איך הפכתי מביביסט לאקטיביסט

איל זך וחבריו נושאים את הצוללת בהפגנה בבלפור (צילום: באדיבות המצולם)
באדיבות המצולם
איל זך וחבריו נושאים את הצוללת בהפגנה בבלפור

אומרים שאין כמו הפעם הראשונה. יש פעם ראשונה בהרבה תחומים בחיים כמובן. אז מדוע פתאום קם אדם ומחליט לצאת מאזור הנוחות ומתחיל לצעוד עם ההמונים, במיוחד אחרי שהצביע מספר פעמים עבור בנימין נתניהו? ולמה מה שביבי עושה בימים אלו באמצעות יריב לוין זה בסך הכל להמשיך בשגרה
את אופן השליטה האבסולוטי שמצב החירום שהיה פה בזמן הקורונה נתן לו?

עד 2017 חייתי חיים מיינסטרימיים ושגרתיים לחלוטין. עבודה בחברת מחשבים בהרצליה פיתוח. דירה בבת ים. נישואין טובים ורגילים. שני בנים. דואג בעיקר לעצמי ולמשפחה שלי, וממש לא אקטיביסט או יותר מדי אכפתי לאחרים או למדינה. אוהד פעיל של מכבי תל אביב בכדורגל בערך עד 2015, ואחרי כן בעיקר אוהד מהכורסה. צרכן בילויים ותרבות מתון ביותר. פעם בשנה מופע פארק של להקה מחו"ל, סרט ומסעדה עם אשתי היקרה פעם בכמה חודשים. הכי מר ישראלי.

עד 2017 חייתי חיים שגרתיים לחלוטין. עבודה בחברת מחשבים בהרצליה פיתוח. דירה בבת ים. נישואין טובים ורגילים. שני בנים. דואג בעיקר לעצמי ולמשפחה וממש לא אקטיביסט או אכפתי מדי לאחרים או למדינה

היה לי טוב ללכת עם העדר. מצד שני, תחושה שהחיים עוברים. התקרבתי לגיל 50 והרגשתי שלא מיציתי עדיין. שהכול שגרתי וצפוי. יום דומה למשנהו. מחאת רוטשילד עברה די ליד האוזן מבחינתי. קראתי והתעניינתי. ראיתי חדשות. ביקרתי במאהל וגם צעדתי פעם אחת מרוטשילד למוזאון. אבל יותר בתור צופה מהצד. מצוקת הדיור התל אביבית לא דיברה אליי יותר מדי.

מבחינה פוליטית: מאז ומתמיד הלכתי יותר אחרי המנהיגים ופחות אחרי המפלגות, וכבר עברתי כמה מהפכים בחיי. כשהייתי ממש קטן אהבתי את מנחם בגין, בעיקר מכיוון השלום עם מצרים. כשגדלתי וסיימתי תיכון "התאהבתי" בשמעון פרס ובממשלת האחדות הראשונה. אהבתי את סגנון ההנהגה שלו ואת החתירה לשלום.

וכך בבחירות 88' הראשונות שלי בחרתי עבודה. אחר כך מרצ. תמכתי בהסכמי אוסלו. בחרתי את אהוד ברק ולא ממש אהבתי את ממשלת נתניהו הראשונה. התאכזבתי ממנו בתקופת האינתיפאדה השנייה ובחרתי באריק שרון בפעם הראשונה והאחרונה. אחרי זה בעבודה בראשות עמרם מצנע. קדימה הצבעתי פעמיים. אהבתי את השילוב שהיה שם בין מתוני הליכוד והעבודה. שלי יחימוביץ' אחרי מחאת רוטשילד.

ואז הגיע מבצע "צוק איתן". לפני המבצע חשבתי שאתן את קולי ליאיר לפיד בבחירות הבאות, אבל המבצע גרם לי להקצין ולעבור מהמרכז ימינה. נמאס לי שתוקפים אותנו ושאנחנו מגיבים במתינות יחסית, ובחרתי באביגדור ליברמן שהבטיח יד חזקה נגד תומכי טרור בבחירות 2015. גם הגישה החילונית שלו התאימה לי באותה תקופה. ליברמן נכנס לקואליציה ומונה לשר הביטחון במקום בוגי יעלון, ואני תמכתי בממשלה ובעומד בראשה.

ואז הגיע מבצע "צוק איתן". לפני המבצע חשבתי שאתן את קולי ליאיר לפיד בבחירות הבאות, אבל המבצע גרם לי להקצין ולעבור מהמרכז ימינה. נמאס לי שתוקפים אותנו ושאנחנו מגיבים במתינות יחסית

כשדונלד טראמפ נבחר בארצות הברית אהבתי לראות את קשרי הידידות החמים בינו לבין נתניהו והרגשתי שיש מי שדואג לנו ושומר עלינו מפני האויבים ומחזק את מעמדה של ישראל. זו הייתה התקופה שבה סמכתי על המנהיגות של ביבי, בעיקר בזירה הבין־לאומית והביטחונית. אהבתי את זה שהוא לא נטה להרפתקנות מדינית והביא להגברת התמיכה הבין־לאומית בישראל בלי למסור או להבטיח למסור שטחים. לאחר מה שראיתי ככישלון ההתנתקות בעזה, לא רציתי שנחזיר שטחים נוספים, שלא יתקיפו אותנו משם.

ביבי באותה תקופה נראה לי סוג של קוסם: גם לא מנהל משא ומתן לשלום אבל העולם, ובעיקר ארצות הברית, די אוהבים אותנו ולא לוחצים עלינו להתקדם בתהליך המדיני. וכמו בשאר התחומים בחיי – כך גם היה בפוליטיקה. היה לי נוח עם המשך המצב הקיים ולא רציתי לשנות כלום.

בספטמבר 2017 אבא שלי נפטר ואז השתנו חיי. אבא ז"ל תמך באומנים מתחום המוזיקה הקלאסית והאופרה. לאחר שנפטר הייתי מעוניין להמשיך בדרכו. במשך שלוש שנים תמכתי ועזרתי בניהול אומנים והרכבים עצמאיים. נסעתי איתם להופעות בכל הארץ. זו הייתה תקופה מיוחדת שלעולם לא אשכח. נכחתי במאות הופעות חיות והתחברתי עם מאות אומנים עצמאים.

שתי מערכות בחירות ב־2019. בשתיהן אני בוחר בליכוד ומתאכזב שביבי לא מצליח להרכיב ממשלה יציבה. ואז פורצת הקורונה לחיינו. כמעט בתחילת הקורונה, ב־2 במרץ 2020, שוב בחירות. אני בוחר בו שוב, מחשש שמישהו אחר לא יצליח להתמודד עם המשבר, וגם משום שהאמנתי, בטעות, שביבי יכיל את ההתפרצות ויימנע מצעדים דרסטיים, שמעטים יסבלו אבל כלל המשק יישאר פתוח ומתפקד.

ביבי באותה תקופה נראה לי סוג של קוסם: לא מנהל מו"מ לשלום אבל העולם, ובעיקר ארה"ב די אוהבים אותנו ולא לוחצים עלינו להתקדם בתהליך המדיני. וכמו בשאר התחומים בחיי היה לי נוח עם המשך המצב הקיים

התאכזבתי מאוד כשהוטל הסגר הראשון. כבר אז נראה לי מיותר ולא נכון להתמודד עם המגפה על ידי השארת האזרחים בבית. צווי החירום, ובעיקר סגירתו של עולם התרבות היקר לי כל כך, סדקו את האמונה שלי בדרכה של הממשלה.

אביב הגיע. המשק נפתח וחשבתי שהקורונה מאחורינו. קיץ 2020 הגיע. מושג חדש נכנס לתודעה הציבורית: התו הסגול. מרבית העסקים פתוחים אבל עם מגבלות. תפוסה, ריחוק וכמובן מסכות. אבל לא כל העסקים. עולם התרבות נשאר מאחור ונציגיו התחילו למחות על המצב. במאי 2020 נפתחו מסעדות וברים, אבל חל איסור על הופעות מוזיקה חיות בהם. ראיתי איך עולם התרבות הולך וקורס, והאשמתי בכך בעיקר את ביבי.

יצאתי להפגנות הראשונות שלי לתמיכה באנשי התרבות. בעקבות פוסטים רבים של החברים־אומנים על המצב בבלפור, התחלתי להתחבר לשידורים של אור־לי ברלב ולראות מה מתרחש שם. הביביסטיליה, ובעיקר השימוש האלים במכת"זיות (מכונית התזה) בהפגנות שנערכו ב־23 ביולי וב־25 ביולי, זעזעו אותי והעציבו אותי מאוד. לא יכולתי לקבל את מה שהמשטרה, בחסות המשטר, מעוללת לחברים שלי שנמצאים שם ומדווחים, ולשאר המפגינים שוחרי השלום. אירועים אלו, היחס לאנשי התרבות וניהול הקורונה הכושל של הממשלה הביאו אותי להסיר את התמיכה מביבי ובאותו רגע הבטחתי לעצמי ולסובבים שלא אבחר בו יותר.

ועדיין לא יצאתי להפגין. הייתי עסוק בעבודה ובהקמת הפסטיבל ולא היה לי זמן לפעילות נוספת. אבל עקבתי ותמכתי מרחוק במפגינים. בסופו של דבר הפסטיבל לא התקיים בגלל הסגר השני, וביטולו הוסיף עוד לכעס ולתסכול שלי ממעשי הממשלה. עם תחילת הסגר השני כבר הייתי מוכן נפשית ליציאה להפגנות במחאה על סגירתנו המיותרת בבתים, אבל אז התקינו את מגבלת הקילומטר גם להפגנות. לא היה לי מוקד הפגנה קרוב למגוריי בבת ים, אז דחיתי את יציאתי לרחובות. חודש נובמבר היה גשום כמעט לכל אורכו, וזה היה עבורי תירוץ מעולה להמשיך באורח החיים הרגיל שלי ולא לצאת להפגין.

עם תחילת הסגר השני כבר הייתי מוכן נפשית ליציאה להפגנות במחאה על סגירתנו המיותרת בבתים, אבל אז התקינו את מגבלת הקילומטר גם להפגנות. לא היה לי מוקד הפגנה קרוב למגוריי בבת ים, אז דחיתי את יציאתי לרחובות

ואז הגיע התאריך שמבחינתי שינה את הכול. יום רביעי, 9 בדצמבר 2020. סוף־סוף יצאתי למחאה. ממש התרגשתי לראות את הצוללת השחורה אחרי חודשים של לייבים בפייסבוק. הדקות הראשונות שלי בהפגנה עברו עליי כאחד מהאוחזים בידיות הצוללת. ההפגנה נערכה ליד ביתו של שר הביטחון וראש הממשלה החליפי דאז בני גנץ, במחאה על כך שאינו מקדם הקמת ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות.

שלושה ימים לאחר מכן, בשבת, 12 בדצמבר 2020, עליתי לבלפור וממש במקרה נפלתי על "מצור". כמה מאות מפגינים נעמדו ליד אחד משערי הכניסה למעון באחד הרחובות הצדדיים. שמעתי מרחוק את הקולות ולמרות מחסומי המשטרה המעכבים הצלחתי להגיע לשער הראשי בבלפור.

כיאה לאחד משמונת ימי החנוכה כמעט כל המפגינים נשאו לפידים בידיהם. שירה והתלהבות אדירה, שלטים, קריאות. היה רועש ושמח. בדיעבד, הייתה זו חצי השעה הכי משמעותית שחוויתי במחאה הזו – מבחינת עוצמת הרגשות, ההתלהבות והדבקות במטרה. נשארתי שם מספר שעות ולבשתי את חולצת המחאה הראשונה שלי.

אחרי טבילת האש המוצלחת בבלפור התחלתי ללוות את להקת המפגינים המופלאה שצעדה בכל רחבי הארץ. המתכונת הייתה זהה ברוב המקומות: מתכנסים. משמיעים מוזיקה ושרים שירי מהפכה להעלאת המורל. צועדים לפחות במשך שעה ומסיימים בהתכנסות קצרה.

אני ורבים מהחברים שהיו בבלפור עברנו לא מעט דברים בשנה האחרונה. כל עוד המחאה הנוכחית אינה מתייחסת לחוק הסמכויות המיוחדות השומט את הבסיס הדמוקרטי מתחת לרגלינו, לא נוכל להצטרף למחאה הנוכחית. מה שביבי עושה בימים אלו באמצעות יריב לוין זה בסך הכל להמשיך בשגרה את אופן השליטה האבסולוטי שמצב החירום שהיה פה בזמן הקורונה נתן לו.

ביבי "התאהב" בממשלת המעבר של הסגר הראשון, והוא חושב שזו הדרך הראויה לנהל את המדינה כל הזמן – בחירום ובשגרה. עם ביקורת שיפוטית מינימלית ויכולת של הממשלה להעביר ללא התנגדות כל חוק וכל תקנה שיחפצו בהם.

ביבי "התאהב" בממשלת המעבר והוא חושב שזו הדרך הראויה לנהל את המדינה – בחירום ובשגרה. עם ביקורת שיפוטית מינימלית ויכולת של הממשלה להעביר ללא התנגדות כל חוק וכל תקנה שיחפצו בהם

בקרוב יוכנס לשימוש בהרבה מדינות בעולם מטבע דיגיטלי מרכזי. בארץ הוא ייקרא "השקל הדיגיטלי". ברגע שהוא יושק החיים של כולנו ישתנו לרעה, כי הממשלה תוכל לשלוט באמצעות אפליקציות שנהיה חייבים להתקין באופן שבו משקי הבית מתנהלים ועל מה אנחנו רשאים להוציא את כספנו.

אז עד שכלל המפגינים יהיו מודעים גם למה שמתרחש בימים אלו בחו"ל מבחינת שלילת זכויות האדם הבסיסיות שלנו, אני מרגיש שהפגנות שמתמקדות רק בביבי ובזירה המקומית פחות מדברות אליי.

איל זך הוא מחבר הספרים "בלפור - סיפורה של מהפכה" ו"בלפור - תמונות של מהפכה" (הוצאת ספרי ניב) המסכמים את מחאת בלפור. הספרים המקיפים כוללים ראיונות עם עשרות פעילי שטח בתקופת בלפור, מאמרים שכתבו חלקם, פוסטים מיוחדים שהתפרסמו באותה תקופה בפייסבוק, ומאות תמונות שצילמו זך וצלמים רבים במהלך ההפגנות שנערכו בבלפור ובמקומות נוספים בארץ.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כתבה מעניינת וחשובה, אבל אפשר (והכרחי בעיני) להפגין גם נגד שלילת הזכויות והרס הדמוקרטיה באמצעות חוק הסמכויות ושאר אמצעים ותהליכים עולמיים וגם נגד ההפיכה השלטונית שביבי וממשלתו מנסים לקד... המשך קריאה

כתבה מעניינת וחשובה, אבל אפשר (והכרחי בעיני) להפגין גם נגד שלילת הזכויות והרס הדמוקרטיה באמצעות חוק הסמכויות ושאר אמצעים ותהליכים עולמיים וגם נגד ההפיכה השלטונית שביבי וממשלתו מנסים לקדם. אין ספק שביבי ניצל בזמנו את משבר הקורונה כדי להנות ממצב חירום שבו אין עליו שום מגבלה, ושכיום הוא רוצה למסד את הקו הזה באמצעות חקיקה שתחליש את מערכת המשפט ותאפשר חופש פעולה וכוח בלתי מוגבל לממשלה. בזמן הקורונה נוכחנו לראות עד כמה כוח בלתי מוגבל בידי הממשלה/פוליטיקאים הוא מסוכן ומוביל לפגיעה בזכויות אדם. אם זה קרה גם לשרים וח"כים בממשלת השינוי, כולל מהשמאל, שאמור להיות לוחם הדמוקרטיה וזכויות אדם, אז כמובן שזה עלול לקרות לכל פוליטיקאי שמגיע לעמדת כוח (וכיום אלו פוליטיקאים שחלקם קיצוניים, משיחיים, מושחתים וגזענים, שזכויות אדם הן הדבר האחרון שמעניין אותם) –
לכן חובה להפגין ולנסות למנוע את המהלכים הללו, לפני שיהיה מאוחר מדי וגם להפגין כבר לא נוכל…

עוד 1,356 מילים ו-1 תגובות
סגירה