אומרים שאין כמו הפעם הראשונה. יש פעם ראשונה בהרבה תחומים בחיים כמובן. אז מדוע פתאום קם אדם ומחליט לצאת מאזור הנוחות ומתחיל לצעוד עם ההמונים, במיוחד אחרי שהצביע מספר פעמים עבור בנימין נתניהו? ולמה מה שביבי עושה בימים אלו באמצעות יריב לוין זה בסך הכל להמשיך בשגרה
את אופן השליטה האבסולוטי שמצב החירום שהיה פה בזמן הקורונה נתן לו?
עד 2017 חייתי חיים מיינסטרימיים ושגרתיים לחלוטין. עבודה בחברת מחשבים בהרצליה פיתוח. דירה בבת ים. נישואין טובים ורגילים. שני בנים. דואג בעיקר לעצמי ולמשפחה שלי, וממש לא אקטיביסט או יותר מדי אכפתי לאחרים או למדינה. אוהד פעיל של מכבי תל אביב בכדורגל בערך עד 2015, ואחרי כן בעיקר אוהד מהכורסה. צרכן בילויים ותרבות מתון ביותר. פעם בשנה מופע פארק של להקה מחו"ל, סרט ומסעדה עם אשתי היקרה פעם בכמה חודשים. הכי מר ישראלי.
איל זך הוא מחבר הספרים "בלפור - סיפורה של מהפכה" ו"בלפור - תמונות של מהפכה" (הוצאת ספרי ניב) המסכמים את מחאת בלפור. הספרים המקיפים כוללים ראיונות עם עשרות פעילי שטח בתקופת בלפור, מאמרים שכתבו חלקם, פוסטים מיוחדים שהתפרסמו באותה תקופה בפייסבוק, ומאות תמונות שצילמו זך וצלמים רבים במהלך ההפגנות שנערכו בבלפור ובמקומות נוספים בארץ.
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כתבה מעניינת וחשובה, אבל אפשר (והכרחי בעיני) להפגין גם נגד שלילת הזכויות והרס הדמוקרטיה באמצעות חוק הסמכויות ושאר אמצעים ותהליכים עולמיים וגם נגד ההפיכה השלטונית שביבי וממשלתו מנסים לקדם. אין ספק שביבי ניצל בזמנו את משבר הקורונה כדי להנות ממצב חירום שבו אין עליו שום מגבלה, ושכיום הוא רוצה למסד את הקו הזה באמצעות חקיקה שתחליש את מערכת המשפט ותאפשר חופש פעולה וכוח בלתי מוגבל לממשלה. בזמן הקורונה נוכחנו לראות עד כמה כוח בלתי מוגבל בידי הממשלה/פוליטיקאים הוא מסוכן ומוביל לפגיעה בזכויות אדם. אם זה קרה גם לשרים וח"כים בממשלת השינוי, כולל מהשמאל, שאמור להיות לוחם הדמוקרטיה וזכויות אדם, אז כמובן שזה עלול לקרות לכל פוליטיקאי שמגיע לעמדת כוח (וכיום אלו פוליטיקאים שחלקם קיצוניים, משיחיים, מושחתים וגזענים, שזכויות אדם הן הדבר האחרון שמעניין אותם) –
לכן חובה להפגין ולנסות למנוע את המהלכים הללו, לפני שיהיה מאוחר מדי וגם להפגין כבר לא נוכל…