז'רנו ביסס את חופש העיסוק, פסק הדין "קול העם" הגן על חופש הביטוי, ופסק הדין "שייב" הגן מפני רדיפה פוליטית – אבל המהפכה החוקתית יצרה חוקה.

בניגוד לאגדות שנפוצו בימין כאילו היה מחטף והחוקים התקבלו באישון לילה, הרי שחוקי היסוד התקבלו על ידי ממשלת ישראל בראשות הליכוד כאשר שר המשפטים היה דן מרידור, לאחר דיונים רבים בוועדת הכנסת, היו להם נוסחים שונים והיו מעורבים בקבלתם טובי המשפטנים המומחים למשפט חוקתי דוגמת הפרופ' אמנון רובינשטיין.

במהלך החקיקה היתה מלחמה על כל סעיף וסעיף, לא בכדי לא הוכנסה הזכות לשוויון, לא בכדי הוכנסה פסקת שמירת הדינים לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כל סעיפי החוק התקבלו מתוך מחשבה עמוקה ומתוך פשרה שבהגדרתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אין מדובר במהפכה אנטי דתית או אנטי לאומית, למעשה כל אזרח היה שמח לחוקים כאלה שיגנו עליו מפני עריצות השלטון ומפני כפייה דתית. כל אזרח היה שמח לבחור את סוג טקס נישואיו או מה יעשה ביום המנוחה שלו

מה נותר מהמהפכה המזרחית? ובכן, מה שהחל ככוונה טובה וכנה לדאוג למזרחים, להביא לצמצום הפערים ולקרב את הפריפריה למרכז – הפך מהר מאוד לדאגה לאנשי המפלגה ולראשיה. מפלגת ש"ס גם הביאה לשיא את שיח קיפוח המזרחים, אגב עוול נורא שהיא עצמה גרמה להם בכך שהפכה אותם ואת תרבותם לאחות החורגת של התרבות האשכנזית התורנית.

סיפור הכחדתה של התרבות המזרחית הדתית המתונה, זו שלא הדירה נשים ולא אסרה את שירתם, מתוארת לעילא ולעילא בסרט הנפלא "ישמח חתני" בבימוי אמיל בן שמעון, שמוגדר משום מה כקומדיה. אומנם יש בו סצנות קומיות לרוב אך מדובר בטרגדיה, ועל הטרגדיה הזו אחראית ש"ס.

ההצלחה האלקטורלית של התנועה ושל אנשי ש"ס שהחזיקו במשרות הרמות – עיוורה את עיניהם במהירות רבה, והם הפרו כמעט כל נורמה של אנשי ציבור. לא לטובת בוחריהם אלא לטובתם האישית. לטובת התעשרותם וכדי להצדיק את נורמות הפשע האלה הם הפכו את מערכת המשפט והצדק לאויבת המזרחים, אגב שיסוי המזרחים במערכת המשפט, במערכת אכיפת החוק ובשלטון הקודם שקיפח אותם. כאילו שיש קשר כלשהו בין הקיפוח לנורמות הפשע שפשו במפלגה, כאילו שהקיפוח משמש הצדקה למעבר על החוק.

בשיא כוחה מפלגת ש"ס רובה ככולה הואשמה בפלילים, בזה אחר זה נחקרו שריה ועסקניה, ורבים מהם סיימו את חייהם הפוליטיים בכלא, כולל המנהיג אריה דרעי.

אלה גם היו הימים בהם ניסתה ש"ס לקעקע את בית המשפט העליון, להשחיר את פניו, לבכות על רדיפה כנגד המזרחים – אלה היו הימים שמדינת ישראל הדמוקרטית, הליברלית, מדינה בה היה שלטון חוק – עמדה בפרץ ולא נתנה לש"ס להרוס את הדמוקרטיה הישראלית ולשמוט את הקרקע מתחת לבית המשפט העליון.

ההצלחה האלקטורלית של ש"ס ואנשיה עיוורה את עיניהם והם הפרו כמעט כל נורמה ציבורית לטובתם האישית. כדי להצדיק את נורמות הפשע האלה, הפכו את מערכת המשפט לאויבת המזרחים

לא הכל יודעים, אך המנדטים הרבים שקיבלה ש"ס היו מנדטים של מצביעי ליכוד מסורתיים, אותם מזרחים מעיירות הפיתוח והשכונות שהאמינו למנהיגי ש"ס כי הם התקווה לה קיוו, שרצו בכל מאודם בשינוי, בקירובם אל מרכז הארץ הן פיזית והן תרבותית, בשילובם בחברה, במחיקת הפערים.

אלא שמדגל המהפכה המזרחית שנשאה ש"ס בגאון לא נותר דבר, עיירות הפיתוח נותרו נשכחות מלב, אזרחיהם עניים יותר, דתיים יותר ומובטלים יותר. אריה דרעי אמנם שוחרר מהכלא, אמנם חזר לש"ס ולחיים הפוליטיים בברכת בג"ץ אך לא הצליח לשקם את גדולת ש"ס והיא נותרה מפלגה סקטוריאלית קטנה. ומה קרה עם אותם 17 מנדטים שהיו נתונים לש"ס בשיא תהילתה? ובכן מצביעי ש"ס חזרו ברובם הביתה לליכוד.

אפשר היה לחשוב שכל המעבר כולו מהליכוד אל ש"ס ובחזרה הוא רק אפיזודה חולפת. שלמעבר לא היתה השפעה מהותית. שאין זו הפעם הראשונה שקמות מפלגות הזוכות לתהילה זמנית והמתפוגגות כעבור קדנציה או שתיים. אלא שבמקרה הזה הדבר רחוק מלתאר את המציאות. המציאות היא שעם חזרתם של מצביעי ש"ס לליכוד – הליכוד הפכה באופן מהותי לש"ס.

נכון, הליכוד איננה מפלגה דתית וחבריה אינם על טהרת מזרחים דתיים, אבל אופיה הוא כשל ש"ס. את נסיכי הליכוד המשכילים החליפו חברי כנסת מזרחים, שחלקם הגדול מזכירים את חברי הכנסת של ש"ס. רבים מהם משחקים בשולי החוק אם לא נאשמים של ממש בפלילים כמו דוד ביטן. רבים מהם מקעקעים את שלטון החוק. אלא שכל זה מתרחש – לא במפלגה סקטוריאלית קטנה – אלא במפלגת השלטון תחת שלטון נתניהו.

אלא שמדגל המהפכה המזרחית שנשאה ש"ס בגאון לא נותר דבר, עיירות הפיתוח נותרו שכוחות, אזרחיהם עניים, דתיים ומובטלים יותר. דרעי אמנם שוחרר מהכלא וחזר לש"ס אך היא נותרה מפלגה סקטוריאלית קטנה

ונתניהו הוא אולי הכי רחוק מדמות המזרחי הדתי. מדובר באליטה אשכנזית שבעה ועשירה, אליטה שבהיפוך יוצרות מרהיב הפך עצמו למזרחי נרדף, לאנטי ממסדי, לאריה דרעי – אילו לא הייתי יודעת אחרת הייתי בטוחה שהוא גדל איתי בחצור הגלילית.

ונתניהו, ממש כמו דרעי, מקעקע את מערכת אכיפת החוק ואת בית המשפט העליון, ממש כמו דרעי טוען לרדיפה, ממש כמו דרעי טוען שהוא זכאי ושלא יהיה משפט צדק – ועושה זאת בעיקר דרך חברי הכנסת המזרחים של הליכוד: מירי רגב, מיקי זהר, דוד אמסלם ואמיר אוחנה. לא דרך יובל שטייניץ או גדעון סער – וזה מתבטא בכך שהאחרונים לא זכו לתפקידי שרים בממשלת נתניהו החדשה.

ההבדל העיקרי בין ש"ס של אז לליכוד של היום הוא, שש"ס היתה מפלגה קטנה שחבריה אשר נאשמו בפלילים ניסו להרוס את שלטון החוק תוך שהם נושאים את שם המזרחים לשווא. אבל היו אז מפלגות אחרות שלא נתנו לה לבצע את זממה, מפלגות אחראיות, מפלגות דמוקרטיות, מפלגות שחבריהן לא נתנו לש"ס להפוך את מדינת ישראל למדינה עם נורמות של שוחד ושחיתות. אחת מאותן מפלגות היתה הליכוד, שתחת משמרתה חוקקו חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. תחת שר המשפטים שלה בוצעה המהפכה החוקתית – מפלגת שלטון אחראית.

אלא שהיום טענות הרדיפה וקעקוע מערכת המשפט נעשים לא רק מתוך מפלגת השלטון אלא מהעומד בראשה, והיום אין מי שיגן על מערכת המשפט. אין שרים שיאמרו שאסור לתת לנאשם בפלילים להמשיך ולכהן. אין מי שיגן על מדינת ישראל מפני נתניהו – אפילו בית המשפט העליון לא עמד בפרץ. והליכוד לא רק הפכה לש"ס באופן מהותי, אלא שבניגוד לש"ס, היא הצליחה במקום שש"ס נכשלה, היא כופפה את בית המשפט העליון כך שיכשיר כהונה של נאשם בפלילים.

ונתניהו הוא אולי הכי רחוק מדמות המזרחי הדתי. מדובר באליטה אשכנזית שבעה ועשירה, שבהיפוך יוצרות מרהיב הפך עצמו למזרחי נרדף, לאנטי ממסדי, לאריה דרעי. לולא ידעתי, הייתי בטוחה שהוא גדל איתי בחצור הגלילית

שתי המהפכות: המהפכה המזרחית והמהפכה החוקתית, שאירעו בסמיכות בזמן, יכולות היו לתמוך זו בזו ולחזק זו את זו ולהביא למהפכה חברתית אמיתית. למהפכה בה ישראל הליברלית והדמוקרטית תתחזק. למהפכה בה אוכלוסיות שהודרו ממוקדי הכוח יתפסו בהם מקום של כבוד.

אבל תחת זאת התחזקה ישראל הדתית והאנטי דמוקרטית. המזרחים לא רק שלא קודמו, אלא אלה שתפסו את מוקדי הכוח היו בלתי ראויים עד כדי הכתמת שמה של קהילה שלמה – כאילו כל המזרחים תומכים בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כאילו אין אנשי אקדמיה, תרבות ורוח בקרב המזרחים – ואת מקום הרונית אלקבציות, האלי עמירים והסמי מיכאלים תפסו מירי רגב ומיקי זהר.

הטרגדיה של מדינת ישראל היא שנאשם בפלילים, אליטה אשכנזית בתחפושת מזרחית, הצליח בקעקוע מערכת המשפט ושלטון החוק, מקום בו המזרחי נכשל – אבל עשה זאת תוך ניצול פוליטיקאים מזרחים ציניקנים והביא סוף הן למהפכה החוקתית והן למהפכה המזרחית.

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
עוד 1,445 מילים ו-4 תגובות

שרת הרטוריקה

השבוע תעזוב מירי רגב את משרד התרבות, חמש שנים לאחר שמונתה לשרה במשרד. בצרוף מקרים משונה למדי פרסם השבוע בג"ץ את החלטתו בעתירה שהגישה לפני שלוש שנים האגודה לזכויות האזרח כנגד תיקונים למבחני התמיכה של משרד התרבות בתיאטראות, בלהקות מחול ובתזמורות.

על פי התיקונים יוטל קנס על מוסד תרבות שיימנע מלהופיע בהתנחלויות, בנגב או בגליל, ויינתן בונוס למוסד תרבות שיופיע בהתנחלויות. בעתירה נטען כי קריטריונים אלה פוגעים הן בשוויון והן בחופש הביטוי – בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט מינץ וקבע כי יש לפסול את סעיף הבונוס שכן הוא פוגע הן בשוויון והן בחופש הביטוי. לגבי הקנס קבעה דעת הרוב, כי כיוון שטרם הוטל קנס על מוסד תרבות כלשהו העניין אינו בשל להכרעה.

על פי התיקונים יוטל קנס על מוסד תרבות שיימנע מלהופיע בהתנחלויות, בנגב או בגליל, ויינתן בונוס לכזה שיופיע בהתנחלויות. בעתירה, שקיבל בג"ץ, נטען כי קריטריונים אלה פוגעים בשוויון ובחופש הביטוי

פסק הדין הוא ניצחון, ניצחון של חופש הביטוי וחרות המחשבה, ניצחון כנגד הנורמליזציה שמנסה מפלגת השלטון לעשות לכיבוש במסווה של "תמיכה בפריפריה", ניצחון כנגד הפליה בשל השקפה פוליטית.

אלא שמדובר בניצחון רק לכאורה, שכן האופן בו פועלת מירי רגב הוא כזה בו יש עליונות של הרטוריקה על פני הפרקטיקה. על כן רגב רשמה את הניצחון שלה כבר ביום בו פורסמו התיקונים למבחני התמיכה של משרד התרבות, ניצחון שנרשם במקומות החשובים לרגב – במרכז הליכוד ובבלפור.

עליונות הרטוריקה ניכרת גם בתגובה שפרסמה רגב לפסק הדין בזו הלשון: "החלטת בג"ץ הבוקר היא פינאלה מוצלח למדיניות שהובלתי במשרד התרבות והספורט לצדק תרבותי, על אפם וחמתם של אלו שנמנעו מ'לכתת רגליהם' ליהודה, שומרון והפריפריה הגאוגרפית לאורכה ורוחבה של מדינת ישראל. החלטת בג"ץ לפסול את התמריץ למוסדות המגיעים ליהודה ושומרון מאכזבת לאור העובדה שבמשך שנים תושבי יהודה ושומרון הודרו ונימנעו מהם תקציבים".

הרשו לי לנחש שעל אף התגובה, רגב לא טרחה לקרוא ולו מילה אחת מפסק הדין שכן, אין בתגובה כל התייחסות עניינית לפסק הדין, לפגיעה בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי והזכות לשוויון, אלא רק רטוריקה המשרתת אותה: אני דואגת לפריפריה, אני דואגת להתנחלויות, והאמת? אין לה כל סיבה לטרוח ולקרוא אותו שכן כאמור מבחינתה פסיקת בג"ץ אינה מעלה ואינה מורידה, הנצחון כבר נרשם – מירי רגב נגד ערבים ונגד שמאלנים.

אלא שמדובר בניצחון לכאורה, כי אצל רגב הרטוריקה עליונה על הפרקטיקה. רגב רשמה את נצחונה כבר ביום פרסום התיקונים למבחני התמיכה של משרד התרבות, במקומות החשובים לה: מרכז הליכוד ובלפור

את מירי רגב אפשר בקלות להגדיר כסינדרלה ישראלית, כמי שהגשימה את החלום הישראלי במלואו היא גם עשתה קריירה צבאית מרשימה ופורצת דרך, גם נבחרה לכנסת מיד עם שחרורה מהצבא וגם מכהנת כשרה – מדובר בהצלחה מסחררת במונחים ישראליים בכלל, וודאי במונחים של אישה שגדלה בפריפריה והיתה רחוקה ממוקדי ההשפעה והכוח. מירי רגב יכולה היתה להשתמש בהצלחה האישית שלה כאישה מזרחית ולרתום אותה לטובת אג'נדה חברתית. לטובת קידום נשים ומזרחים. היא היתה יכולה להפוך לאייקון ישראלי המוביל מהפכה מזרחית ומהפכה נשית.

אלא שלמירי רגב יש תוכניות אחרות, כמי שמעוניינת להישאר בהנהגת הליכוד ואולי אפילו להובילו בעתיד. היא הבינה בחושיה הפוליטיים החדים כי עליה להתאים עצמה לסביבה בה הוא פועלת, ללכת עם הכוח ולא נגדו.

ומדובר בשני כוחות עיקריים: נתניהו ומרכז הליכוד. בגזרת נתניהו פירוש הדבר הוא פעולה תוך נאמנות מוחלטת אליו ומחיקת העצמי לחלוטין, ובגזרת מרכז הליכוד פירוש הדבר הוא להתאים עצמה להלך הרוח השורר בו, ובפרט למה שאנשי המרכז מצפים ממי שהם בוחרים לייצגו.

מזה שנים – הן נתניהו והן מרכז הליכוד עובדים בסימביוזה מוחלטת, האינטרס שלו הוא האינטרס שלהם, ההצלחה שלו היא ההצלחה שלהם – ואלה התאפשרו בעיקר תוך הפצת לאומנות וניצול רגשות קיפוח של מזרחים.

שני אלה הם מכרה זהב למי שרוצה להצליח בליכוד, ומרגע שרגב עמדה על כך -היו שני אלה לחבריה הטובים ביותר, הם שימשו אותה בכל אחת מהופעותיה כשרת התרבות, הם היו לחם חוקה, והיה לה קל מאוד להשתמש בהם דווקא מכורסת משרד התרבות. שכן על אף השינויים התרבותיים שעוברים על ישראל, שינויים הבולטים מאוד למשל בתחום המוסיקה, אך אינם מוגבלים רק לה, התרבות עדיין נתפסת כמעוז של האליטות של השמאל – ומירי רגב קיבלה הזדמנות להיכנס באליטות של השמאל מהמקום הכי גבוה – ממשרת השרה.

אלא שלרגב יש תוכניות אחרות, כמי שמעוניינת להישאר בהנהגת הליכוד ואולי להובילו בעתיד. היא הבינה בחושיה הפוליטיים החדים כי עליה להתאים עצמה לסביבה בה הוא פועלת, ללכת עם הכוח ולא נגדו

אפשר לומר כי מירי רגב לא חיכתה אפילו מאה ימים של חסד בתפקידה החדש בטרם רתמה הן את הלאומנות והן את קיפוח המזרחים לסלילת דרכה במרכז הליכוד, והיא עשתה זאת באופן קר ומחושב תוך ניצול ציני של כל הזדמנות שנקרתה בדרכה.

תקצר היריעה מלתאר את כל הפרשות בהן היתה מעורבת: 'קאט זה בולשיט' מוועידת התרבות, הרס טקס פרסי אופיר – עת עזבה אותו בהפגנתיות בגלל הקראת שיר של דארוויש, וזאת על אף שידעה מראש ותוך קריאות ביניים, לא היה לה כלל אכפת שהטקס הוא של האמנים ולא שלה, לא היה לה אכפת שרבים וטובים עמלו על הטקס והגיע לאמנים להנות מערב שכולו שלהם – היא שמה את עצמה במרכז ולא נתנה לאמנים ולו מעט כבוד.

בהמשך הביאה לביטול משחק הידידות עם נבחרת ארגנטינה בשל התעקשותה על העברתו לירושלים, ניסתה להטיל צנזורה על הופעה בפסטיבל ישראל שכללה עירום, התעמתה עם השחקן נורמן עיסא על סרובו להופיע בבקעת הירדן, התערבה התערבות הבוטה בתוכנית הממלכתית בטקס הדלקת המשואות תוך כיפוף כללי הטקס כדי לאפשר לנתניהו לנאום, ופיזור הבטחות שווא להקמת עשרות מוזיאונים בעיירות הפיתוח להנצחת "מורשת המזרחים".

מנגד – היא התנגדה להוצאת מכונות הפיס מישובים חלשים ולמיסוי הטוטו והלוטו. מדוע היא נזעקה כל כך להגן על מכונות מפעל הפיס בישובים בהם אנשים חסרי אמצעים מהמרים?

והיתה גם האשמת ערביי חיפה בהצתות על אף שנקבע כי מקור רוב השריפות לא היה בהצתות, מלחמתה בפסטיבל דוקאביב ובהענקת הפרס לסרט שכל חטאו היה שהוא עוסק בעורכת הדין לאה צמל המגינה על פלשתינים מול רשויות החוק בישראל.

תוך ניצול הלאומנות והמזרחיות היא דאגה להכתים את שמם של נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, כזו שכל מדינה היתה מתגאה בהם. ורשימת החללים ארוכה, ארוכה מאוד: יאיר גרבוז ועודד קוטלר, דניאל ברנבויים וליאור אשכנזי, מאיר שלו וגילה אלמגור, גברי בנאי וגידי אורשר.

כולם הוקרבו במודע על מזבח המסע של מירי רגב לכבוש את הליכוד, כשכל העת הניעה את מעשיה הרטוריקה, רטוריקה של שנאה, רטוריקה שעלתה כדי הסתה, רטוריקה שקשרה בין תקציב תרבות לדעה פוליטית – כן, כמו בעניין הבג"ץ בו פתחנו.

אפשר לומר כי רגב לא חיכתה אפילו מאה ימים של חסד בטרם רתמה את הלאומנות וקיפוח המזרחים לסלילת דרכה במרכז הליכוד, באופן קר ומחושב, תוך ניצול הזדמנויות ציני

וברטוריקה הזו רגב השתמשה במותג הכי מצליח בישראל בשנים האחרונות – קיפוח המזרחים. מותג פוליטי ומותג כלכלי, מותג המקנה לאוחזים בו הצלחה אלקטורלית, מותג שבו אינך צריך להציג כל הישגים או הצלחות – כל שעליך לעשות זה לומר שאתה מדבר בשם המזרחים שקופחו, לא לשכוח כמובן להזכיר את האשמים בקיפוח וזהו, ההצלחה מובטחת.

וברטוריקה הזולה והמשתלחת ששימשה את רגב – המזרחיות הוצגה באופן חד-ממדי ומבזה – בעיקר הפולקלור, לא הוצגו לא אנשי התרבות ולא אנשי הרוח, לא הסופרים, לא השחקנים, לא אנשי האקדמיה – אלא השוליים.

ואם אלה שוליים הפועלים בשולי החוק מה טוב – תמיכתה באייל גולן, באלאור אזריה ובאוהדי בית"ר ירושלים עת ישבה על הטריבונות בשעה ששרו "שיישרף לכם הכפר" הם מקרים המעלים תהיות באשר לשיקול הדעת של השרה האמורה לנהוג בממלכתיות.

ואחרי חמש שנים במשרד התרבות אפשר לשאול מה הם הישגי רגב במשרד, איזה הצלחות ניתן לזקוף לזכותה, האם היא קידמה מהפכה מזרחית? איך היא תרמה לעיירות הפיתוח שבשמם דיברה? ובכן, ההצלחה הכי גדולה של רגב היא הגדלת תקציב משרד התרבות באופן כללי ועל כך אין כל וויכוח – וזה אגב תפקיד של כל שר בכל משרד – לדאוג להגדלת תקציבו.

באשר לקידום המזרחים, אומנם רגב הזכירה בכל אחד מנאומיה את הפריפריה, אך הישגיה בתחום התרבות שם הם צנועים בהרבה: הפיכת התזמורת האנדלוסית לתזמורת לאומית כך שתקציבה גדל, ויסוד פסטיבל "כתר המזרח" כשעל האחרון אפשר לשאול האם קידום פסטיבל כזה ששם בגטו את התרבות המזרחית ותוחם את גבולותיה היטב הוא אכן הישג? גם פה ניצחה בעיקר הרטוריקה – הרטוריקה הלאומנית ורטוריקת הקיפוח – רטוריקה שדאגה לכך שרגב לא תרד מהכותרות.

וברטוריקה הזו רגב השתמשה במותג הכי מצליח בישראל בשנים האחרונות – קיפוח המזרחים. מותג פוליטי ומותג כלכלי, מותג המקנה לאוחזים בו הצלחה אלקטורלית, מותג שבו אינך צריך להציג כל הישגים או הצלחות

הרשו לי לסיים בנופך אישי, אינני שונה בהרבה ממירי רגב. נולדנו באותה השנה (וויקיפדיה לסקרנים) להורים בני עדות המזרח, שתינו גדלנו בעיירות פיתוח – היא בדרום ואני בצפון, שתינו דור ראשון להורים שקופחו בידי הממסד הישן, והרי כמעט ואין מי שמכחיש את העובדה שהיה קיפוח.

על כן חשבתי שיכול להיות, שדווקא מינוי של אחת שגדלה בעיירת פיתוח והצליחה מכל בחינה שהיא הוא רעיון טוב, שהרי היא יודעת ומכירה את האוכלוסייה, את הקשיים, את שנות האור המבדילות בין המרכז לבין הפריפריה, אך לצערי דבר מכל אלה לא קרה, היא לא דאגה לא למהפכה מזרחית ולא למהפכה נשית, רגב הסתפקה ברטוריקה – רטוריקה עם אמירות בעייתיות מהסוג "אני מירי סיבוני רגב ולא קראתי צ'כוב" – איך לנפנף במה שלא קראת מקדם משהו? ממתי נפנוף בחוסר ידע הוא דבר טוב? האם היא מנסה לעודד לא לקרוא? זו דרך משונה מאוד לומר שגם אם לא קראת צ'כוב אפשר להצליח.

ואחרון, בימים אלה בהם מוקמים משרדי ממשלה מופרכים על מנת לספק ג'ובים לאנשי הליכוד ראוי להזכיר כי גם משרד התרבות הוקם באופן דומה – תחילה היתה התרבות תחת שר החינוך אך עם השנים עברה למשרד ל"מדע תרבות וספורט". היה זה בנימין נתניהו שהחליט להקים משרד חדש – משרד התרבות והספורט.

הראשונה שכיהנה בתפקיד היתה לימוד לבנת מהליכוד, ולאחריה מונתה מירי רגב. ספק אם בלעדי רגב והשערוריות בהן היתה מעורבת מישהו היה שומע על המשרד, שלא נחשב בקרב הפוליטיקאים כמשרד נחשב.

דבר אחד אפשר לומר בביטחון, העדפת הרטוריקה על פני הפרקטיקה היא הצלחה מסחררת, מירי רגב נתפסת במרכז הליכוד כגיבורה, כמקדמת המזרחים. אפילו נתן אשל, המקורב ביותר לנתניהו חלק לרגב "שבחים" על רטוריקת השנאה: "מירי רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת, זה שהיא בהמה בכלל, עזוב. אבל היא עושה עבודה מצוינת. היא מלהיבה את הקהל, וזה מצליח. זה כמו ההוא בכדורגל שעומד ועושה לקהל ככה עם הידיים. זה מה שהיא עושה. וזה מצליח".

העדפת הרטוריקה על פני הפרקטיקה היא הצלחה מסחררת. רגב נתפסת במרכז הליכוד כגיבורה. אפילו נתן אשל חלק לה "שבחים": "רגב עושה עבודה מצוינת. זאת אומרת, זה שהיא בהמה בכלל, עזוב"

חמש שנים במשרד התרבות קידמו את מירי רגב מאוד אך ספק אם קידמו את התרבות או את המזרחים.

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 1,633 מילים ו-2 תגובות

בג"ץ רק רצה לחזור הביתה בשלום

לפני כשבוע ניתן פסק דין בעתירות לבג"ץ כנגד הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים וכנגד חוקיות ההסכם שנחתם בין נתניהו לבין גנץ. העתירות נדחו בשני העניינים, ועל אף שטרם פורסמו מלוא הנימוקים לדחיית העתירות, דבר אחד ברור – העתירות נדחו פה אחד.

בטרם אדרש לעתירה עצמה אציין כי ככלל פסיקות בג"ץ אינן נדונות כעניין שבשגרה בהרכב מורחב של שופטים ודי בשלושה שופטים לקבוע הלכה, אלא שבמקרים מסויימים קיימות הצדקות לקיום דיון בהרכב מורחב של שופטים. בפרט כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות מכרעת מהבחינה הציבורית, כאשר ההנחה היא שדיון בהרכב מורחב וההחלטה בו תעשה תוך דיון רציני של שופטים מקצועיים בעלי ניסיון וידע, ושבפסיקתם יהיה ביטוי למגוון של דעות במסגרת קבלת ההחלטה.

אלא שהפסיקה שניתנה בשבוע שעבר לא רק שלא היה בה ביטוי למגוון הדעות, אלא שהרכב מורחב של שופטים, עשרה במספר, הצטרף לפסיקתה של כבוד הנשיאה אסתר חיות. מדובר בפסיקה פה אחד במובן המוחלט של הביטוי.

הפסיקה שניתנה בשבוע שעבר – לא רק שלא היה בה ביטוי למגוון הדעות, אלא שהרכב מורחב של שופטים, 10 במספר, הצטרף לפסיקת כבוד הנשיאה אסתר חיות. מדובר בפסיקה פה אחד במובן המוחלט של הביטוי

לא רק דיון בהרכב מורחב של שופטים איננו עניין שבשגרה אלא שאפשר להניח כי גם פסיקה המתקבלת פה אחד איננה עניין שבשגרה – שהרי הדיון בהרכב מורחב נועד מלכתחילה להביא מגוון של דעות. מכאן שגם אם מרבית המשפטנים והפוליטיקאים העריכו כי בג"ץ יידחה את העתירה, הרי שאף אחד לא העלה בדעתו כי הפסיקה תינתן בתמימות דעים מוחלטת – פה אחד.

והחלטה שהתקבלה מעלה את השאלה: האם ייתכן שהעניין שהועלה בעתירה – הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים – איננו מסוג העניינים בעלי החשיבות המצדיקים דיון בהרכב מורחב? האם ייתכן שהעניין הוא כה ברור משפטית עד שלמעשה לא היה כלל צורך בדיון בהרכב מורחב ודי היה בדיון בהרכב של שלושה שופטים?

השאלה לעיל היא שאלה רטורית. שהרי ברור לכל בר דעת כי שאלת הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים הוא עניין מהותי בעל חשיבות ציבורית רבה, המצדיק דיון בהרכב מורחב.

ואף אם ראוי היה שעניין כזה לא יגיע כלל לפתחו של בית המשפט, אלא ייקבע בנורמות ציבוריות, הרי שמרגע שנורמה ציבורית כזו לא כובדה על ידי הנאשם נתניהו, והרי אי אפשר לומר כי נורמה כזו איננה קיימת – ראו מקרי אולמרט, קצב, עזר וויצמן, ומרגע שדיון כזה הגיע לפתחו של בית המשפט העליון – ראוי היה לו לדיון להיערך באופן הרחב  והממצה ביותר. ראוי היה להידרש לכל אחד מההיבטים שלו, כולל אלה שאינם נוגעים רק לליבת העניין, אלא גם לשוליו. ראוי היה לא להשאיר אבן על אבן. ראוי היה לכתוב פסק דין שלא ייפול בחשיבותו מפסק דין "המזרחי" שביסס את הביקורת השיפוטית של בית המשפט על חקיקה של הכנסת.

אלא שפסק דין כזה לא נכתב. במקומו נכתב פסק דין משפטי מאוד, מצומצם מאוד, יבש מאוד. כזה שלא נגע ולו במקצת הסוגיות הערכיות שבעתירה שהוגשה ולבד מהאמרה: "המסקנה המשפטית שאליה הגענו אין בה כדי להמעיט מחומרת האישומים התלויים והעומדים נגד חה"כ נתניהו בעבירות על טוהר המידות, ומהקושי הנגזר מכהונה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים" (פסקה 19 לפסה"ד) אין כל התייחסות לאישומים ולחומרתם ואימרה זו למעשה חסרת תוקף אופרטיבי שהרי הנאשם קיבל את ברכת בית המשפט להרכבת הממשלה.

פסק דין רחב לא נכתב, במקומו נכתב פס"ד מצומצם ויבש מאוד. שלא נגע ולו במקצת הסוגיות הערכיות שבעתירה. לבד מאמירה אחת אין התייחסות לאישומים ולחומרתם, והנאשם קיבל למעשה את ברכת ביהמ"ש

וכאן עולה השאלה החשובה יותר, אם מדובר בעניין כה עקרוני, כה מהותי, עניין שבליבת שלטון החוק, כיצד קרה הדבר שלא רק שהעתירה נדחתה ללא דיון מקיף בכל היבטי הסוגיה, אלא שהדחייה התקבלה פה אחד?

איך אפשר ליישב את הסתירה שבין חשיבותה הרבה של השאלה, חשיבות עקרונית כללית החורגת מהמקרה הספציפי, לבין העובדה שהתקבל פסק דין מצומצם בהחלטה של פה אחד? האמנם אחד עשר שופטי בג"ץ חשבו כולם שאין שום בעייה בהטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים?

את התשובה לשאלה הזו אי אפשר למצוא רק במערכת המשפט, היא מצויה בראש ובראשונה בכהונתו ארוכת השנים של בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה. כהונה שהתאפיינה בחשדות מהחמורים ביותר נגד איש ציבור, חשדות שהבשילו לכדי כתבי אישום חמורים לא פחות. אבל היא מצויה גם בעובדה שאסתר חיות הושבעה לתפקיד הנשיאה כאשר החשדות נגד הנאשם נתניהו כבר קרמו עור וגידים ומסע הדלגיטימציה שלו למערכת המשפט כבר הפך גלוי לעין כל, כך שכבר עם כניסתה לתפקיד היא כיהנה "תחת אש".

כהונה תחת אש איננה כהונה קלה, היא יכולה להצמיח ענקי משפט ורוח הפורחים ומלבלבים על אף האש, והיא יכולה לעשות את ההיפך מכך – ועל אף הנאום חוצב הלהבות שנשאה חיות בטקס השבעתה הרי שהפסיקה שלה מראה כי אין היא עשוייה מהחומרים מהם עשויים ענקי המשפט, אין היא עשוייה מהחומרים המייצרים פסיקות חדשניות בעלות אומץ ואפשר היה לראות זאת כבר בעתירות קודמות כמו בחוק ההדחה.

"חוק ההדחה", הוא למעשה תיקון לחקיקת יסוד. מדובר בחוק המסמיך את הכנסת להחליט בתנאים מסוימים על הפסקת חברות של חבר כנסת שיש במעשיו משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל.

הדיון בעתירה היה בהרכב מורחב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה אסתר חיות, גם פה דחה בית המשפט את העתירות פה אחד. גם פה לא נאמרה כל אמירה ערכית עקרונית. גם פה פסקה חיות כי: "אף שחוק ההדחה פוגע פגיעה ממשית בזכויות יסוד שהן מהחשובות בשיטתנו, רב המרחק בין פגיעה זו ובין שלילת עקרונות העל של השיטה". וחשוב מכך – לבית המשפט היתה אפשרות לדון לראשונה בדוקטרינת "התיקון החוקתי שאינו חוקתי" אך בית המשפט נמנע מכך.

כהונה תחת אש איננה קלה, היא יכולה להצמיח ענקי משפט ורוח הפורחים חרף האש, ויכולה לעשות את ההיפך. על אף נאומה חוצב הלהבות של חיות בטקס השבעתה, פסיקתה מראה כי אינה עשוייה מחומרי ענקי המשפט

ועל אף ההבדלים בין העתירה בחוק ההדחה שעניינה חוק שחוקקה הכנסת לבין העתירה בשאלת כהונת נאשם בפלילים, הרי שבשני המקרים בית המשפט, עם חיות בראשו, הראה כי הוא אינו בנוי למהפכות, אינו בנוי לפסיקות חדשניות, אינו בנוי לפסיקות אמיצות – הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום.

אלא שברצון הזה לחזור הביתה בשלום שטיבו הוא הימנעות מקביעת הלכה תקדימית, עשה בית המשפט את ההיפך מכך. למעשה בית המשפט בראשות חיות נתן פסיקה תקדימית מהמעלה הראשונה, פסיקה תקדימית הקובעת כי נאשם בפלילים יכול לכהן בתפקיד ראש הממשלה, ומקל וחומר נגזר כי נאשם בפלילים יכול לכהן בכל תפקיד ציבורי.

מבלי שהתכוון לכך, או למעשה התכוון לההיפך מכך, יצאה מבית המשפט העליון בראשות חיות הלכה משפטית חדשנית – כבוד נשיאת בית המשפט העליון הגדירה את גבולות בית המשפט הגבוה לצדק – גבולות החוק בלבד, לא צדק, לא מוסר, לא ערכים.

והפסיקה מעידה על כך שלא רק שהטענה של הנשיאה במהלך הדיון ש"שום מבצר לא ייפול" אם העתירה תידחה איננה נכונה אלא שהמבצר כבר נפל. המבצר כבר נפל כי במהלך הדיון ביקשו השופטים מהעותרים איזשהו עוגן, איזושהי אחיזה שתעזור להם לבסס את פסילת מועמדותו וכהונתו של נאשם בפלילים בראשות הממשלה.  ובחיפושם אחר תקדים להישען עליו עיניהם טחו מלראות כי עצם הדיון בכהונת נאשם בפלילים בראשות הממשלה מהווה תקדים בפני עצמו, לא כל שכן החלטה פה אחד שאין לכך מניעה משפטית.

מבלי שהתכוון, יצאה מביהמ"ש העליון בראשות חיות הלכה משפטית חדשנית – כבוד נשיאת ביהמ"ש העליון הגדירה את גבולות בית המשפט הגבוה לצדק – גבולות החוק בלבד, לא צדק, לא מוסר, לא ערכים

והעובדה שההחלטה התקבלה פה אחד בידי אחד עשר שופטים, באופן חריג שבחריגים, מעידה כי אבני הבליסטראות שהשליך הנאשם על מערכת המשפט, אם בעצמו ואם באמצעות האנשים שמינה ובהם שר המשפטים, לאורך שנות כהונתו ובפרט מאז ההחלטה להעמידו לדין עשו את שלהן, השופטים לא צריכים תזכורת למה מצופה מהם – הידיים ידי בג"ץ אבל הקול הוא קולו של נאשם בפלילים המאיים על בית המשפט.

פסיקת בג"ץ איננה רק כניעה לנאשם בפלילים, היא כריתת הענף עליו הם יושבים, לא הביקורת על פסק הדין היא שפוגעת בבג"ץ – את הפגיעה החמורה ביותר, נזק בל ישוער, גרם בג"ץ לעצמו.

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
11
גם אם תמשיכו אלף פעם לומר שהחשדות חמורים הם לא יאדימו מלבד הדיו שאתם מבזבזים .על איזה חשדות חמורים אתם מדברים על סיגרים? הצחקתם אותי על שמפניה ? .אתם מדברים על סיקור חיובי כשוחד. הצחקתם... המשך קריאה

גם אם תמשיכו אלף פעם לומר שהחשדות חמורים הם לא יאדימו מלבד הדיו שאתם מבזבזים .על איזה חשדות חמורים אתם מדברים על סיגרים? הצחקתם אותי על שמפניה ? .אתם מדברים על סיקור חיובי כשוחד. הצחקתם אותי …… גם אצל אולמרט הייתה הפללה מכוערת שהציבור ידע והבין רק מאוחר מדי. אולמרט ישב בכלא על 60000 שקלים , הצחקתם אותי אפילו אני לא הייתי מסתפקת בשוחד מצחיק כזה .זוכרים אולמרט לא היה שכיר כמוני הוא היה איש עשיר.
אז הציבור שתק בתקופתו של אולמרט אבל אחרי מסע ה"חמגשיות" וכל השאר כבר הבנו את השיטה.
מי שלא ניתן להפיל בדרך דמוקרטית מפילים על הטרדה מינית או שוחד. הטרדה מינית זה קצר , שוחד קצת יותר קשה בעיקר אם האיש נלחם על חפותו. אז די עם קישקושי המילים. הציבור הבין והבין טוב שמישהו מנסה לקחת לו את הבחירה החופשית ואנחנו לא נאפשר את זה.המחוקקים ימישיכו להיות חברי הכנסת ולא השופטים. ואם השופטים רוצים להשפיע על החוקים במדינה שיעשו מה שעשו המורים בעבר ועכשיו העיתונאים שיפשילו שרוולים וילכלכו את הידיים וילכו אל העם לבקש מנדט ויהפכו לחכ"ים ,לא לפני שיוותר על משכורתם כחכ"ים כי יחד עם הפנסיה כשופטים יהיה צורך להרחיב את העמודות בחשבון הבנק שלהם שגם כך היא אסטרונומית

להלן נוסח החוק לגבי "הפסקת כהונה של ראש הממשלה מחמת עבירה" 18. (א) הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום ק... המשך קריאה

להלן נוסח החוק לגבי "הפסקת כהונה של ראש הממשלה מחמת עבירה"
18. (א) הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום קלון; החליטה הכנסת כאמור, יראו את הממשלה כאילו התפטרה עם קבלת ההחלטה.
(ב) … (ג) …
(ד) לא הועבר ראש הממשלה מכהונתו לפי סעיף זה ופסק הדין כאמור בסעיף קטן (א) נעשה סופי, תיפסק כהונתו של ראש הממשלה ויראו את הממשלה כאילו התפטרה ביום שבו פסק הדין נעשה סופי.
(ה) הוראות סעיפים 42א ו-42ב לחוק-יסוד: הכנסת, לא יחולו על ראש הממשלה.

"כבוד נשיאת בית המשפט העליון הגדירה את גבולות בית המשפט הגבוה לצדק – גבולות החוק בלבד, לא צדק, לא מוסר, לא ערכים." שתי הערות על אמירה מדויקת זו של רינה ענתי. מה עושים כאשר יש לקונה (חוס... המשך קריאה

"כבוד נשיאת בית המשפט העליון הגדירה את גבולות בית המשפט הגבוה לצדק – גבולות החוק בלבד, לא צדק, לא מוסר, לא ערכים." שתי הערות על אמירה מדויקת זו של רינה ענתי.
מה עושים כאשר יש לקונה (חוסר) בחוק? מה יעשה הבג"ץ בראשות חיות במקרה זה? הרי המחוקק לא חשב או לא האמין שתהיה אפשרות שאדם שהוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד מרמה והפרת אמונים יהיה מועמד לראשות הממשלה.
הנקודה השניה היא שרוב המחוקקים, רוב חברי הכנסת הנוכחיים הם כאסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה נתניהו, ויעבירו כל חוק שיידרש להצלתו מבית האסורים, גם אם הדגל השחור של אי חוקיות יתנוסס מעליו.

הפסקתי לקרוא בקטע שבו כתבת שבג"צ צריך לדון בעניין בצד הערכי. בית המשפט צריך לדון אך ורק בצד החוקי. ערכים נקבעים בדיון ציבורי וקביעת חוקים המשקפים אותם על ידי נציגי העם - חברי הכנסת. ... המשך קריאה

הפסקתי לקרוא בקטע שבו כתבת שבג"צ צריך לדון בעניין בצד הערכי.

בית המשפט צריך לדון אך ורק בצד החוקי.

ערכים נקבעים בדיון ציבורי וקביעת חוקים המשקפים אותם על ידי נציגי העם – חברי הכנסת.

אם בית המשפט רוצה את אמון הציבור- עליו להשאיר דיונים ערכיים לציבור, ולהתמקד בדיונים חוקיים

עפ"י חוק יסוד הממשלה , ראש ממשלה נאשם בפלילים יכול להמשיך לכהן בתפקידו! הדיון בבגצ לא עסק בכך -אלא בח"כ שנאשם בפלילים ומציג מועמדות לראשות הממשלה. כל עוד קיים החוק לעיל-פסיקת הבגצ מתבקש... המשך קריאה

עפ"י חוק יסוד הממשלה , ראש ממשלה נאשם בפלילים יכול להמשיך לכהן בתפקידו!
הדיון בבגצ לא עסק בכך -אלא בח"כ
שנאשם בפלילים ומציג מועמדות לראשות הממשלה.
כל עוד קיים החוק לעיל-פסיקת הבגצ מתבקשת.
פסילת חוק היסוד -אם כבר- היתה צריכה להעשות בסמוך לחקיקתו , לפני כעשרים שנה.

אכן, חיות במו ידיה הפילה את בג"ץ ממעמד משכן הצדק למעמד משכן פקידי החוק. תקווה קטנה - העתירות שיוגשו לאחר חקיקת החוקים המפוקפקים, אולי יובילו לפסילתם. אטבריאן בהחלט הביעה חשש מכך. אולי ... המשך קריאה

אכן, חיות במו ידיה הפילה את בג"ץ ממעמד משכן הצדק למעמד משכן פקידי החוק. תקווה קטנה – העתירות שיוגשו לאחר חקיקת החוקים המפוקפקים, אולי יובילו לפסילתם. אטבריאן בהחלט הביעה חשש מכך. אולי בדיעבד יסתבר כי בג"ץ נתן מספיק חבל לנאשם כדי לתלות את עצמו… גחלילית באפילה…

עוד 1,218 מילים ו-11 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה