השבוע חל יום המשבר הנפשי הבינלאומי, וזה זמן טוב להזכר בכך שבמשך שנים אין מספיק פסיכולוגים ופסיכיאטרים כדי לענות על צרכי הציבור. מאז הקורונה לא ניתן למצוא תור בשירות הציבורי לקבלת עזרה נפשית אלא בטווח של חצי שנה ויותר. גם באופן פרטי קשה למצוא תורים ויש רשימות המתנה של חודשים במקרה הטוב. אז מה קורה לאדם או להורה שיודעים שבן או בת משפחתם זקוקים לטיפול נפשי, וכיצד זה משפיע על חיי המשפחה כולה?

במשך שנים אנו שומעים על קושי ומצוקה בתהליך קבלת עזרה נפשית במסגרות הציבוריות הקיימות בישראל. אין מספיק פסיכולוגים כדי לענות על צרכי הציבור, אין מספיק פסיכיאטרים וכמעט לא ניתן להשיג תור לבדיקה וטיפול אצל פסיכיאטרים של ילדים ונוער.

לפני כ-13 שנה החלטתי להתנדב בטיפול בילדי שדרות. במשך כעשר שנים נסעתי אחת לשבועיים, ויחד עם רינה פורת וד"ר ברט מלצר, שהפעילו קבוצה טיפולית אחת לשבוע, הגענו לבית ספר יסודי וטיפלנו בילדים ובילדות שסבלו מטראומה מתמשכת עקב המצב הביטחוני.

לפני כ-13 שנה החלטתי להתנדב בטיפול בילדי שדרות. במשך כ-10 שנים נסעתי אחת לשבועיים עם קולגות שהפעילו קבוצה טיפולית שבועית, וטיפלנו בילדי ביה"ס יסודי שסבלו מטראומה מתמשכת עקב המצב הביטחוני

לקח מספר חודשים עד שהבנתי עד כמה קשה לילד או לילדה לקבל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בשדרות. כאשר הפניתי לייעוץ פסיכיאטרי היה על ההורים לנסוע לעתים קרובות באוטובוסים לבאר שבע או לאשקלון, וגם לתור הזה חיכו במשך יותר מחצי שנה. מרכז חוסן עושה עבודה מופלאה בשדרות וביישובים שסביבה, אך מתקשה מאוד למלא את הצרכים הגדולים של ילדי שדרות.

ומנגד, במרכז הארץ היו התורים קצרים יותר וניתן היה להגיע לקבלת עזרה באופן ציבורי בפרק זמן ארוך, אבל סביר יותר. מאז הקורונה כל ישראל שדרות – לפחות במה שנוגע לתחום בריאות הנפש. לא ניתן למצוא תור לקבלת עזרה נפשית אלא בתחום של חצי שנה ויותר כשמודבר בשירות הציבורי.

המתנה לתור לטיפול נפשי, ידיעה בידיעות אחרונות

"אז תלכו באופן פרטי" שומעים א.נשים והורים. המשמעות של "באופן פרטי" היא שצריך למצוא מטפל.ת ולדעת שהיא או הוא אכן טובים ומיומנים, פסיכולוגים קליניים או מטפלים נפשיים מוסמכים שעברו שנים של לימוד והכשרות והדרכות, אנשי מקצוע הגונים שיעשו את עבודתם נאמנה.

החיפוש נעשה, שומעים על מטפל זה או מטפלת זו מחברים, מבני משפחה או משכנים, בודקים בגוגל ומקבלים החלטה. במקרה של טיפול פרטי ההחלטה צריכה לכלול גם יכולת ומוכנות לשלם מאות שקלים לפגישה, והפגישות נערכות אחת לשבוע. במקרה של טיפול בילדים ובבני נוער נוספת לכך לפחות פגישה אחת בחודש של ההורים עם המטפל.ת. זו הוצאה כבדה שלא כל משפחה מסוגלת לעמוד בה.

אבל אין מקום. גם באופן פרטי אין תורים וגם כאן יש רשימות המתנה של חודשים במקרה הטוב. אלה העובדות היבשות.

לקחו חודשים עד שהבנתי כמה קשה לילד לקבל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בשדרות. כשהפניתי לייעוץ פסיכיאטרי היה על ההורים לנסוע לעתים באוטובוסים לבאר שבע או לאשקלון, וגם לתור הזה חיכו יותר מחצי שנה

מה קורה לאדם או להורה שיודעים שבן או בת משפחתם זקוקים לטיפול נפשי? מצוקה נפשית של בן משפחה משפיעה על חיי המשפחה כולה. אם אב המשפחה בדיכאון, שוכב במיטה כל היום, חסר אנרגיה ואולי גם אובדני – המשפחה כולה מתפרקת.

האמא צריכה להוסיף עבודה כדי לפרנס את המשפחה, לטפל בילדים, לעודד אותם ולומר שאבא יחלים. חרדה אופפת את כל בני המשפחה: האם אבא יפגע בעצמו או יתאבד? האם אני אשם במה שקרה לאבא? האם גם לאמא יכול לקרות דבר כזה? ואז מי יטפל בי? ואולי גם אני אכנס לדיכאון?

ענן כבד מונח על נפשם של הילדים. ואם ילד סובל ממצוקה נפשית? גם כאן כל המשפחה מגוייסת, לעתים בעל כורחה. גם כאן עולה כאב גדול סביב המצוקה של ילד או ילדה הסובלים מחרדה, מדיכאון או מהתפרצויות זעם.

ההורים והאחים נמצאים בסטרס תמידי. חוסר היכולת לעזור מכניס לתחושת חוסר אונים, אשמה, תסכול, וכאב עז: "איך אני יכול.ה לעזור לילד שלי או לאח שלי? ומה אם גם לי יקרה מה שקורה לו ולא אוכל ללכת לבית הספר ולחברים?".

כמו אבן הנזרקת לאגם ומניעה גלים, כך גם מישהו במשפחה הסובל ממצוקה נפשית משפיע על כל המשפחה.

אם האב בדיכאון האם צריכה לפרנס, לטפל בילדים ולעודדם. החרדה אופפת: האם אבא יפגע בעצמו או יתאבד? האם אני אשם במה שקרה לו? האם גם לאמא זה יכול לקרות? ואז מי יטפל בי? ואולי גם אני אכנס לדיכאון?

ואז מתקבלת החלטה: הולכים לטיפול. מתחילים לחפש מטפל.ת מתאימה, מבררים עליה, שואלים ובודקים, בחשש מרימים טלפון ומקווים שהנה ניתן להיכנס למסלול של החלמה והקלה על המצוקה אצל כולם. אבל אין לה מקום. בנימוס וברגישות היא אומרת שהיא מצטערת מאוד אבל אין לה מקום בשלב זה ומציעה לפנות למישהו אחר. היא נותנת שמות של מטפלים שהיא מכירה ושוב מתחיל מסע הבירור וההחלטה האם ללכת למטפל מסוים. ושוב טלפון ושוב דחייה: "אני מצטער מאוד, אין לי מקום".

ידיעה על מצוקת הטיפול הנפשי הציבורי

כך שוב נטרקת הדלת אל התקווה בפנים. לעתים הורים ואנשים הפונים אליי מספרים על 5 או 6 ויותר מטפלים שאינם יכולים לקבל לטיפול. וזה באופן פרטי.

לא קל לנו, המטפלים והמטפלות לומר לא. בחרנו במקצוע לא פשוט זה כדי לעזור לאנשים. זו תכלית חיינו המקצועיים. במהלך ההכשרה המקצועית אנו מחונכים לעזור לאנשים, ויתרה מזאת אנו רוצים מאוד לעזור. לכן השקענו שנים ארוכות בלימוד המקצוע, והמשכנו ואנחנו ממשיכים, גם אחרי עשרות שנות ניסיון ללמוד, לקבל הדרכות, להיות בכנסים ולקרוא הרים של חומר תיאורטי. אנו לא מפסיקים לרגע.

אני יודעת שאני יכולה לעזור. כבר בשיחת הטלפון אני שומעת האם הבעיה נמצאת בתחום המקצועי שלי: האם יש לי הידע התיאורטי והניסיון המעשי לעזור, להוריד את המצוקה ולשקם את הסובל ואת כל משפחתו. כאשר מקבלים אדם לטיפול לוקחים אחריות כבדה. אני יודעת שהבריאות הנפשית שלו היא כעת בידיי. אני גם יודעת שתהליך טיפולי הוא ארוך וממושך ושיחלוף זמן עד שהסבל יוקל, ובינתיים המשפחה כולה במצוקה.

לא קל לנו, המטפלים והמטפלות לומר לא. בחרנו במקצוע לא פשוט זה כדי לעזור לאנשים. זו תכלית חיינו המקצועיים. במהלך ההכשרה המקצועית אנו מחונכים לעזור לאנשים ורוצים מאוד לעזור

אני בודקת את העבר ואת ההווה של המטופל, את כוחות האגו שלו ואת מערכות התמיכה שלו, וצריכה להעריך את מצבו מבחינת מסוכנות לעצמו או לסביבה. עליי לדעת האם יש מקום לטיפול תרופתי ולהמליץ על כך. בתהליך הטיפולי עליי להתמודד עם התנגדות, כעס, איבה לעתים או סבל עז של המטופל, להחזיק את כל אלה ולדעת איך לעזור לו.

כאשר אני מקבלת אדם לטיפול אני עוזרת לו לצעוד בדרך חתחתים ומקווה יחד איתו להגיע אל היעד: הקלה משמעותית במצוקה הנפשית וחזרה לחיים הרגילים, שלו ושל כל המשפחה. אני רוצה, ממש רוצה, לעזור למי שמתקשר אליי אבל לא יכולה. הקליניקות הפרטיות מוצפות, וילדים ומבוגרים רבים נשארים ללא מענה.

אז מה עושים?

המצב כיום בישראל מכתיב שהסבל יימשך אצל הילד או המבוגר ואצל כל המשפחה סביבו. משפחה שלמה נפגעת בתפקודה הפיזי והרגשי עד למתן טיפול מתאים, אך זה לא תמיד בנמצא.

נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית, ששיטות הטיפול שלה נסמכות על תיאוריות פסיכואנליטיות ובראשן התיאוריות של פרויד ושל יונג, על תיאוריות משפחתיות וחברתיות, כמו גם על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מחברת הספרים "מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור). צילום: מלי ארואסטי