בשבוע הראשון של הממשלה החדשה הציג שר המשפטים יריב לוין תוכנית שאפתנית לרפורמה במערכת המשפט הישראלית. מבקריו לא בררו מילים. הרפורמה תויגה כ"הפיכה פוליטית" וכ"הרס הדמוקרטיה הישראלית".

אולם, לוין לא מתרגש מהביקורת – וממשיך לקדם את השינויים במהירות מסחררת. הוא אף מצפה לסיים את חקיקת הרפורמה עד מרץ.

יש לו סיבה טובה למהר. הזמן לא פועל לטובתו. המהלך שלו פחות פופולרי מכפי שטוענים תומכיו. על פי דיווחים מתוך הליכוד, לוין אף איים בהתפטרות כדי לזכות בגיבוי פומבי מצד כמה חברי מפלגה – והיה עליו להדוף לחץ מצד ראש הממשלה עצמו, שרצה לצמצם או להאט את הרפורמה.

נראה כי הדיווחים הללו נתמכים בסקרי דעת קהל. בסקר "הקול הישראלי" – שפורסם על־ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בתחילת החודש – נשאלו המשיבים האם לבית המשפט העליון צריכה להיות סמכות לבטל חוקים המנוגדים לחוקי היסוד. התוצאות הראו את הצפוי: דעת הקהל נחלקת באופן כמעט מושלם על־פי קווים מפלגתיים, למעט יוצא מהכלל אחד.

הפגנה נגד המהפכה המשפטית של יריב לוין ליד ביתו במודיעין, 20 בינואר 2023 (צילום: Jonathan Shaul/Flash90)

רק מפלגה אחת התפצלה לשניים – הליכוד, המפלגה שדוחפת את הרפורמה. כמעט מחצית ממצביעי הליכוד בבחירות האחרונות – 47% – חושבים שלבית המשפט צריכה להיות סמכות לבטל חוקים; 42% חושבים שלא

רובם המכריע של מצביעי מפלגות האופוזיציה מעדיפים בית משפט חזק; בקרב מצביעי יש עתיד שיעורם עומד על 85%. מצביעיהן של בעלות בריתו הדתיות של בנימין נתניהו – ש"ס, יהדות התורה והציונות הדתית – התנגדו ברוב דומה (95% בקרב מצביעי ש"ס) לאפשר לבית המשפט לבטל חקיקה.

רק מפלגה אחת התפצלה לשניים באופן כמעט שווה – הליכוד, המפלגה שדוחפת את הרפורמה. כמעט מחצית ממצביעי הליכוד בבחירות האחרונות – 47% – חושבים שלבית המשפט צריכה להיות סמכות לבטל חוקים; 42% חושבים שלא.

בתוך כך, לוין מבין שאם הרפורמה תידחה עד להתערערותה של הקואליציה בדמי ימיה (כמו רוב הקואליציות בישראל) – יועצי הקמפיין של הליכוד, ובראשם נתניהו עצמו, עלולים לגנוז את הרעיון לחלוטין מחשש לפגיעה בקלפי.

פאניקה הגיונית

בינתיים, תגובת המרכז–שמאל לרפורמה המואצת נראית כפאניקה משולחת רסן – אך לא חסרת בסיס. הכנסת היא פרלמנט חד־ביתי; אין בית נוסף שיכול להטיל וטו על מעשיה או להגביל אותה.

אריה דרעי מתלוצץ עם בנימין נתניהו ויריב לוין במליאת הכנסת, 13 בדצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

המפלגות בישראל הן ריכוזיות מאוד – רוב חברי הכנסת ממונים על ידי ראשי המפלגות, לא בהצבעה מקדימה או בבחירות אזוריות. הרשות המבצעת והרשות המחוקקת הן מבחינה מעשית גוף אחד, שכן הממשלה מורכבת ומאוישת על־ידי חברי הרוב הפרלמנטרי.

במילים אחרות, יש מעט מאוד מאותם "איזונים ובלמים", עליהם לומדים בשיעורי האזרחות. אם בית המשפט יוחלש, שואל כעת המרכז–שמאל, מה יבלום רוב כוחני להחליט, למשל, לשלול את זכויות המיעוטים? זו אינה שאלה תיאורטית בהתחשב בהרכב הממשלה החדשה של נתניהו – לא עמדותיה הפוליטיות או רעיונותיה כשלעצמם אלא הלכידות והאחידות שלה.

הבלם העיקרי בממשלות ישראל מאז ומעולם היה האופן שבו הבוחרים והמפלגות נחלקו באופן טבעי לקבוצות על בסיס תרבותי ודתי בקלפיות. ככלל, הקואליציות הישראליות הן מגוונות, אינן ממושמעות ומועדות לקרוס משום שהן מורכבות מריבוי של מפלגות מגזריות המושכות בכיוון אחר.

בתוך הקואליציות הללו, קהילות קטנות לרוב מגינות זו על זו – גם אם פעורה ביניהן תהום פוליטית או תרבותית. המפלגות הערביות מצביעות דרך קבע נגד צעדים חילוניים שנתפסים כאנטי־חרדיים בעיני המפלגות החרדיות; והמפלגות החרדיות מחזירות להן טובה בהכשלת הצעות של הימין שנתפסות כאנטי־ערביות.

ח"כ משה גפני משוחח עם ח"כ אחמד טיבי בכנסת, 13 בדצמבר 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

קואליציית הימין–דתיים שבנה נתניהו במשך 44 חודשים של תיקו פוליטי מתגלית כהומוגנית מכדי לשמש כבלם של עצמה. בית המשפט, מאמין המרכז–שמאל, הוא אולי המעוז האחרון לבלימת הכוח

כך, קואליציה לא רשמית של קבוצות השוליים ריסנה במשך שנים את הקבוצות החזקות משמאל ומימין. אולם, המאפיין הדמוקרטי הזה עלול להתפוגג. קואליציית הימין–דתיים שבנה נתניהו במשך 44 חודשים של תיקו פוליטי מתגלית כהומוגנית מכדי לשמש כבלם של עצמה. בית המשפט, מאמין המרכז–שמאל, הוא אולי המעוז האחרון לבלימת הכוח – ולכן סומן כמטרה.

"מה שמסתתר מאחורי הרעיון הזה [של לוין] זה שהשלטון כרגע רוצה כוח בלתי מוגבל", טענה בשבוע שעבר המשפטנית סוזי נבות. "אין פה שום שיח על איזון של רשויות". אולם, החרדה הזאת חושפת בעיה גדולה.

כשהמרכז–שמאל טוען כי הזכויות והחירויות של אזרחי ישראל – ובפרט של בני המיעוטים – נשמרות אך ורק על ידי מוסד אחד פגיע למדי, הוא למעשה מכריז כי הקרב כבר אבוד. גם אם הרפורמות של לוין יוכשלו – הן ישובו בעוד שנה או שנתיים או חמש.

כל עוד הימין ישמור על היתרון הדמוגרפי שלו ועל אחדותו, זה רק עניין של זמן. לכן, או שהאיום פחות גדול מכפי שהמרכז–שמאל טוען, או שההתמקדות הבלעדית בהגנה על בית המשפט מסתכמת בהוצאה עצומה של הון פוליטי כדי לקיים מבנה רעוע מטבעו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו יוצא מביתו של אריה דרעי כמה שעות אחרי פרסום החלטת בג"ץ בעניינו, 18 בינואר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"לא מבטלים חוק"

בימין נחושים להעביר את הרפורמה. בית המשפט לטענתם היה זה שהפר את כללי הדמוקרטיה והם דורשים תיקון כדי "להחזיר את האיזון החוקתי". מדובר באמונה אמיתית ורצינית לחלוטין.

ב־1992, בדיון בכנסת לקראת ההצבעה הסופית על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התגלע ויכוח בין חברי כנסת מהליכוד. מצד אחד עמד אוריאל לין, תומך נלהב של החוק ואחד ממקדמיו העיקריים כיושב ראש ועדת החוקה של הכנסת; מהצד השני עמד חבר הכנסת מיכאל איתן.

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית­ המשפט העליון", הרגיע לין את חברי הכנסת מעל דוכן הנואמים. "אין מוקם בית ­משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים".

איתן חלק עליו בתוקף. החוק החדש, הוא צעק ממקום מושבו באולם, יוביל בהכרח לביטול חוקים. החוק אוסר על העברת חוקים עתידיים שלא יהלמו "את ערכיה של מדינת ישראל… כמדינה יהודית ודמוקרטית". ומי יקבע, דרש איתן, אם חוק עתידי מפר את הערכים האלה, או מהם ערכיה של מדינה יהודית?

חבר הכנסת לשעבר אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר (צילום: Moshe Shai/Flash90)

"זו שאלה פוליטית", הוא טען, "זו לא שאלה משפטית". לין לא התרגש. "המחוקק קובע, ובית ­המשפט קובע", הוא השיב. "זוהי המערכת הקיימת היום ואין לך אחרת… גם היום בית­ המשפט יכול לפרש חוקים".

"אבל לא לפסול חוקים", התעקש איתן. "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק", השיב לין – תחזית שהתבררה כשגויה לגבי התנהגותו העתידית של בית המשפט. באותו דיון, אברהם רביץ מסיעת דגל התורה הסביר את חששותיהם של החרדים לנוכח החוק.

"מקנן בנו החשש שמא לימים או לדורות ייתנו שופטים בישראל פירושים מפליגים לחירות המובאה בהצעת חוק זו, ואשר מחולליה אף לא חלמו על כך, וייתנו דרור לחירות בלי להתחשב ברגשותיהם של יהודים דתיים או קבוצות אחרות", אמר רביץ.

בשנים שחלפו מאז, בית המשפט ביטל או ערער שוב ושוב על חוקים והחלטות שהחברה החרדית תופסת כחיוניים לשמירה על אופייה ועל אורחות חייה

באזהרה הזאת הייתה משום ראיית הנולד. בשנים שחלפו מאז, בית המשפט ביטל או ערער שוב ושוב על חוקים והחלטות שהחברה החרדית תופסת כחיוניים לשמירה על אופייה ועל אורחות חייה, כגון חקיקה הפוטרת תלמידי ישיבות משירות צבאי.

חבר הכנסת לשעבר מיכאל איתן נואם בכנסת, 24 בנובמבר 2008 (צילום: Michal Fattal/Flash90)

ח"כים חרדים אוהבים לומר שגם אם יציעו את עשרת הדיברות כחוק יסוד, הם יצביעו נגד. תוכן החוק לא חשוב, מה שחשוב הוא כיצד יפרש אותו בית משפט ליברלי־אקטיביסטי.

חוסר האמון הזה בבית המשפט מצד הימין עיצב את החקיקה בישראל במשך שנים. הדוגמה העדכנית והבולטת ביותר היא חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שעבר ב־2018. מטרתו הבסיסית של החוק, הסביר אחד ממחבריו, היא "שבית המשפט ידע מה משמעות ה'יהודית' ב'יהודית ודמוקרטית'".

הימין רואה לנגד עיניו בית משפט חזק מדי, שניכס לעצמו כוח שלא ניתן לו על־ידי אף חוקה או מחוקק, ומשתמש בכוח הזה להטות את המערכת לכיוון אידאולוגי מובהק; בית משפט שכמעט כל אחד יכול לעתור אליו בזמן אמת; שמאמין שהוא יכול להתערב כמעט בכל פעולה של הממשלה; ושיש לו זכות וטו בפועל על מינויים עתידיים לשורותיו.

אם המרכז–שמאל צודק לגבי הסכנה שברפורמה של לוין, אז פאניקה לא תספיק. הוא יצטרך אלטרנטיבה, חזון מוסדי שיוציא חלק מביצי הדמוקרטיה מסל אחד ופגיע

השורה התחתונה: הימין, שמאמין שתפיסותיו קיבלו משנה תוקף בתוצאות הבחירות האחרונות, לא יירתע מלרסן ולהחליש את בית המשפט בגלל קינה ליברלית והפגנות. אם המרכז–שמאל צודק לגבי הסכנה שברפורמה של לוין, אז פאניקה לא תספיק.

יאיר לפיד בהפגנה בתל אביב נגד הרפורמה המשפטית, 21 בינואר 2023 (צילום: אלעד גוטמן)

הוא יצטרך אלטרנטיבה, חזון מוסדי שיוציא חלק מביצי הדמוקרטיה מסל אחד פגיע ויפזר אותן. הוא יצטרך חוקה.

השמאל האנטי־חוקתי

אבותיו של המרכז–שמאל הישראלי חשבו פעם ברצינות על כינון חוקה, על הצבת מגבלות לשלטון הרוב ועל הקמת מוסדות שיאזנו את הכנסת. הם חשבו על זה – ודחו את הרעיון. בינואר 1950, כשהכנסת שקלה את הנושא, דוד בן־גוריון הגן בלהט על אי־הגבלת שלטון הרוב.

"היַשלים אצלנו העם", הוא תהה, "עם סדר חיים שבו יוכלו שבעה שופטים… לבטל חוקים שהעם רוצה בהם? רק העם קובע את החוקה; פירוש הדבר: חוקה היא מה שהעם רוצה ומחליט אחר בירור חופשי והצבעה".

בן־גוריון, סוציאליסט מושבע, היה בטוח שהעתיד הוא פרוגרסיבי. חוקות קשות לתיקון ובתי משפט חזקים, הוא האמין, משרתים את האליטות ואת הריאקציונרים ומשמרים אי־שוויון

בן־גוריון, סוציאליסט מושבע, היה בטוח שהעתיד הוא פרוגרסיבי. חוקות קשות לתיקון ובתי משפט חזקים, הוא האמין, משרתים את האליטות ואת הריאקציונרים ומשמרים אי־שוויון. הוא הביא לדוגמה את ארצות הברית העכשווית (כלומר של 1950), וטען כי החוקה האמריקאית, שהייתה אז בת יותר מ־150 שנה וקשה מאוד לתיקון, מעכבת את המעצמה.

ראש המשלה לשעבר דוד בן־גוריון בלשכתו בקרייה בתל אביב, 1 בספטמבר 1949 (צילום: לע"מ)

היא הפריעה לטענתו להעברת חוק מס הכנסה בתקופת רוזוולט, פסלה את חוק הגבלת שעות העבודה של ילדים ועוד. "כל חוק הוא פרי תקופתו", אמר בדיון בכנסת. "אין נצח בחוק. מה הסמכות שיש לנו לכבול את ידי אלה שייבחרו לכנסת כעבור שנה או חמש שנים? אין לנו חוכמה יותר מאלה שיבואו אחרינו.

"מדוע נחשוש שלבאים אחרינו לא תהיה הנאמנות שלנו, שהם לא יבינו כמונו את צורכי העם?" יורשיו הפוליטיים של בן־גוריון מודאגים כעת בדיוק מזה. העתיד שלהם מתברר כשמרני ודתי יותר.

הטענה כי לרוב צריכה להיות יד חופשית לשלוט כראות עיניו, כי חוקים חוקתיים צריכים להשתנות בקלות בהתאם למגמות דעת הקהל וכי הדורות הבאים אינם צריכים להיות כבולים לראיית עולמם של קודמיהם נחשבת כעת ל"קריסת הדמוקרטיה".

השמאל הישראלי לא ניסח בסופו של דבר את החוקה הזאת, לא הגביל את סמכויות הכנסת באמצעות מוסדות אחרים – ולא התייחס ברצינות לבעיית שלטון הרוב עד שלפתע מצא את עצמו במיעוט.

דוד בן־גוריון חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948. מימינו: משה שרת (צילום: AP Photo)

השמאל הישראלי לא ניסח בסופו של דבר את החוקה הזאת, לא הגביל את סמכויות הכנסת באמצעות מוסדות אחרים – ולא התייחס ברצינות לבעיית שלטון הרוב

ארץ ההזדמנות

החששות של המרכז–שמאל הגיוניים, הטיעונים של הימין אותנטיים – ושניהם חולקים באחריות לקיומה של מערכת שלטון שנסמכה זמן רב מדי על בלמים פנימיים שבריריים ובלתי רשמיים ועל בית משפט חזק מאוד, ואולי חזק מדי.

במאמר שפורסם בוול סטריט ג'ורנל, יושב ראש מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' הגן על התוכנית של לוין וטען כי היא תקרב את ישראל "למודל הפוליטי האמריקאי […] אנחנו רוצים למנות שופטים בישראל בתהליך דומה לזה של אמריקה; להגדיר את תחום הסמכות של היועץ המשפטי ואת יחסיו עם הנציגים הנבחרים באופן דומה למה שנקבע באמריקה," וכן הלאה.

הוא צודק באופן חלקי. מתן אפשרות לפוליטיקאים למנות שופטים בקלות רבה יותר והרחבת סמכויות הכנסת ביחס לבית המשפט אכן יעשו את מערכת המשפט הישראלית דומה יותר לזו של ארצות הברית.

אולם, בית המשפט החלש יותר של ארצות הברית הוא בורג קטן במערכת גדולה הרבה יותר שחסרה לחלוטין בדמוקרטיה הישראלית. הוא פועל לצד שני בתי פרלמנט בעלי זכות וטו הדדית ורשות מבצעת בעלת כוח וטו

אולם, בית המשפט החלש יותר של ארצות הברית הוא בורג קטן במערכת גדולה הרבה יותר שחסרה לחלוטין בדמוקרטיה הישראלית. הוא פועל לצד שני בתי פרלמנט בעלי זכות וטו הדדית ורשות מבצעת בעלת כוח וטו משל עצמה, כשכל גוף נבחר על ידי חתך שונה של ציבור בוחרים ובמועדים שונים, מדי שנתיים או ארבע או שש שנים.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' וח"כ אריה דרעי בכנסת, 16 בדצמבר 2022 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

זאת כדי למנוע את התגשמות החשש הגדול ביותר של מייסדיה של ארצות הברית: שייווצר בקלפי רוב שידכא את המיעוטים החיים בקרבו. באמצעות חלוקת ציבור הבוחרים שוב ושוב על פי אזורים גיאוגרפיים, אורכי קדנציה ומוסדות פוליטיים, המייסדים קיוו למנוע את היווצרותו של רוב מלכתחילה.

סמוטריץ' רוצה את אמריקה; טוב יעשה המרכז–שמאל אם ייענה לאתגר הזה. רק מחסור נואש של דמיון פוליטי בשני הצדדים יותיר את הוויכוח הזה במצבו הנוכחי כמאבק איתנים אך מצומצם על בית המשפט בלבד.

הימין טוען כי הוא נלחם למען יותר דמוקרטיה. הטענה הזאת היא מנוף השפעה עבור האופוזיציה, דלת שנפתחת לקראת ויכוח בסגנון אמריקאי על חולשותיה המרובות של הדמוקרטיה הישראלית כיום.

הימין טוען כי הוא נלחם למען יותר דמוקרטיה. הטענה הזאת היא מנוף השפעה עבור האופוזיציה, דלת שנפתחת לקראת ויכוח בסגנון אמריקאי על חולשותיה המרובות של הדמוקרטיה הישראלית כיום

האם בית פרלמנט שני, שייבחר באמצעות חלוקה שונה של ציבור הבוחרים ויחזיק בכוח וטו על הבית הראשון, יאפשר הגנות טובות וחסינות יותר מאשר בג"ץ אחד פגיע? ומה לגבי נשיא שיחזיק בווטו על חקיקה – רעיון שהועלה בתקופתו של בן־גוריון ונדחה בין השאר בנימוק שרוב פרוגרסיבי צריך לשלוט בלי יותר מדי מעצורים?

הפגנה נגד הרפורמה המשפטית במחלף קפלן בתל אביב, 21 בינואר 2023 (צילום: Oded Balilty, AP)

הפרטים אינם העיקר כאן. העיקר פשוט יותר: ההסתמכות על ההסדרים הבלתי פורמליים של פעם – שגילם מתחיל להיות ניכר בישראל הגדולה והמורכבת יותר מזו שבראשה עמד בן־גוריון – כבר אינה מספקת.

הימין חייב לאזרחי ישראל יותר מאשר הסתמכות פשטנית על שלטון הרוב בנוסח בן־גוריון. המרכז–שמאל חייב לאזרחים יותר מאשר קינה ופאניקה. אם השמאל מאמין בטענתו שלו כי דבר אינו מגן כעת על מיעוטים לבד מאותו בית משפט – הרי שאין די אפילו בניצחון שישמר את סמכויותיו של בית המשפט עד לסבב הבחירות הבא.

בהרחבה חוקתית גדולה יותר, בית משפט מוחלש הופך מתקלה ליתרון, מאובדן בלמים לחלק ממערכת יציבה ועוצמתית הרבה יותר, שמבטיחה את קיומם של הבלמים מעבר לסבב הבחירות הבא.

בהרחבה חוקתית גדולה יותר, בית משפט מוחלש הופך מתקלה ליתרון, מאובדן בלמים לחלק ממערכת יציבה ועוצמתית הרבה יותר, שמבטיחה את קיומם של הבלמים

זה אופטימי מדי לצפות שהתסיסה הנוכחית תעורר את הדיון הרחב יותר שהמדינה זקוקה לו. עם זאת, ישראל הוכיחה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה כי היא יודעת לתקן את עצמה רק אחרי קריסה.

הפגנה נגד המהפכה המשפטית של יריב לוין בכיכר הבימה בתל אביב, 7 בינואר 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

כמעט עשור של אינפלציה תלת־ספרתית משתוללת ושתי הפחתות מטבע (הלירה ב־1980 והשקל ב־1985) הצליחו ליצור את המדינה המנוהלת להפליא – והאחראית מבחינה פיסקלית – שאנחנו חיים בה היום.

האסון המודיעיני שהוביל למלחמת יום הכיפורים ב־1973 היה דרוש כדי לייצר את מנגנון הריגול המדהים שמנהל כיום את מלחמת הצללים בין ישראל לאיראן. ישראל צריכה שגם המשבר הנוכחי יסתיים ביותר מאשר פילוג או קריסה פוליטית.

היא צריכה ששני הצדדים יתייחסו לטיעונים שלהם עצמם מספיק ברצינות כדי להבין שהמאבק הזה נסוב על יותר מאשר בית המשפט. מדובר במשבר גדול יותר של משילות, במערכת שלטון מטולאת מעידן אחר שמתגלה כבלתי מספקת לצורכי ההווה.

מדבר גם משבר עמוק של חזון, של מדינה שטרם החליטה למה כוונתה במילה "דמוקרטיה". ומשבר – כפי שאוהבים לומר אותם אמריקאים שאוהבים כל כך לצטט במחוזותינו – הוא דבר שחבל לבזבז.