הממשלה מול הציבור האזרחי. שני השחקנים שנותרו על המגרש במשחק שיקבע את המשך קיומה של ישראל. לא צריך יום לימודים ארוך כדי לדעת שאם יריב לוין ובנימין נתניהו מנצחים – ישראל לא תהיה דמוקרטית. אם הם מנצחים ישראל תהיה נטולת בלמים ואיזונים, להנאתם הרגעית של הפוליטיקאים הקשורים לשלטון. אם יקרה ההיפך, כלומר, הציבור האזרחי ינצח – נחיה בעולם המוכר, שגם הוא מחייב כמה תיקונים, אבל אלה יהיו בבחינת אבולוציה טבעית ולא רבולוציה טוטלית.

הממשלה מול הציבור האזרחי. שני השחקנים שנותרו על המגרש במשחק שיקבע את המשך קיומה של ישראל. לא צריך יום לימודים ארוך כדי לדעת שאם יריב לוין ובנימין נתניהו מנצחים – ישראל לא תהיה דמוקרטית

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שני הצדדים ממהרים. המשחק הוא בן 7-8 שבועות. הצד החזק יותר הוא הממשלה, כי בידיה המשטרה וכל מוסדות האכיפה. הצד האזרחי יכול להפעיל רק מנופים ציבוריים, ועד כה הוא מסתפק עדיין במנוף יחיד – הפגנות.

הציבור האזרחי אמור היה לגייס את ההסתדרות כמנוף דרמטי שיכול להשבית את המדינה, ויחד עם ההפגנות והזעם בקרב הציבור הזה (זעם שלא נראה כאן עשרות שנים ואולי מעולם לא) יכול היה להעצים את כוחו של הציבור הזה. אבל ההסתדרות משחקת את משחק הנשיא – מביטה מהיציע ומחייכת אל שני השחקנים, אבל לא בוחרת צד ולא יורדת למגרש.

המשחק הזה הוא משחק הצ'יקן. כלומר – משחק הפחדן. המשחק הבסיסי מציב שני יריבים בשתי מכוניות שנוסעות זו מול זו בכביש שמשני צדיו תהום. אין אפשרות ששתיהן תחלופנה בשלום האחת על פני רעותה. מי שעוצר – הוא הפחדן, הצ'יקן – והא זה שמפסיד. אם שני השחקנים עוצמים את עיניהם ומתנגשים זה בזה – לא נותר מהם זכר. הם מתאדים אל התהום. המנצח הוא זה שהעז להגיע לנקודת המפגש כאשר יריבו עומד בצד – מובס.

כל שחקן מנסה לשכנע את יריבו שכדאי לו לעצור בצד, להפסיד ולשמור על חייו, בבחינת "אני לא אוותר עד הסוף, יהיה מה שיהיה". כדי לשכנע, האחד מעיף את הבלמים אל מחוץ למכוניתו כדי להוכיח שלא יעצור (ונשאר עם מעצור יד קטן), השני מאיץ את מהירותו "בפול גז", בבחינת – אין סיכוי שאבלום, וכן הלאה.

שני הצדדים ממהרים. המשחק הוא בן 7-8 שבועות. הצד החזק יותר הוא הממשלה, כי בידיה המשטרה וכל מוסדות האכיפה. הצד האזרחי יכול להפעיל רק מנופים ציבוריים, ועד כה מסתפק במנוף יחיד – הפגנות

אין ספק שהממשלה מאיצה בפול גז. אין ספק שהציבור האזרחי מנסה לצבור מהירות. היועצת המשפטית לממשלה הוסיפה מהירות לשחקן האזרחי. תוספת משמעותית, אך השחקן הממשלתי עדיין לא מתרשם, מתעלם, טוען שלא אכפת לו.

נראה שמהירות הממשלה גבוהה יותר ממהירות היריב האזרחי. אבל מצד שני נראה שלשחקן האזרחי יש עוד כלים לשכנע את היריב. כלי כמו ההסתדרות, שכנראה תעדיף לראות מי מנצח ולחבק אותו עם בקבוק יין ורוד. כלי נוסף הוא היכולת של הציבור האזרחי להתעמת עם הציבור החרדי בבני ברק ובירושלים, מעשה שלא עשה מעולם. מהלך כזה הוא בבחינת יצירת תקר באחד מגלגלי היריב, שכן עימות כזה מבשר רעות לציבור החרדי, שנהנה עד היום מאוטונומיה כמעט מלאה בשבתות וחגים ומתי שרצה באופן כללי. העימות בין הצדדים לא יכול להגיע לידי עימות פיזי, שאינו כלול במשחק. מי שמפעיל אלמנט פיזי שפוגע ביריב או מאיים עליו – הפסיד את המשחק.

עימות עם הציבור החרדי פירושו עמידה מול או בתוך מבצרו של החרדי – גם בימים שהוא לא רגיל לנוכחות החילונים שם. אמנם ללא שום מגע פיזי, אבל יש בכך איתות לנחישותו של השחקן האזרחי שאינו מתכונן לבלום ולעצור בצד.  להיפך.

קיימים עוד מספר כלים בארסנל של הצד האזרחי, אך נשאלת השאלה אם הוא יכול להפעיל כלים אלה. זאת להבדיל מהממשלה – שיכולה אמנם להפעיל כלים משלה בלי בעיה אך עדיין נתקלת בהפרעות בהפעלת הכלים הללו מצד המערכת המשפטית והיועצת המשפטית, שבציפורניים מנסים לצמצם את מרחב התמרון של השחקן הזה.

מי ינצח? ינצח זה שלא יגלה סימני חולשה. זה שלא יתחיל להאט – האטה שתתפרש כפחד להמשיך. אבל כאן יש עדיפות לממשלה. סימני האטה כאלה מהצד האזרחי יביאו לניצחון הממשלה. מצד שני, אם הממשלה תאט – זה עדיין לא אומר שהיא בדרך להיכנע ולעצור בצד. זה יכול להיות תכסיס שבמסגרתו הממשלה מכילה את המחאה כדי לשכנע את הציבור האזרחי שהוא יכול להאט.  אבל אם הציבור האזרחי יאט – זה סוף המשחק מבחינתו.

סימני האטה מהצד האזרחי יביאו לניצחון הממשלה, אבל אם הממשלה תאט – זה עדיין לא אומר שהיא בדרך להיכנע. אולי זה תכסיס כדי לשכנע את הציבור שהוא יכול להאט. אבל אם הציבור האזרחי יאט – זה הסוף

אם כן, בסה"כ 8 שבועות. כל יום שעובר שני השחקנים משחררים הצהרות וסימנים מסוגים שונים כדי לשכנע את יריבו. זהו קרב אחרון. אחריו אין תיקון או חרטה או סליחה.

אחרון.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב